בחג-השבועות קיבל עם-ישראל את התורה, במעמד הר-סיני. עשרת הדיברות נפתחים ב"אנכי ה' אלוקיך" ומסתיימים באזהרות שלא לרצוח, שלא לגנוב, שלא לחמוד וכו'.

המרחק בין הדיבר הראשון לדיברות האחרונים הוא מן הקצה אל הקצה ממש. בדיבר הראשון מדובר על הנקודה העליונה ביותר, וכפי שמבואר בספרים, "אנכי" רומז לקב"ה עצמו ממש, שאינו יכול להתגלות לא בשם ולא שום אות וקוץ. ומצד שני באים דיברות בדבר "לא תרצח" וכדומה, שעצם הצורך להזהיר מפני מעשים כאלה מורה על תכלית השפלות, שהאדם עלול להידרדר לשאול תחתית.

מלמעלה עד למטה

בכך באה לידי ביטוי גדולתם של עשרת הדיברות, החובקים את כל המציאות, מהנקודה העליונה ביותר ועד הנקודה התחתונה ביותר. ויתרה מזו, במעמד הר-סיני ניתן לאדם הכוח להחדיר את הנקודה העליונה ביותר ("אנכי ה' אלוקיך") עד הנקודה התחתונה ביותר, בו-עצמו ובמציאות העולם כולו.

הדיבר הראשון, "אנכי ה' אלוקיך", משמעו שעצמותו ומהותו יתברך נעשה "אלוקיך" – "כוחך וחיותך". הקב"ה אומר לכל איש ישראל, שכל כוחו וחיותו (של היהודי) הם רק "אנכי ה'". בעומק נשמתו יהודי אינו רוצה ואינו חפץ בשום עניין בעולם אלא בעצמותו ומהותו יתברך.

רק אותך עצמך

וידוע הסיפור על רבנו הזקן, בעל התניא והשולחן-ערוך, שבעת דבקותו היה אומר: "איני חפץ בגן-העדן שלך; איני רוצה בעולם-הבא שלך; רוצה הנני רק אותך עצמך". ולמעשה, עניין זה קיים בעומק נשמתו של כל יהודי, מכיוון שבעת מעמד הר-סיני נחקק בו הדבר, על-ידי דיבורו של הקב"ה, "אנכי ה' אלוקיך".

זו משמעות האיחול "לקבלת התורה בשמחה ובפנימיות". שמחה – כדי שיהודי יוכל להתגבר על הקשיים והניסיונות בעבודת-ה', שכן דברים שנעשים בשמחה מתקיימים יותר. ופנימיות – שקיום התורה והמצוות יהיה בכל פנימיות עצם הנפש.

פנימיות הנפש

השמחה והפנימיות קשורות זו בזו. כשאדם עושה דבר-מה בלא שמחה, אלא מתוך אילוץ וכפייה, העשייה מקיפה רק את חיצוניותו. אמנם הוא עושה את הדבר, אבל רק כוחותיו החיצוניים שותפים לעשייה ולא מהותו הפנימית. לעומת זאת, כשהדברים נעשים בשמחה, הם מגיעים לעצם הנפש, וכל-כולו שותף לקיום התורה ומצוותיה.

בחג-השבועות בכל שנה ושנה חוזרת ומתעוררת אותה התגלות אלוקית כבירה שהייתה בשעת מתן-התורה. הקב"ה נותן לנו מחדש, ובעוצמה יתרה, את הכוח להתקשר עם דרגת "אנכי", עצמותו ומהותו יתברך, על-ידי התורה והמצוות, ושהדבר יהיה בפנימיות הנפש, עד שכל כוחו וחיותו של האדם יהיו בקב"ה בלבד.

(לקוטי שיחות כרך ד, עמ' 1307; כרך יג, עמ' 158-159)