דרכה של חסידות חב"ד מבוססת, בעיקרה, על יכולתו של האדם להשפיע על עצמו באמצעות מוחו ושכלו. משום כך תופסת ההבנה וההתעמקות-השכלית מקום כה חשוב בתורת חב"ד, ומשום כך אף נקראת שיטה זו בשם חב"ד, ראשי-תיבות: חכמה, בינה דעת.

למי שאינו מתמצא בטרמינולוגיה של החסידות והקבלה עלול השם "חב"ד" להישמע כמליצה יפה, לכל היותר. מה פתאום, יכול אותו אדם לשאול את עצמו, בחרו להם הללו שמות כמו "חכמה, בינה. דעת"?... אך למעשה, בלכסיקון החסידי-קבלי השם הזה הוא מובן מאליו ופשוט ביותר.

לא, אין צורך להיבהל... אמנם, אלה הם מושגים קבליים ביסודם, אולם ניתן להסבירם בקלות יחסית, ובאמצעות מעט ריכוז אפשר להבינם.

עולמו הפנימי של האדם מתחלק, באופן כללי, לשני חלקים: לשכל ולרגש. כל אדם שיתבונן מעט בנעשה בקרבו יגלה, כי פחות או יותר מסתובבים הדברים סביב שתי המערכות הללו: מערכות השכל וההבנה והמערכת של הרגשות.

למעשה, כל אחת משתי המערכות הללו מתחלקות ליסודות נוספים. עולם הרגש אינו מענייננו ברגע זה, ועל כן נעסוק רק במבנה המערכת השכלית. מערכת ההבנה של האדם מתחלקת לשלושה חלקים, שהם שלושה שלבים של הבנת הדברים. שלושה אלה הם: חכמה,בינה, דעת.

נניח שהאדם שקוע בפתרונה של בעיה מסוימת. הוא מתעמק בצדדי הבעיה ומנסה לחפש את הפתרון. התשובה לבעיה תבוא בתחילה בצורת הברקה כללית ומופשטת. לפתע כאילו יבזיק אור במוחו והוא יחוש כי הנה, זהו הפתרון. הוא לא יוכל עדיין להסביר זאת אפילו לעצמו. אותה הברקה עדינה ומופשטת זקוקה לפיתוח ולהרחבה. ועם זאת – בהברקה זו טמון הפתרון. זהו שלב ה"חכמה" – הברק הרעיוני הקצר והמופשט.

השלב הבא יהיה – שלב ה"בינה". האדם יתחיל לפתח את אותה הברקה, ירחיב אותה. הוא יבדוק האם היא מתאימה לכל פרטי הבעיה וכשימצא כי כן, ינתח אותה לפרטיה ולעומקה וינסח בבהירות את הפתרון בשלמותו. בשלב זה הופכת אותה הברקה כללית ומהירה לפתרון מובן היטב, רחב ועמוק.

אך בזה עדיין לא מסתיימת מלאכת ההבנה. הרעיון השלם הזה עדיין נתפס כמשהו מרוחק ומנותק. הוא לא הספיק עדיין לשקוע בתודעתו של האדם ולהיקלט היטב. הוא אמנם שלם וברור, ועם זאת – קצת מרחף וקצת בלתי מציאותי. כאן נכנסת לפעולה ה"דעת". כוח-שכלי זה תופס את הדבר לעומקו ולכל משמעויותיו. ה"דעת" הופכת את הרעיון לחלק בלתי-נפרד מעולמות המחשבתי של האדם. בשלב הזה מגיע הרעיון לבשלות מליאה.

שיטת חב"ד היא, אפוא, שיטה התובעת, שכל דבר יבוא מתוך הבנה יסודית שלימה ועמוקה, הבנה שתהיה מורכבת מכל השלבים של החשיבה ההגיונית: מחכמה, מבינה ומדעת.

הגישה של מייסד חב"ד כלפי הדרך שבה על האדם לעבוד את בוראו, חייבה רקימת מערכת יחסים שונה בין החסידים לרבם, מהיחס של שאר חסידי הבעש"ט וממשיך דרכו - המגיד ממזריטש. שלא כזרמים חסידיים אחרים שבהם עיקר הקשר שבין החסיד לרבו מתבסס על הקשר הרגשי עם הרבי, על האמונה בו ובכוחותיו, על הציות להוראותיו, על ההשתתפות בסעודות מיוחדות שעורך הרבי וכיוצא-באלה – הפך בחסידות חב"ד הלימוד והעיון בתורתו של הרבי למרכיב העיקרי של הקשר בין החסידים לרבם.

בחסידות חב"ד הודגש תמיד, כי קשר אמיתי בין הרבי לחסיד אינו יכול להווצר רק על-ידי דברים חיצוניים, כמו הסתכלות בו, חיקוי אורחותיו וכדומה (המושג של "חטיפת שיריים" – אינו קיים כלל בחסידות חב"ד). קשר פנימי ואמיתי ייווצר רק כאשר החסיד ילמד ויהגה במאמריו של הרבי, כאשר הוא ישקיע את כל כוחות שכלו במטרה להבין את דברי-תורתו לעומקם.

בשל עיקרון יסודי זה שונה מאד תורת חב"ד מתורותיהם של זרמים אחרים בחסידות. המאפיין את תורתם של זרמי החסידות האחרים הוא – דברי-תורה קצרים, מתומצתים, לעתים קרובות-מאד עמוקים ולא קלים להבנה. לעומת זאת, תורת חב"ד מצטיינת באריכות, בהרחבה ובבהירות רבה.