"תנה לי שלושה ימים לחשוב על הדבר, ואז אומר לך את החלטתי", אמר לבסוף רבי אמנון ממגנצה להגמון. הוא כבר היה עייף ותשוש, וביקש אמתלה כלשהי כדי שיניחו לו ויוכל לשוב לביתו.

רבי אמנון ממגנצה היה דמות מכובדת ונערצת בעירו. מוצאו היה ממשפחה מיוחסת. תלמיד- חכם בעל שיעור-קומה וגם נגיד בעמיו. איש נעים-הליכות היה, אוהב את הבריות ואהוב עליהן, יפה-תואר ויפה-מראה.

במסגרת עסקיו ופעילותו למען הקהילה היהודית, נפגש לעיתים תכופות עם שועי הארץ ועשיריה, עם אנשי הכמורה ובעלי השררה. אף-על-פי שהיה יהודי, זכה לכבוד ולהערצה מצד הגויים, ולא אחת אמרו לו: "מה אדם נבון כמוך עושה בכלל בין היהודים? ראוי לך להיות כמונו".

תחילה סבר שהדברים נאמרים בהלצה, אך עד מהרה נוכח שאכן מנסים לפתותו להמיר את דתו ולעבור אל חיק האמונה הנוצרית. בפגישותיו התדירות עם הגמון העיר, היה זה מדבר על ליבו: "איזה עתיד נכון לך בין היהודים? בוא תהיה אחד מאיתנו, ושערי התהילה ייפתחו לפניך".

רבי אמנון היה פוטר את ההצעות הללו בשנינות. לא רצה לתת להם את התחושה כי הוא מזלזל באמונתם ובז לה. "נולדתי יהודי", היה משיב, "ונוצרי טוב כבר לא ייצא ממני"...

אבל דווקא התחמקויותיו אלה נטעו תקווה בלב ההגמון. ככל שהוסיף להתחמק, כן התעקש ההגמון לדבר על לבו. שוב ושוב הפציר בו, לחץ עליו, הבטיח לו עולם ומלואו, ורבי אמנון, כדרכו, פוטר את דבריו בחיוך.

פעם אחת, לאחר ישיבה ארוכה במיוחד עם ההגמון ושריו, חזרו המארחים ללחוץ עליו להמיר את דתו. הפעם לא קיבלו את התחמקויותיו השנונות, ולחצו עליו לחץ ישיר וחזק ביותר. רבי אמנון ביקש להיפטר מהם וביקש ארכה של שלושה ימים.

כשחזר לביתו, תפס פתאום מה אמר. איך יכול היה להעמיד בספק את נאמנותו ליהדותו? פתאום ראה את התהום הפעורה לפניו והבין לאן נקלע. הייתי צריך לומר להם חד-משמעית, שלעולם לא יעלה על דעתי להמיר את דתי ולכפור באלוקי ישראל, ייסר את עצמו.

הדבר טרד את מנוחתו. שמחת החיים אבדה לו. לא רצה לאכול או לשתות. מרוב צער חלה, ושכב במיטתו אבל ומדוכא.

שלושת הימים עברו, וההגמון שלח לקרוא לו. "לא אלך", הודיע רבי אמנון לשליחים. ציווה ההגמון להביאו אליו בעל-כורחו.

כשהובא לפניו אמר לו: "הבטחת לחשוב על הצעתי שלושה ימים. אני מקווה שנמלכת בדעתך, ועכשיו תמלא את בקשתי".

האור חזר אל עיני רבי אמנון. שוב לא היה לו מבט מיוסר. עכשיו ידע שהגיעה לידיו הזדמנות לקדש את שם ה' ברבים.

"כיזבתי לך, מגיע לי עונש", אמר רבי אמנון להגמון. "אם תסכים, אחרוץ את דיני בעצמי: הלשון שכיזבה - תיקצץ".

זעם קר הציף את ההגמון. "לשונך דווקא דיברה לעניין", אמר לו בחימה כבושה, "אבל הרגליים שלך לא באו במועד שהבטחת - אותן נקצץ, ואת יתר איברי גופך שהעז להמרות את פי".

פקד ההגמון להביא את רבי אמנון אל חדר-העינויים ולקצץ את פרקי אצבעות ידיו ורגליו. ההגמון ושריו באו עמו, ועל כל פרק שקוצץ, שאלו את רבי אמנון: "ועכשיו תסכים לעבור לאמונתנו?".

רבי אמנון הביט בהם בשלווה, ראה את שנאתם, ובלבו ראה את אהבת השם. "לא ולא", ענה בקול הרגוע ביותר שהיה מסוגל להשמיע. והתליין קוצץ עוד פרק ועוד פרק.

כשסיימו הרשעים לקצץ את כל פרקי אצבעותיו, הניחו את הפרקים הקצוצים באגן מלא מי מלח, השכיבו את רבי אמנון באלונקה ושלחוהו עם הפרקים הקצוצים אל ביתו.

עברו הימים והגיע ראש-השנה. רבי אמנון ביקש ממקורביו לשאתו עם אגן פרקיו הקצוצים אל בית-הכנסת, ולהעמיד את מיטתו ליד בימת שליח-הציבור.

מראהו של רבי אמנון עורר פרץ של בכייה בקרב הקהל. זעקתם בתפילתם עלתה למרומים. ורבי אמנון שוכב על מיטתו, מתפתל בייסוריו.

ולפתע עלה קול בהיכל, בוקע משפתי רבי אמנון: "ונתנה תוקף קדושת היום, כי הוא נורא ואיום. ובו תינשא מלכותך, וייכון בחסד כסאך, ותשב עליו באמת. אמת כי אתה הוא דיין ומוכיח ויודע ועד, וכותב וחותם וסופר ומונה. ותזכור כל הנשכחות, ותפתח את ספר הזכרונות. ומאליו ייקרא. וחותם כל אדם בו..."

והתפילה מוסיפה ומזעזעת את הלבבות. עיניו של רבי אמנון עצומות והמלים קולחות מקירות לבו: "ותפקוד נפש כל חי, ותחתוך קצבה לכל בריותיך, ותכתוב את גזר-דינם".

תמה תפילתו של רבי אמנון, ועם תום התפילה דמם גם לבו ונשמתו הטהורה עלתה לגנזי מרומים.

תפילתו זו של רבי אמנון נרשמה על-ידי רבי קלונימוס בן משולם, וזה הפיצה בכל תפוצות ישראל, כזיכרון לרבי אמנון שמסר את נפשו על קידוש שמו יתברך. זו התפילה "ונתנה תוקף", שאנו אומרים בראש-השנה וביום-הכיפורים.