אחד השירים העממיים במזרח אירופה הוא השיר ביידיש 'סוכה קטנה' ('א סוכה'לה א קליינע'). רבים מכירים את המנגינה, פחות את המילים. השיר מתאר אב שבנה סוכה קטנה מענפים דקים. הסוכה רועדת ונעה ברוח. רוחות פרצים מסתננות לתוכה. הנרות עוד מעט כבים. ופתאום מחווירה הבת הקטנה ואומרת: "אבא, הסוכה עוד מעט מתמוטטת". והאב משיב לה: "אל תדאגי, בתי, היא עומדת כך כבר אלפיים שנה ועדיין היא איתנה"...

השיר העממי הזה מבטא את הדרך שבה הסתכלו יהודים על אירועים והתרחשויות. אין-ספור פעמים בהיסטוריה היהודית היה נדמה שהנה תתמוטט סוכת דוד לבלי קום. במשך אלפיים שנות הגלות ידעה הסוכה הזאת מעט מאוד רגעים של שקט ויציבות. רוב הזמן היא התנדנדה ורעדה, וקיומה היה רווי חששות וחרדות. אבל בסופו של דבר היא עברה את הכול ונשארה איתנה.

משקפי הנצח

מצב זה העניק לעם היהודי יכולת לבחון כל אירוע ותהליך במשקפיים של הנצח. העם שראה את כל האימפריות קמות ונופלות אינו מתרגש מעלייתה של קבוצה זו או אחרת. היום הם למעלה, מחר למטה. היום הם חוגגים את ניצחונם, מחר יושלכו לסל האשפתות של ההיסטוריה, לצידם של רבים אחרים שהרעישו את העולם בשעתם ועתה אין איש זוכר אותם.

איך נראים היום אותם קומוניסטים יהודים, שהצטרפו לשורות המהפכה הקומוניסטית ורדפו את אחיהם שנאחזו בציפורניהם במורשת היהדות. באותם ימים הם חיו בתחושת זחיחות של 'עולם חדש', שהם ממחולליו. היום הם נראים במלוא עליבותם וחרפתם.

זה גורלם של המתייוונים בימי הבית השני, שגם הם היו בטוחים שהעתיד שייך להם, בתוך 'הסדר העולמי החדש' של הממלכה ההלניסטית. הם לא היו מסוגלים להעלות על דעתם, שכעבור זמן קצר ביותר ייחרתו לדיראון-עולם בתודעה היהודית, ומדי שנה בשנה יחגוג עם-ישראל את תבוסתם ואת ניצחונם של החשמונאים ה'פאנאטים', שהיה נדמה כי אבד עליהם כלח.

כך אנו מביטים על האירועים. איננו מתרגשים מ'מומחים' למיניהם ומנביאי עולמות 'חדשים' לסוגיהם. לפעמים רצון ההשגחה הוא דווקא להעלותם עד הפסגה, כדי שממרומיה יתנפצו לרסיסים תאוריותיהם וחזיונותיהם.