פרשת אמור
ההוראה משם פרשתנו – 'אמור' – בעבודת ה': אמור, הרבה באמירת דברי שבח ולימוד זכות על כל יהודי באשר הוא.
והרי הדברים קל-וחומר: אם הדיבור בגנותו של הזולת מעורר ומגלה את הרע שבו, שלכן אמרו רז"ל (ערכין טו) שלשון הרע "קטיל תליתאי" (המספר, השומע והאדם שעליו מדברים) – על-אחת-כמה-וכמה שהדיבור בשבחו של הזולת מגלה את הטוב שבו.
(ליקוטי-שיחות, כרך כז, עמ' 158)
אמור אל הכוהנים בני אהרון... לנפש לא ייטמא בעמיו (כא,א)
"הכוהנים בני אהרון" – אלו אנשי מעשה, המוכיחים את העם ומעוררים אותם לתשובה. שכן אהרון הוא איש החסד, וגם אנשים אלו עסוקים בעשיית חסד רוחני.
"לנפש לא יטמא בעמיו" – אדם כזה, כשהוא עומד בתוך "עמיו" ומוכיח את הבריות, עליו להיזהר לבל יתגאה מכך ולבל יהיו לו פניות אישיות, שכן דברים אלו מטמאים את נפשו.
(אור-תורה, עמ' מב)
ולאחותו הבתולה... לה יטמא (כא,ג)
בזוהר כאן פירש את הפסוק על גאולתם של ישראל: הקב"ה עתיד 'לטמא' את עצמו, כביכול, כדי להעניש את אדום ולגאול את ישראל, כנאמר (ישעיהו סג), "וכל מלבושי אגאלתי".
ויש להוסיף על זה:
הדבר כבר היה לעולמים בשעת יציאת מצרים, שאז ירד הקב"ה בכבודו ובעצמו למצרים, שהיתה מלאה גילולים, כדי לגאול את ישראל. ולא עוד, אלא שגם כעת, בזמן הגלות, כאשר בני-ישראל שקועים בטומאת ארץ העמים, שוכנת השכינה איתם בתוך טומאתם.
(אור-התורה ויקרא, עמ' תקעח)
* * *
בוא וראה כמה גדולה חיבתם של ישראל לפני המקום. שהרי החטא אינו פוגם אלא בכוחות הגלויים של הנפש, אך לא בעצם הנפש; ואף הגלות, שהיא תוצאה של חטאי ישראל, אינה שייכת אלא בכוחות הגלויים בלבד. ובכל-זאת מוכן הקב"ה 'לטמא' את עצמו, כביכול, כדי להוציא יהודי מן הגלות, אף שמדובר בכוחותיו הגלויים בלבד ולא בעצם נפשו.
(ליקוטי-שיחות, כרך ז, עמ' 157)
ולא תחללו (כב,לב)
"תחללו" – מלשון חלל ומקום פנוי.
"ולא תחללו" – אל תעשו חלל והפסק ביניכם לבין אביכם שבשמים על-ידי חטאים ועוונות.
עוד פירוש:
"ולא תחללו" – אל תגרמו שיהיה חלל ומקום ריק מהשראת השכינה על-ידי גסות הרוח, שכן הגאווה דוחקת, כביכול, את רגלי השכינה.
(לקוטי תורה ויקרא עמ' לג)
* * *
"ולא תחללו" – מלשון חולין. גם ענייני החול צריכים להיעשות "על טהרת הקדש".
"ולא תחללו" – מלשון "כי ימצא חלל". אין להרבות להתעסק בענייני חול, שערכם לגבי הקודש הוא כערך הגוף לגבי הנפש, והם בבחינת מוות.
(אור התורה ויקרא עמ' תקפב)
וספרתם לכם ממחרת השבת (כג,טו)
"וספרתם לכם" – זו העבודה של בירור הנפש הבהמית, הארת ה'לכם'.
"ממחרת השבת" – זו בחינה שלמעלה מהזמן, למעלה מ'שבעת ימי ההיקף' של בריאת העולם. ובלשון החסידות: "למעלה מסדר השתלשלות".
