חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 17:30 זריחה: 6:20 כ"ג בשבט התש"פ, 18/2/20
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

מיהו עניו
דרכי החסידות

החסידות שמה דגש רב על עקירת הגאווה וגסות-הרוח, בעיקר זו הבאה מידיעת התורה ומעבודת ה'. שכן יש הבדל בין מי שמתגאה בעושרו או בחכמתו, לבין מי שמתמלא גאווה וגסות-רוח מענייני תורה ועבודת ה'. גאווה מעניינים גשמיים וחומריים היא תאווה ככל התאוות, אבל מי שמתגאה מתורתו או מעבודת ה' שלו - כאן זה ממש בבחינת 'טובל ושרץ בידו'. הלוא כל עניינה של התורה ועבודת ה' הוא לגרום לאדם להתבטל לפני הקב"ה ולדכא את הרגשת ישותו, והוא הופך את התורה והעבודה עצמן למקור של גאווה.

מסופר על רבי אברהם 'המלאך', בנו של המגיד ממזריטש, שהגיע פעם אחת לעיר קרימניץ, וכל התושבים יצאו לקבל את פניו. 'המלאך' עמד ליד החלון והביט זמן ממושך בהר גבוה שנשקף מבעד לחלון. בין הנוכחים היה אברך נכבד, שהתנגד לחסידות והתגאה במעלותיו. האברך פנה אל 'המלאך' ושאל: "מדוע כבודו מתבונן כל-כך בהר זה, שאינו אלא גוש עפר?". ענה 'המלאך': על כך בדיוק אני מתפלא - איך ייתכן שגוש עפר פשוט כל-כך יתגאה עד שיהיה להר גבוה?!"...

תיקון על הכבוד

תורת החסידות מלמדת למצוא את הגאווה הדקה והעדינה, המסתתרת לפעמים אפילו בלבוש של ענווה. מוסבר במאמרי החסידות, שיש בעל-גאווה פשוט, שדורש תמיד כי יקבלו את דבריו ויכבדוהו, מכיוון שלדעתו הוא בעל מעלות גדולות ולכן הכול חייבים בכבודו. "ויש בעל-גאווה פנימי, שאינו מתגאה ואינו מדבר במעלות עצמו, ומתנהג בהנהגה רכה, כעין טבע הענווה; אבל בינו לבין עצמו מגזים הוא במעלות עצמו, והוא יקר וחביב בעיני עצמו מאוד, וסובל הרבה צער מכך שאין מכבדים אותו כראוי לו" (ספר המאמרים תרצ"ט עמ' 229).

אמר אחד מחסידי הדור הקודם: שלוש דרגות ברודף אחר הכבוד. יש מי שמבקש ותובע שייתנו לו 'מפטיר', ומתקוטט עם הגבאי על כך; יש מי שרוצה שייתנו לו 'מפטיר', אבל אינו מעז לבקש, והוא יושב וחושב כל העת מדוע אין מכבדים אותו; ויש מי שעינו רעה בשל אחרים, וגם כאשר מכבדים אותו, כואב לו הלב על שמכבדים גם אחרים...

צדיקים אמיתיים אינם אוהבים את הכבוד, ולא זו בלבד, הם אף מצטערים צער עמוק על הכבוד שמעניקים להם ועושים תיקון על כך. כשביקר כ"ק אדמו"ר הריי"צ בארצות-הברית, בשנת תרפ"ט-תר"ץ, נתקבל בכל מקום על-ידי נציגי הממשלה וכל קהילות ישראל בכבוד מלכים ממש. הרבי נהג להתענות באותם ימים שחלקו לו כבוד. פעם אחת התבטא: "אמנם נדמה לי שאיני נהנה כלל מן הכבוד המדומה שחולקים לי, אבל שמא הייתה לי איזו קורת-רוח מזה - צריך אפוא לסלק זאת בתענית".

ענווה של שקר

החסידות גם מזהירה מפני ענווה של שקר, שאינה אלא עצת היצר הרע. כותב כ"ק אדמו"ר הריי"צ באחת מאיגרותיו (איגרות-קודש כרך א עמ' סג): "יש אנשים שרואים רק את נגעי עצמם ומכאוביהם, רק את הצד השלילי והשפלות העצמית. הנהגה כזו היא בבחינת שפלות של שקר וענווה של שטות, והיא מאבדת ומפסידה את מהות האדם".

על מאמר חז"ל "ענוותנותו של רבי זכריה בן-אבקילוס החריבה את ביתנו" אמר הבעל-שם-טוב: "זוהי ענוותנותו של האומר - מי אנוכי שאלמוד קבלה וחסידות. צריך להיות 'ויגבה לבו בדרכי ה''".

את ה'ענווים' הללו, שמשתמשים בענווה שלא במקומה, ונמנעים מלימוד פנימיות התורה או מלקרב את הזולת, באמרם: מי אני ומה אני, שאוכל לומר משהו ליהודי אחר - יוכיח משיח-צדקנו בתוכחת-מוסר. זהו שנאמר בו (ישעיה יא,ד): "והוכיח במישור לענווי-ארץ".


 
 
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)