"רצוננו שתהיה הרב הראשי במדינה!" – זאת ההצעה שהניח לפניו נציג השלטון הסובייטי ברוסיה.
פניו של רבי אברהם-יהושע-העשיל טוורסקי, האדמו"ר ממכנובקה, נפלו. הוא הבין מיד מה עומד מאחורי הנדיבות הזו. בימים ההם ניסתה ברית-המועצות להפחית את עוצמת הביקורת נגדה במערב. שלטון הדיכוי ביקש להציג מצג-שווא שלפיו האזרחים היהודים נהנים מחופש דת, ואף יש להם רב ראשי משלהם.
האדמו"ר מיאן לשתף פעולה עם התרמית, שהייתה אמורה להקל על השלטונות לרדוף את היהדות במדינה ולהשתיק את הקהילה הבין-לאומית. "אינני רב", אמר לאנשי שיחו. "לא אוכל לשמש רב ראשי".
בתחילה ניסו הפקידים לשכנעו ברוח נעימה. "דיי לנו ברב כמוך", אמרו לו, והפליגו בתיאורי התגמול הצפוי לו אם יקבל עליו את התפקיד. באותם ימים של עוני ומצוקה, הצעת משרה המבטיחה בית מרוּוח, רכב שרד צמוד ומזון בשפע הייתה בגדר חלום מפתה.
אך הרבי דחה את ההצעה על הסף.
השלטונות לא התייאשו. הם פנו אליו שוב ושוב, וכשהתמיד האדמו"ר בסירובו, הוזמן לפגישה אצל שר התרבות בכבודו ובעצמו. הלה המשיך בניסיונות השכנוע ותיאר במתק שפתיים את מנעמי התפקיד.
בתחילה ניסה האדמו"ר לדחות את ההצעה בתירוצים כאלה ואחרים, אך כשהשר הוסיף ללחוץ, הישיר הרבי את מבטו לעברו ואמר בנחרצות: "אומר לך מדוע אני מסרב: רב כמו שאתם חפצים – אינני מוכן להיות; ואילו רב כמו שאני חפץ להיות – אינכם מוכנים לאפשר!".
למשמע הדברים התחלף החיוך המעושה שעטה השר על פניו בארשת זעם. "אתה עוד תשלם על כך ביוקר", נופף באצבעו באיום.
למרות כעסם הגדול, סברו השלטונות שהתועלת בכהונתו כרב הראשי עדיפה להם מחיסולו. הם החליטו להציע לו הזדמנות אחרונה להיענות לבקשה.
האדמו"ר החליט לשים קץ למאמצי השכנוע. בפגישה האחרונה הודיע להם חד-משמעית: "לא אסכים לקבל את ההצעה!". כדי להמחיש את נחרצותו הצביע לעבר ליבו ואמר: "אפילו אם תוציאו אקדח ותירו בי כאן – לא אשנה את דעתי".
בליל שבת, סמוך לחצות הלילה, נשמעו דפיקות על דלת ביתו. בני הבית התעוררו בחרדה, אך בטרם הספיקו לגשת אל הדלת התפרצו אל הבית אנשי המשטרה החשאית. הם עשו חיפוש תוקפני בבית, וכשסיימו הורו לאדמו"ר להתלוות אליהם.
בימים הבאים עונה האדמו"ר עינויים קשים. חוקריו ניסו לסחוט ממנו מידע על פעילות יהודית מחתרתית, ולא בחלו באמצעים, ובכלל זה כליאה בצינוק. הוא סבל סבל מר, ורק בנס שרד מן העינויים האכזריים, אך בכל אותה עת היה פיו חתום. הוא לא הסגיר איש.
כשהבינו שלא יצליחו להכניעו, ערכו לו משפט ובו נגזרו עליו חמש שנות גלות בסיביר באשמת היותו "אישיות בלתי-רצויה".
זמן קצר לאחר בואו לסיביר נדרש הרבי להתייצב במשרדי הק-ג-ב, על-פי הנוהל הקבוע. אלא שהתאריך חל בשבת, ראש-חודש אלול, והרבי סירב כמובן לחלל את השבת ולחתום על הטפסים שהוגשו לו.
"שבת היום", אמר לפקידים המופתעים, "אסור לי לחתום. אשוב בלילה ואחתום".
הקצין הביט בו במשטמה. "ידוע לך שאתה נמצא בסיביר?", שאל בבוז.
"לא אחתום היום", עמד הרבי על שלו.
הקצין ההמום, שמעולם לא נתקל בגולה סרבן כזה, הזעיק את הממונה עליו. הלה בא מלוּוה בשני כלבים אימתניים, שעצם נוכחותם הטילה אימה.
"היום שבת-קודש אצלנו, היהודים, ולכן לא אחתום", הסביר הרבי בשלווה.
הממונה רתח מזעם. "כאן, בסיביר, לא מתחכמים. מי שמתחכם – בן-מוות הוא!", איים על הרבי.
שריר לא זע בפניו של הרבי. השלווה שהייתה נסוכה עליהן עד עתה לא התפוגגה. הוא פתח את כפתורי מעילו, ובעיניים בוערות כלפידים אמר לקצין:
"הנה, אתה יכול לירות בי כאן! לא אחתום בשבת!".
שפתיו של הקצין הרוסי רטטו מכעס. הוא שלף את אקדחו, דרך אותו וכיוון אותו לעבר הרבי, שלא נע ולא זע.
הקצין משך בהדק. הוא ירה פעם, פעמיים ושלוש.
הרבי נותר על עומדו. זעקות כאב בקעו דווקא מפיו של שוטר שעמד לא-הרחק מהרבי, ובדרך מסתורית ניתז הקליע לעברו.
היד האוחזת באקדח החלה לרעוד. הקצין שמט את אקדחו ופניו החווירו והסמיקו חליפות. רעד הופיע בזווית פיו. לפתע פרץ בבכי, ובקול מקוטע ומרוסק לחש: "רבי קדוש... אנא סלח לי... גם אני... יהודי!".
הוא נפל לרגלי הצדיק ובדמעות בעיניו התחנן לפני הרבי, שזה עתה ניסה לחסלו, כי יסלח לו על מעשיו. "אעשה כל שתבקש", געה בבכי. "אם תרצה – אדאג לך למניין תפילה ולספר תורה בתפילות הימים הנוראים".
"אבקשך לדאוג לי לשופר", השיב הרבי בשקט, כאילו לא אירעה התרחשות נוראה לפני רגעים אחדים.
איש לא ידע מהיכן השיג זאת, אך לקראת ראש השנה סיפק הקצין לרבי שופר כשר למהדרין.
(על-פי הספר 'לעבדך באמת') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
