בכל מקום שמחים יהודים בשמחת-תורה, אבל מי שלא ראה את השמחה ב"בית הכנסת של החיילים", בעיירה שברוסיה הצארית, לא ראה שמחה טהורה ואמיתית מימיו.

רוב המתפללים בבית-כנסת זה הם חיילים יהודים, אלה שמכונים 'קאנטוניסטים'. בעודם ילדים נגזלו מחיק אמהותיהם וגוייסו לצבאו של הצאר, שם עברו עליהם רוב שנות חייהם. ולמרות הכול, הם נשארו יהודים חמים ואף בית-כנסת משלהם יש להם.

בתוך קהל הרוקדים אי-אפשר שלא להבחין ביהודי אחד, חייל ותיק, שאוחז בספר התורה בכל כוחו ורוקד במשנה מרץ. רבים כבר התעייפו ופרשו הצידה לפוש קמעא, אך הוא עודנו רוקד כאילו אך זה עתה החלה השמחה. ולפתע, ברגע של התלהבות יתירה, פתח היהודי בתנועה חדה את חולצתו וחשף את זרועו וכתפו שצלקות עמוקות נראו היטב עליהן. "תורה, תורה, אני אוהב אותך, אוהב אותך", שר בניגון המיוחד רק לו...

ההקפות הסתיימו לא מכבר. הצעירים התקבצו והקיפו את החייל מכל עבר, מאזינים בנשימה עצורה לסיפורו:

הייתי כבן שמונה כשהתקבלה הגזירה להעמיד עשרים בחורים מעירנו לצבא הצאר. בכל משפחה שהיו לה ילדים בני גילי, היה זה יום אבל. אילו מתו כל ילדי העיירה ממגיפה ביום אחד, לא הייתה האווירה קשה יותר.

ילד רך הייתי, אבל לא אוכל לשכוח את פניה האדומות מבכי של אמי. "אמא יקרה! אני אחזור" - הבטחתי לה. אך אמי, יותר משדאגה לשלומי דאגה ליהדותי: "הייתי מעדיפה לראותך מת, מאשר לראותך גוי", אמרה לי ולפתה את ראשה בשתי כפות ידיה. "תמיד אשאר יהודי", השבתי לה בהחלטיות.

גם אבא, רב העיירה, פנה אלי בדברים. בעיניו לא נראו דמעות. אולם אני ידעתי, חשתי, שליבו נשבר בקירבו. שבוע לפני שנלקחתי נפטר אבא בפתאומיות.

אמא הסתירה אותי במרתף. ישבתי מכווץ במקומי ופחדתי אפילו לנשום. שמעתי קולות גסים בבית, ואחר רעש מוזר כאילו אנשים מתגוששים. משהו נפל לארץ. היה נדמה לי שזה גוף חסר חיים. "אמא!", צווחתי, "אמא, את בסדר?"

לא חלפה דקה, וזוג ידיים איתנות אחזו בי וגררו אותי החוצה. אמא שכבה מוטלת דומם על הרצפה. "הרגתם את אמי, רשעים, הרגתם את אמא", ייבבתי, ואיש לא שמע לבכיי.

כל העיירה יצאה כדי ללוותנו. בתוך ההמון הבחנתי לפתע באמי. את הרגע הזה לא אשכח. איכשהו הצליחה אמא לחדור בין השוטרים המזויינים שהקיפו את הקרון, והשליכה לעברי חבילה קטנה עטופה. "אל תשכח את הבר-מצוה שלך", אמרה. בחבילה היו זוג תפילין וסידור תפילה קטן.

במשך שלוש שנים רצופות ניסו לשבור אותנו. בשיטתיות הפעילו עלינו שטיפת-מוח, מכות ועינויים. הצליפו בנו כשסרבנו לאכול בגילוי-ראש. היכו כשהתעקשנו שלא לנשק לצלב.

כבן הרב הייתי מנהיג החבורה. ידעתי שחולשה שלי תגרור כניעה כללית. הרשעים הבחינו בעובדת היותי ראש הקבוצה, והאחראי עלינו ריכז את כל מאמציו כדי לשבור אותי. לא הייתה לו עבודה קלה. יוכיחו החתכים, השריטות, הצלקות.

באחד הימים, לאחר שהרביצו לי מכות-רצח הביאו אותי לפני הסמל. בחדרו נכח גם כומר. השניים החלו במסע שיכנוע משותף. דיברו ללא הרף. פרשו לפני את העתיד המזהיר, הצפון לי אם אמיר את דתי. איימו שאם אסרב להתנצר - לא אשוב לראות את אמי. אמות ככלב חוצות.

הם דיברו ודיברו, ואני אפילו לא שמעתי. הצמא שיתק את לשוני. ביקשתי מעט מים. הסמל מיהר למזוג מים בכוס, אך אהה - כשהושטתי את ידי לקחתה, לא נתן לי. בקשתו הייתה שאשיב לו לפני שאשתה. שאומר להם 'כן'. שאסכים להשתמד.

סחרחורת תקפה את ראשי. הדם אזל מפני. הרגשתי חולשה ואין-אונים. גרוני ניחר. ביקשתי שיתנו לי לשתות ואני אתן תשובה תוך שלושה ימים.

שלושת הימים הבאים היו הגרועים ביותר בחיי. שכבתי על דרגשי, גופי בוער מכאב וראשי עמוס מחשבות קשות וכואבות לא פחות. תהיתי אם אוכל להחזיק מעמד. אם יעמוד לי כוחי.

אולם הכינוסים היה מלא מפה לפה. כל הטירונים - ביניהם יהודים רבים - הוזמנו. השמד המצופה שלי היה מתוכנן להוות הצגה מרשימה. על הבמה ישבו אנשי הצבא הבכירים. גם הכומר נכח.

אחר כבוד הובלתי אל הבימה. התבקשתי להכריז חגיגית על רצוני לעזוב את היהדות ולהיות נוצרי. לא השבתי מיד. התבוננתי בחבריי היהודים. אחר הרמתי את עיני והבטתי בקיר שלפני, עליו הוצגו חרבות ושאר כלי-מלחמה.

כהרף עין הורדתי מהקיר קרדום קטן, הנחתי על השולחן את אצבעות ידי, ועוד טרם הספיק מי מהנוכחים להגיב, הנפתי את הקרדום וקיצצתי במכה אחת את קצות שלוש מאצבעותי. "זו תשובתי לשלושת הימים שהקצבתם לי", קראתי בלהט ונפלתי מתעלף.

המאזינים לטשו עיניהם אל כף-ידו, אל אצבעותיו הקטועות. 'הקאנטוניסט' לא המשיך עוד לספר. אף לא הבחין במבטי ההערצה שננעצו בו. הוא כבר שב אל בימת הריקודים, וקולו הרם מתנגן וממלא את חלל החדר: "שישו ושימחו בשימחת תורה".