פתגם חסידי ידוע אומר: "כשמתבגרים ביום, נעשים חכמים ביום ויראי-שמים ביום". כ"ק אדמו"ר הריי"צ כותב באחת מאיגרותיו (אגרות-קודש כרך י עמ' יא): "על-ידי לימוד חסידות... נעשים פיקחיים יותר וממילא יראי-שמים יותר". מה הקשר בין חכמה ופיקחות לבין יראת-שמים?

מוסבר בתורת החסידות, שאכן יראת-שמים נובעת מפיקחות ומחכמה, ואילו קלות ראש ונכונות לחטא נובעות מחוסר שכל ומשטות. הדברים מבוססים על מאמר חז"ל: "אין אדם עובר עבירה אלא-אם-כן נכנס בו רוח-שטות". כלומר, השכל והחכמה בכוחם למנוע את האדם מעשיית עברה, ואם הוא מתפתה לעבור עברה, הרי זה רק משום שבאותה שעה נכנסה בו רוח-שטות.

רוח-שטות

מהי אותה רוח-שטות? בפשטות, זו התאווה והתשוקה לחטא, המסיטות את האדם מדרכו ומאמונתו וגורמות לו להתנהג בדרך של שטות וחוסר היגיון. כאשר התאווה משתלטת על האדם, הוא מאבד את תבונתו ועושה דברים שאחר-כך הוא עצמו תמה איך יכול היה להשתטות כל-כך.

עצם החטא הוא שטות, שכן הדבר מנוגד להיגיון. הלוא יהודי קשור עם הקב"ה בקשר כה חזק, עד שהוא מוכן למסור את נפשו ובלבד שלא להיפרד ממנו. אפילו קל-שבקלים עשוי לבחור במוות מבהתכחשות ליהדותו ולאמונתו בקב"ה. אם כאשר עומדת לפניו הברירה בין חיים למוות יש בו הכוח לבחור במוות, איך ייתכן כשמדובר בתאווה קטנה הוא נכנע לה?!

אלא זוהי אותה רוח-שטות. היא משכנעת אותו שהקשר שלו עם הקב"ה נשמר למרות החטא. היא גורמת לו שלא להרגיש שבעוברו על רצון ה' הוא נפרד וניתק ממנו. נדמה לו שלא קרה דבר. אמנם הוא חטא ועבר עברה, אבל רוח-השטות משכנעת אותו שהקשר הבסיסי שלו עם הבורא לא נפגם.

כ"ק אדמו"ר הרש"ב מפרט באריכות (בקונטרס ומעיין) את סוגי השטות שאליהם אדם נגרר על-ידי התאווה. הראשון הוא עצם האשליה שעל-ידי החטא יהיה לאדם טוב יותר. זו שטות, שכן הקב"ה הוא מקור הטוב והשפע, והשפעתו לעוברי רצונו היא חיצונית ומצומצמת וגם זמנית. השכל מחייב אפוא לדבוק בקב"ה, וכאן באה רוח השטות ומעוורת את עיני האדם לחשוב שהטוב מצוי דווקא בצד השני.

הצדקה עצמית

השכל וההיגיון מחייבים הימנעות מחטא ולו מהסיבה שאמר רבי יוחנן בן-זכאי (ברכות כח,ב): "שלא יראני אדם". מטבע הדברים אדם מתבייש מבני-אדם אחרים ואינו רוצה שידעו את חטאיו. לכן הוא חוטא במסתרים. אבל זו שטות, כי אילו היה חושב בדעה צלולה היה מגיע למסקנה שלא יוכל להסתיר את חטאיו מעיני הבריות ובסופו של דבר מעשיו ייוודעו לאחרים וימיטו עליו קלון.

וכך אומר אדמו"ר הרש"ב: "לא יימלט שיעשה איזה דברים שיהיו חשודים בעיני הבריות. כי באמת מרוב התאוות שמצד הסתת היצר, עושה כמה שטותים אשר השכל הבריא לא יסכים על זה כלל... שבזה נעשה חשוד בעיני בני-אדם ונותנים דעתם עליו לידע ענייניו. וכמו שאנו רואים במוחש בכמה עניינים שונים, בדיבור ובתנועות שונות, שהאדם עצמו מגלה ענייניו הפנימיים כי ברע הוא".

סוג נוסף של שטות הוא ההצדקה העצמית. רוח השטות מונעת ממנו להכיר בחטאו ולעשות תשובה, ותחת זאת מספקת לו כל מיני תירוצים וצידוקים למעשיו. לו היה חושב בדעה צלולה היה מבין את אפסותם ושקריותם של התירוצים הללו, אבל הוא נתון להשפעתה של רוח-השטות ולכן מתפתה. הוא מאשים את הזולת ואת הנסיבות, או את יצרו הבוער כאש, ובלבד לא את עצמו. לכן דרושה פיקחות וחכמה כדי להתגבר על רוח-השטות.