שבעה עשר בתמוז הוא תחילת "ימי בין המיצרים", הימים שבהם עם ישראל מתאבל על חורבן בית המקדש וגלות העם היהודי.

גם אחרי אלפיים שנה אנו מוסיפים להתאבל על חורבן בית-המקדש, כי אין לנו גאולה אחרת ואין לנו חיים אחרים. כל עוד לא זכינו לגאולה האמיתית על ידי משיח-צדקנו ובניין בית-המקדש השלישי, אנו מתאבלים ובכך מבטאים גם את הציפייה האמיתית לגאולה השלמה שתהיה בקרוב ממש. ומי שמצפה – מובטח לו שגם יגיע אל היעד.

בשבעה עשר בתמוז כל איש ואישה בריאים, מעל גיל מצוות, חייבים לצום מעלות השחר ועד צאת הכוכבים, כפי שכתב הרמב"ם: "יש ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן, כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה, ויהיה זה זיכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזיכרון דברים אלו נשוב להיטיב, שנאמר (ויקרא כו,מ): 'והתוודו את עוונם ואת עוון אבותם'...".

ובזכות התענית והתפילות, נזכה במהרה לביאת משיח-צדקנו ולקיום ההבטחה (זכריה ח,יט): "כה אמר ה' צב-אות: צום הרביעי (י"ז בתמוז, החודש הרביעי מניסן) וצום החמישי (תשעה באב) וצום השביעי (צום גדליה) וצום העשירי (עשרה בטבת) יהיה לבית-יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים, והאמת והשלום אהבו".