בית-המדרש רחב-הידיים שבעיירה צאנז היה מלא וגדוש בהמוני יהודים, שראשיהם היו נשואים אל הבימה המוגבהת אשר בתווך. מכל ערי הסביבה ויישוביה נהרו לכאן החסידים, כדי לעשות את יום-הדין בצילו של הצדיק המפורסם, רבי חיים הלברשטאם מצאנז. הם ניצבו דבוקים זה לזה - זקנים מכובדים, בני-תשחורת, נערים ואפילו פעוטות ממש.

תפילת ערבית של ליל ראש-השנה וכמוה תפילת השחרית בבוקר החג עברו על קהל החסידים מתוך הרגשה עילאית של התרוממות רוח ונפש. הם חשו בכל מאודם כאילו הצדיק נושא אותם בזרועותיו הבטוחות ומעבירם בביטחה את כל שלבי הדין והחשבון. כעת, לקראת תפילת המוסף ותקיעות השופר שלפניה, גברו המתח וההתרגשות והגיעו לשיאם.

במרכז בית-המדרש ניצב לו הצדיק. קומתו שחוחה, כמי שנושא את משא העולם על כתפיו, טליתו מופשלת מעל פניו ועטרתה נושקת לבימה. הכול ממתינים באימה ובדריכות לקראת ניע הראש הקל המוכר של הרבי, אשר יהיה כעין אישור לתוקע להתחיל באמירת הפסוקים הקודמים לתקיעות. כל הגה לא נשמע באולם ורק נשימותיהם הכבדות של האנשים, עקב הצפיפות והדוחק, נשמעות פה ושם.

לפתע בוקעת אנחה כבדה מתחת לטליתו של הרבי. רעד חולף בגווי החסידים. לאחריה באות עוד אנחות, שנשמעות כבוקעות ועולות ממעמקי נפשו הטהורה. איש אינו מפר את השתיקה. אולם בעיני החסידים ניתן לקרוא בבירור את תחושת הזעזוע והרתת.

מה מביא את הרבי להיאנח כל-כך? שמא גזירה קשה מרחפת, חלילה, מעל ראש הקהילה? אולי תקופה לא-קלה ממשמשת ובאה?...

ואז בא הרגע המיוחל. הרבי מרים את ראשו ומתגלה לקהל בכל הדרת-פניו. התוקע כבר עומד מוכן לפתוח באמירת "מן המיצר".

אולם לפתע תופס הרבי בשתי ידיו בקצות טליתו ובתנועה זריזה מסירה מעליו. הוא מניחה מגולגלת על הבימה, יורד ממנה ופוסע לעבר פתח בית-המדרש. מבוכה מעורבת בבהלה אופפת את הכול. הרבי יוצא החוצה ופונה אל ביתו.

שעה ממושכת ניצבו הכול כמסומרים למקומותיהם. מעולם לא קרה כדבר הזה. לבסוף, כשהתאוששו מעט כמה מראשי הקהל, הוחלט לשגר אל הרבי משלחת נכבדה של זקני החסידים כדי לעמוד על פשר הדבר.

בחיל וברעדה נקשו נציגי הקהל על דלת חדרו של הרבי. כשפתחו את הדלת, הופתעו למצוא את הרבי יושב סמוך לשולחנו, ושלפניו פתוחה מסכת ראש-השנה. פניו קורנות מתמיד. עיניו מפיקות את מבטן החמים והטוב, אבל דוק של עצב מעיב עליו. החסידים, שציפו אולי לראות את הרבי יושב ואומר תהילים בבכיות רמות לביטול 'הגזירה', הופתעו למצאו יושב רגוע ונינוח מול הגמרא...

הרבי לא הניח להם זמן רב לתהיות, וניגש מיד לעניין:

"אתמול, סמוך להתקדש החג, נכנס אלי אחד החסידים שהגיע לכאן לראש-השנה. פניו נראו אומללות מאוד והוא שפך לפני את ליבו. גל של מצוקות אופף אותו. יש לו שתי בנות שהגיעו לפירקן, ואין לו במה להשיאן. הוא עצמו חלה לאחרונה במחלה קשה וכך נשבר מטה- לחמו, שממנו חי בדוחק עד עתה.

"שאלתי אותו", ממשיך הרבי, "בכמה כסף מדובר, והוא פירט באוזניי את כל צורכי החתונה ובכללם את הנדוניה, שהסתכמו לסכום רב באמת. כששאלתיו אם ניסה להיעזר באנשי-שלומנו, השיב לי בעצב, כי אכן ניסה, אולם הושב ריקם. התשובה שקיבל הייתה שהקופה ריקה, המצב הכללי קשה, וטענות דומות. בלב נשבר ביקש ממני, כי בתפילות ראש-השנה אעתיר לפני הקב"ה שיוציאו ממצוקתו".

על פניהם של חברי המשלחת ניכרה תדהמה. מצד אחד, נגולה אבן כבדה מליבם כשהתברר שאין מדובר חלילה בגזירה כללית. מצד שני, נבוכו מגילוי הסיבה להתנהגותו של הרבי. הרבי הביט בעיניהם והמשיך:

"מצוקתו של החסיד לא נתנה לי מנוח בתפילת ערבית אמש. גם היום, בתפילת שחרית, עלתה לנגד עיני דמותו המתחננת. כשהגעתי לתקיעות, שאלתי את עצמי כיצד אני יכול להצהיר לפני הבורא כי מקבל אני אותו עלי כמלך, בשעה שבבית-המדרש הזה עומד יהודי שבור וחסר- אונים. החלטתי אפוא, כי לא אגש לתקיעות השופר עד אשר פרנסי הקהל יקבלו עליהם לפתור את מצוקתו של אותו חסיד".

והרבי הוסיף: "רוצה אנוכי לקבל מפיכם פירוט מלא ומפורש של סכומי ההתחייבות שכל אחד ואחד מקבל עליו".

החסידים פרשו לחדר סמוך, וכעבור שעה קלה שבו והתייצבו לפני הרבי. הרבי תבע לדעת מי ייתן וכמה, וכשהחשבון הכללי הגיע לסכום הדרוש במלואו, נחה הבעה של שביעות-רצון על פניו.

כעבור שעה קלה שב הרבי אל מקומו בבית-המדרש. אנחת רווחה פרצה מליבות החסידים, שפרטי המאורעות שהתרחשו מאחורי הקלעים טרם הגיעו לאוזניהם. הפעם לא נזקק הרבי להכנות יתרות, אלא תכף ומיד סימן לתוקע וזה פתח מיד באמירת הפסוקים: "מן המיצר קראתי... ענני במרחב...".