"וספרתם לכם ממחרת השבת" – הכוח לברר את השפל ביותר, המידות המושחתות של הנפש הבהמית, בא דווקא מהגבוה ביותר, "למעלה מסדר השתלשלות". כי כן היא המידה: כל הגבוה-גבוה יותר – יורד למטה-מטה יותר.
(לקוטי שיחות כרך א עמ' 269)
חמץ תאפינה (כג,יז)
בחג-הפסח חמץ אסור בהחלט, שכן חמץ רומז להתנשאות, ולפני בירורה של הנפש-הבהמית על-ידי ספירת העומר ייתכן שהתנשאות כלשהי, גם התנשאות דקדושה, תביא גאווה וגסות-הרוח. ואילו בחג השבועות, לאחר העבודה של ספירת העומר, אין לחשוש מכך, ולכן שתי הלחם הם חמץ.
(ליקוטי-תורה – במדבר, עמ' טז)
והניף הכהן אותם על לחם הביכורים... על שני כבשים (כג,כ)
נותן שתי הלחם על גבי שני כבשים, ומניח שתי ידיו מלמטן, מוליך ומביא מעלה ומוריד (מנחות פ"ה מ"ו)
כבשים, שהם מסוג החי, נעלים יותר מלחם, צומח. מדוע אפוא ניתנו שתי הלחם על-גבי הכבשים?
אלא, כשהניף הכוהן את הלחם ואת הכבשים, העלה והגביה אותם לשורשם, ושם הלחם נעלה יותר. כידוע, הצומח אמנם ירוד במדרגה לגבי החי, אבל עובדה זו עצמה מוכיחה ששורשו גבוה יותר, על-פי הכלל "כל הגבוה-גבוה ביותר, יורד למטה-מטה יותר" (וזו הסיבה שהחי ניזון מהצומח, וכן שלחם מזין יותר מבשר).
(ליקוטי-תורה – ויקרא, עמ' לט)
ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך... לעני ולגר תעזוב אותם (כג,כב)
מה ראה הכתוב ליתנה באמצע הרגלים... (רש"י)
טבע האדם הוא, שלאחר שנתן 'מעות חטים' – לפני חג-הפסח – ובעת עריכת הסדר הכריז "כל דכפין ייתי וייכול", הנה לאחר תקופת החג נחלש אצלו החיוב של נתינת צדקה. לכן, לאחר חג הפסח וימי ספירת-העומר, שבהם עדיין ניכר רישומו של החג, מזהירו הכתוב שלא יסתפק בצדקה שנתן עד עכשיו, אלא עליו להוסיף כהנה וכהנה.
(משיחת פסח שני תשמ"ז. התוועדויות תשמ"ז כרך ג, עמ' 250)
בסוכות תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל יישבו בסוכות (כג,מב)
"בסוכות" – במשך חיי האדם בעולם-הזה (שאינו אלא 'דירת ארעי' בלבד),
"תשבו" – יש לעסוק בעבודת הבירורים, לברר ולזכך את העולם, ולהשלים את הכוונה העליונה בירידת הנשמה,
"שבעת ימים" – יש לשקוד בעבודה האמורה במשך כל החיים, שהם "שבעים שנה" (תהילים צ).
"כל האזרח בישראל" – בזכות עבודה זו זוכה הנשמה לגילוי ולזריחת אור אלוקי רב.
(ספר המאמרים קונטרסים א, עמ' פב)
ונוקב שם ה' (כד,טז)
ונוקב – לשון נקב וחור.
ונוקב שם הוי' – כל מצווה היא כלי להמשכת אור ה'. כאשר האדם מבטל מצוות עשה או עובר על מצוות לא-תעשה, הוא עושה 'נקב' כביכול בשם הוי' וגורם ליציאת אור הקדושה להיכלות הקליפות רח"ל.
(אמרי-בינה שער הקריאת-שמע פק"א) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
