החסידות צמחה בתקופה קשה לעם היהודי, לפני כמאתיים ושבעים שנה, לאחר גזירות ת"ח ות"ט הידועות, תקופת הצרות הקשות והאכזבות המרות ממשיחי השקר למיניהם. העם היהודי היה מדוכא מאד וחיפש באופן אנוש תקווה אמיתית, תקווה שלא תכזב. בין פשוטי העם ללומדי התורה נפערה תהום. לומדי התורה התרחקו מהיהודים ה"פשוטים" ואלה, בעקבות הרחקתם מהיהדות, התקרבו יותר אל מנהגי הגויים.

הופעתה של החסידות, על ידי מחוללה, הבעל-שם-טוב, כתנועה יהודית-דתית-חברתית, הדגישה לכל לראש את מעלתו של כל יהודי בהיותו בעל נשמה מופלאה ובן לעם סגולה. ידענותו, ודרך קיומו את המצוות, הם יתרונות לוואי גם אם הם חשובים והכרחיים. אל לומדי התורה הביאה החסידות רבדים עמוקים של פנימיות התורה שלא נתגלו להם קודם-לכן, אלא ליחידי סגולה. כך שידרה החסידות אל שני המעמדות בעם. הפשוטים, משפרים, ללא הכר את הדימוי העצמי, ושואבים, בהבטה פנימית-אמיתית זו, את תחושת השייכות ואת התקווה להתקדמות. לומדי התורה, שוב אינם יכולים להתנשא, שכן גם אם הם מצטיינים כידענים, הרי זה בבחינת ראשונים בין שווים.