לכל ילד שלומד חומש ומגיע לפרשת המרגלים ברור לגמרי מי הטובים ומי הרעים בסיפור הזה. יהושע וכלב – הם הטובים, ואילו המרגלים, מוציאי דיבת הארץ רעה, הם קטני-אמונה ומפיחי תבוסתנות ובהלה. מכיוון שהתורה גם מספרת לנו את תוצאותיו המרות של הסיפור, אין ספק איזו דרך נכונה ואיזו מוטעית והרת-אסון.

מבחינה מסויימת יש דמיון היסטורי עמוק בין תקופתנו לבין דור המדבר. הם עמדו אז לפני הכניסה לארץ-ישראל בפעם הראשונה, ואנו עומדים לקראת הגאולה האמיתית והשלמה. בני-ישראל במדבר התלבטו בין האמונה בה' ובין עוצמתם של עמי כנען, וזו בדיוק ההתלבטות שמעסיקה את העם בימינו.

חגבים בעינינו

המרגלים דיברו בשם הילדים: "למה ה' מביא אותנו אל הארץ הזאת לנפול בחרב, נשינו וטפינו יהיו לבז". כיום מטיחים בנאמני ארץ-ישראל כי בגלל נחישותם להיאחז בארץ-ישראל נגרמים הפיגועים והמלחמות, ובגלל המתנחלים נמשך הרג הבנים. כמה דומה!

כדאי לבחון את הדרך שנקטו המרגלים בניסיונם להניא את העם מהכניסה לארץ-ישראל. הם הפחידו אותו וזרעו בו מורך-לב: "לא נוכל לעלות אל העם, כי חזק הוא ממנו"; "עז העם היושב בארץ", אמרו המרגלים. ממש כטענה הנשמעת בימינו, שלא נוכל לנצח את האוייב, ושאין בנו הכוח לחסל את טרור המתאבדים.

ההפחדה, כנראה, עובדת. עם שלם, שראה לא-כבר את ניסי ה' ונפלאותיו, יושב לבכות. זו אחת הסיבות שכאשר בני-ישראל יוצאים למלחמה, מצווה הקב"ה להכריז: "מי האיש הירא ורך-הלבב - ילך וישוב לביתו, ולא יימס את לבב אחיו כלבבו". אין דבר חמור מהורדת מורל העם ומהטלת מורך בליבו, דווקא בשעה שנדרשים עוז-רוח ומסירות-נפש.

משפט-מפתח חשוב מופיע בדברי המרגלים. כשהם חוזרים ומספרים לעם-ישראל על הענקים שראו בארץ כנען, הם אומרים: "ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם". זו מהות הבעיה: משפילים אותך ובזים לך, אבל בעצם הכול מתחיל מזה שאתה 'חגב' בעיני עצמך. אם לא תראה את עצמך 'חגב', יכבדו אותך ויעריכו אותך גם האחרים.

יש עוצמות

תוצאותיו של חטא המרגלים ידועות לנו. כל מי שנגררו אחר תעמולת ההפחדה, לא זכו להיכנס לארץ-ישראל. המרגלים, מוציאי דיבת הארץ רעה, נענשו עונש קשה. ואילו דור הבנים - שאת שלומו ביקשו כל-כך להבטיח - הוא שנכנס בסופו של דבר לארץ-ישראל, התנחל בה והכה שורשים באדמתה.

יהושע וכלב אומרים דברים שאקטואליותם לא נפגמה גם אחרי שלושת-אלפים ושלוש-מאות שנה: "אם חפץ בנו ה' והביא אותנו אל הארץ הזאת... אל תיראו את עם-הארץ". אם נתרגם את השפה התנ"כית ללשון ימינו, הם אומרים כך: הלוא אתם רואים שלא הגענו לכאן מעצמנו. הקב"ה מגלה את אהבתו לנו, והוא מוסר לידינו חבלים מהארץ המובטחת. אם-כן, מדוע אתם חוששים? וכי יעלה על הדעת שהקב"ה עושה איתנו את כל הניסים הללו כדי להרע לנו?

עם-ישראל קיים בזכותם של אנשים כיהושע וכלב, אנשי-אמונה, שרואים את הקשיים בעיניים נכוחות, ובכל-זאת מאמינים בכוחנו להתגבר עליהם. במונחים ריאליים היה העם היהודי צריך לחדול מלהתקיים כבר לפני אלפי שנים. אנו קיימים בכוחה של האמונה ובזכות מסירות-הנפש היהודית.

שוב ושוב נוכחנו, כי בעם-ישראל טמונים כוחות אדירים. השאלה היא אם מצליחים לגלות את העוצמות הללו, לגייס את רוח-העם, ולהשיג הישגים כבירים, או שמא חלילה מדכאים את הרוח, מגבירים פחדים ונסוגים נסיגה אחר נסיגה. פעם אחת נכשלו בני-ישראל בחטא המרגלים, תפקידנו – לא לחזור עליו.