כשאנו אוהבים אדם משום שהוא מתייחס כלפינו בחביבות ובהערכה - אין זה הביטוי האמיתי של אהבת-ישראל, כשאנו רוחשים חיבה לאדם בשל חכמתו, טוב ליבו, מעשיו הטובים - גם אז עדיין אל הגענו לקיומה המלא של מצוות אהבת-ישראל.

שכן, אולי אין אנו אוהבים אותו, אלא את העובדה שהוא מתייחס בחמימות כלפינו? אולי אין אנו מחבבים את האדם, אלא את חכמתו, טוב ליבו ואת מעשיו הטובים? אולי אין אהבה זו נובעת אלא מכך, שתכונותיו אלה גורמות לנו להרגיש טוב יותר, וממילא אין זה ביטוי לאהבה שאנו אוהבים את עצמנו?

המשמעות האמיתית של אהבת-ישראל היא - לאהוב יהודי כפי שהוא, על מעלותיו ומגרעותיו. לאהבו כי הוא יהודי, אח. לאהבו למרות שאולי (נדמה לנו ש)זה לא קל כל כך, ולמרות שיהודי זה אף מפריע לנו במידה מסויימת. זו אהבת-ישראל!

אהבה זו צריכה לנבוע מהעובדה, שהביטוי "כולנו אחים" אכן אינו מליצה אלא מציאות. שכן, אמו איננו רק בני עם אחד, אלא גם אחים, אחים ממש. אמנם איננו ילידי אותם הורים, אולם מבחינת הנשמה שבקירבנו - אנו אחים ואף יותר מכך.

אפשר להמשיל את הנשמה הפרטית שבתוך כל אחד מאיתנו לתא בודד מתוך גוף גדול אשר קיומו וכושר חיותו מותנים בקיומם ובבריאותם של שאר התאים. ואכן, אלה פני הדברים מבחינת הנשמה. נשמתו של כל אחד מאיתנו היא "תא" ב"גוף" הגדול של עם ישראל. היא, כביכול, חלק מנשמה אחת גדולה שהתפצלה והתלבשה בגופים רבים. נשמתו, מהותו הפנימית, של היהודי האחד היא ההשלמה של נשמת היהודי השני. האחד ללא השני הוא חסר, הוא פגום.

לפיכך לא צריכה להיות משמעות לעובדה, שהיהודי השני איננו תמיד לפי רוחנו. גם אם הוא לוקה בפגמים ובמגרעות, ואפילו אם הם רבים, אין זו סיבה המצדיקה לסייג את אהבתנו כלפיו. הוא היה יהודי ונשאר יהודי. אנו אוהבים את ה"יהודי" שבו ולא את הספיחים שאולי נאחזו בו.

אדרבה, אם אנו מוצאים בו מגרעות - הרי מתוך אהבתנו אותו נשתדל לתקנן, ונעשה זאת מתוך אהבה וחיבה, כשם שהאב האוהב את בנו מחנכו ומעמידו על דרך הישר באהבה ובסבלנות; לא בצעקות ובגערות של קוצר-רוח. וחלילה לנו להניח את ידינו ולהתייאש מיהודי, יהיה מי שיהיה. הלא מעצמנו לא התייאשנו ולמה זה נתייאש מהזולת?

אמת, אין זה קל כל כך להחדיר בעצמנו גישה זו. היא עומדת בניגוד גמור לדרך-התגובה הטבעית והספונטאנית שלנו. אולם לשם כך ניתן לנו מוח, כדי שנעמיק בדברים, נתבונן בהם שוב ושוב, ועד שנספוג אותם היטב.

ואחת הדרכים הבטוחות שבאמצעותן נתרגל לאהבת-ישראל היא לעשות מעשי אהבה וחסד בפועל. על המעשים שאנו עושים ועל המילים שאנו מוציאים מפינו קל, יחסית, לשלוט. כשנתרגל, איפוא, לכבד את הזולת, לא לפגוע בו, להגיש לו סיוע ועזרה, סיוע פיזי ונפשי, במקרי הצורך - יעבור הדבר בהכרח גם ללב ואכן נאהב את היהודי השני בלב ונפש.

חשיבותה של מצוה זו בימינו מובנת היטב לאור מאמר חכמינו זכרונם-לברכה, כי החורבן והגלות באו בעטייה של שינאת-חינם. מכאן, שאם ברצוננו לזכות בגאולה, עלינו לטפח אהבת-חינם - לאהוב יהודי אף אם אין הוא "ראוי", כביכול, לכך...

אהבת-ישראל אמיתי, בלתי תלויה בדבר, היא כיום צו-השעה. בהתלכדות ובהתאחדות תשרה עלינו ברכת הבורא.

כדאי לומר בכל בוקר את המילים: "הריני מקבל עלי מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך".

להרחבה בנושא אהבת ישראל ואחדות העם - הקש כאן