פעם, לפני הרבה שנים, דיברו בארץ על זקיפות-קומה יהודית. 'לא עוד פוגרומים', 'לא עוד כצאן לטבח'. בליבם של היהודים שעלו לארץ-ישראל בערה שאיפה נחושה, לא לאפשר עוד את המראות של חוסר-הישע, את תחושות הפחד והאימה, את הנפת הידיים לצדדים בנימה של 'אין מה לעשות'.
היו גם אז פיגועים והתקפות על יהודים, אבל אז היה העם נחוש להילחם במחבלים מלחמת- חורמה. 'היד הארוכה' השיגה אותם ובעיקר את שולחיהם. פעולות התגמול נשאו אופי של 'למען ישמעו וייראו'. על אחד שלנו - מאות שלהם. הפעולות האלה גם היו נועזות, דבר שביטא את נחישותנו להגיע לכל מקום ובכל תנאי. נחישות זו הרתיעה את האוייב, ובנו היא נסכה עידוד וגאון.
התרפסות-שווא
זו תמצית ההבדל בין הימים ההם לימינו אלה. צדקני השמאל נוהגים להשתלח במפגינים המוחים והזועקים לאחר כל פיגוע, בטענה שגם בעבר היו פיגועים ואילו אז לא הפגינו נגד הממשלה. איזו דמגוגיה! אז ידע כל ילד בישראל שטובי המוחות מתכננים ברגע שלאחר הפיגוע את פעולת התגמול הבאה, שתהיה מוחצת וכואבת יותר מזו שקדמה לה. אז חש כל העם את נחישותה של ההנהגה להילחם בטרור, והוא היה מוכן לחרוק שיניים ולהמשיך. היום שוררת בארץ אווירת נכאים של חידלון וחוסר- ישע.
בעבר ניסו לייחס את הכנעת הראש ותחושת חוסר-הישע לערכי המסורת היהודית. זקיפות הקומה הוצגה כביטוי למרידה במסורת ישראל. חלפו השנים והתברר עד כמה הייתה זו הצגה מוטעית של הדברים. המנהיגות היהודית בגולה הרכינה את ראשה לפני הגויים לא משום שהרכנת הראש היא ערך כשלעצמו, אלא מפני שלא הייתה ברירה אחרת. דווקא 'זקופי-הקומה' התלושים מהמסורת, הם שמתרפסים כיום לפני הגויים, גם כאשר אין שום סיבה אובייקטיבית לכך.
המסורת היהודית בהחלט מחנכת אותנו לגאון יהודי ולנחישות להגן על עצמנו, בתנאים שבהם הדבר אפשרי. ההלכה הידועה בהלכות שבת (סימן שכט), שמחייבת את הציבור היהודי לחלל שבת ולצאת לקרב כדי למנוע את כניסתם של גויים ל'עיר הסמוכה לספר', אינה מתייחסת דווקא לארץ-ישראל, אלא היא נאמרה במקורה על נהרדעא שבבבל. הכלל הוא, שבמקום שיש ליהודים יכולת הגנה - הם חייבים לאחוז בנשק ולהגן על עצמם.
ההתנתקות ממסורת ישראל היא שהצמיחה את השלטון הנוכחי, המגובה בתרבות נטולת ערכים יהודיים. מכאן צמחו החידלון, ההתרפסות והכניעה. מכאן צמחה האידאולוגיה שצריך לרצות ולפייס את התוקפן והטרוריסט, בתקווה שייאות להשלים עמך, אחרי שיפשיטך מכל נכסיך ויותירך ערום ועריה, אם בכלל. מכאן נוצרה אותה מציאות מחרידה ובלתי-נתפסת, של מדינה חזקה וצבא מתקדם, שכורעים ברך לפני חבורת מרצחים שפלים ואינם מוצאים בנפשם את העוז להילחם בהם כיאות.
להפסיק את החידלון
לכן העם זועם. העם מוכן לספוג קרבנות, כאשר הוא יודע שיש לכך תכלית, או שלפחות עושים את הכול כדי למונעם. העם אינו מוכן להקריב כל הזמן קרבנות תמימים על מזבח הזיות ה'שלום'. העם אינו מוכן לשמוע את ראש-הממשלה ושריו מדברים על 'קרבנות השלום' (אבסורד שאין כמותו). העם אינו מוכן לראות שוב ושוב את פרצופו השמנוני של ראש ארגון המרצחים שמודיע כי הוא "מגנה את הפיגוע משום שהוא פוגע במשא-ומתן ובתהליך השלום" (כדאי להתעמק היטב במשמעות המשפט הזה!).
את החידלון הזה חייבים להפסיק. אי-אפשר לשתוק עוד! |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:10
