נושאים נוספים
	התקשרות גליון 1034- כל המדורים ברצף
	"בחד קטירא אתקטרנא ביה בקודשא-בריך-הוא"
	ההוראה מסיפור רשב"י לערב הגאולה
	הרדב"ז – רבי דוד בן זמרא
	פרשת בחוקותי
	"כתר שם טוב עולה על גביהן"
	הלכות ומנהגי חב"ד

ביטויים והתייחסויות לגדלות אישיותו * מבעלי הקבלה עליו סומכים בתורת החסידות מתאים לשיטת האריז"ל * על פסקו בבן א"י שנסע לחו"ל * ביאור הרבי על קושיית הרדב"ז בעניין הוכחת יעקב את שמעון ולוי בהריגת אנשי שכם * וכיצד לשיטת הרמב"ם ולביאור הרדב"ז, גם הזוכה לחלק ונחלת ה' צריך לעשות כלי לפרנסתו? * הצצה לפירושי הרדב"ז במשנתו של הרבי * רשימה ראשונה

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

כתר תורה

"היה לו כתר תורה, לאור פלפולו ילכו ההולכים בחשך ותשובותיו לכל שואל מכל העולם, ובביתו ישבו כסאות למשפט כסאות לבית דוד, וכתב העושר אוצרות מרגליות ותרשיש וספיר וכתר שם טוב עולה על גביהם, ושפט את ישראל במצרים ארבעים שנה בירושלים וצפת ת"ו כ' שנה" – כתב החיד"א על רבי דוד בן זמרא ב'שם הגדולים' אות ד' ס"ק טז בערכו, וממשיך:

"פניו כפני האר"י, אין לפניו לא עולה ולא משוא פנים ולא מקח שוחד לפניו יכרעו שרים נדיבים וישתחוו. ורוח ה' נוססה בו והלך לעיר-הקודש ירושלים ת"ו לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו כי קדוש הוא כמלאך ה'"...

במקומות נוספים מזכיר החיד"א בנשימה אחת את "שני המאורות הגדולים רבוואתין בתראי הרב רבינו דוד ן' זמרא ומהר"י [רבי יוסף] קארו" (ברכי יוסף אורח חיים סימן תפט ג'). וכן: "שני המאורות הגדולים הרדב"ז ומהר"י קורקוס" (פתח עינים לחולין קיט, ב).

בקשה דחופה

במכתבי הגניזה החרסונית נמצא מכתבו של הרה"ק ר' אברהם המלאך בנו של הרב המגיד ממזריטש מיום ד' לפרשת מקץ תקל"ב, אל כ"ק רבינו הזקן ובו מבקש ממנו בשם אביו, לרכוש עבורו את כרכי שו"ת הרדב"ז מהדורת אמשטרדם ולמהר בשיגורם (נדפס ב'התמים' עמ' 659-660):

"בפקודת כ"ק אאמו"ר י"נ אם שיהיה באפשר לקנות בעדו תשובת רדב"ז כל החלקים דפוס אמשטרדם דוקא, יקנה אותם בכסף מלא כי נחוצים המה לכ"ק אאמו"ר י"נ מאד, אבל רצון קדשו שאם יקנה אותם ישלחם על ידי שליח תיכף ובלי יעכבם בידו עד אשר יבוא אי"ה על שבת שירה כמדובר...".

אגב: בהזדמנות (ליקוטי שיחות כרך לד עמ' 106 הערה 6*) ציין הרבי כי "פירוש הרדב"ז [=על הרמב"ם] לראשונה" נדפס "בדפוס ווארשא-ווילנא".

הלכה כמותו בקבלה

בהתוועדות פורים תשכ"ד (תורת מנחם כרך לט עמ' 178) התייחס הרבי לאישיותו של הרדב"ז ואמר:

"גדלותו של הרדב"ז ("מיטן רדב"ז קען מען זיך ניט פארפירן"... [=לא ניתן 'להתחכם' עם הרדב"ז]) להיותו  מראשי מפרשי הרמב"ם, ומה גם שכתב ספרים גם בקבלה, וספריו הובאו במאמרי חסידות בין ספרי הקבלה שסומכים ידיהם עליהם, להיותם מתאימים אליבא דהלכתא לקבלת האריז"ל החי, שהלכה כמותו בענייני קבלה".

בהזדמנות נוספת בשנת תשכ"ט (שיחות קודש תשכ"ט כרך ב' עמ' 4129) מזכיר הרבי את הבית-יוסף והיותו ממפרשי הרמב"ם, [וכן] הראב"ד... ועל-דרך-זה הרדב"ז שהינם 'עמודי ההוראה והפוסקים בישראל'.

פתרון לסדר תמוה

בפורים תשכ"ד שם (הערה 263) נאמר: "...אפילו הראשונים ממפרשי הרמב"ם, כמו בהלכות כלאים, שעמד על זה הרדב"ז, מראשוני מפרשי הרמב"ם".

בבואו לפלפל בנושא, ציין הרבי כי למרות גדלותו של הנ"ל "הרי בלימוד התורה יכול כל אחד לנסות ולומר סברא כו'".

הדברים נסובו על סידור הלכות הרמב"ם בספר זרעים (לימים הוגהו הדברים על-ידי הרבי ונדפסו בליקוטי שיחות כרך י"ז עמ' 225 ואילך), שבו מקדים את הלכות כלאים להלכות פאה (פרקים הראשונים של הלכות מתנות עניים) – היפך מסדרם במשנה, שפאה ודמאי קודמים לכלאיים – והיפך מסדרם בכתוב (קדושים יט, ט. שם, יט)!

הרדב"ז מסביר לכך שני נימוקים:

א. הרמב"ם סידר הלכות כלאים מיד לאחר הלכות ערכין וחרמין, בעקבות משנה בריש מסכת שקלים שבה נאמר: "בחמשה עשר בו כו' ועושין כל צרכי הרבים וכו'" ומסיימת המשנה: "ויוצאין אף על הכלאים". ומכיוון שבתחילת הפרק האחרון של ערכין וחרמין כתב הרמב"ם "בחמשה עשר באדר בית דין נפנין לחפש ולבדוק על צרכי ציבור ועל ענייני ההקדשות וכו'" – המשיך הוא אפוא, בהלכות כלאים.

ב. "כלאים" כולל מינים רבים, נמצא שכלאים מהווה כלל לפרטים רבים, בעוד שפאה מהווה עניין פרטי.

והרבי מקשה על שני נימוקיו של הרדב"ז:

על הנימוק הראשון: ביאורו של הרדב"ז מתבסס על תחילת הפרק האחרון של הלכות ערכין וחרמין, ואילו סיום אותו פרק עוסק בפיזור ממון לענייני קדושה (הקדשות). טבעי היה יותר שכהמשך לזה יבואו הלכות מתנות עניים שהתחלתן היא במסכת פיאה; מה גם שהשייכות של כלאים היא עניין צדדי (בגלל ט"ו באדר).

על הנימוק השני: הלכות פאה הן חלק מ"הלכות מתנות עניים", הכוללים "כל מיני" מתנות עניים (פאה, לקט, שכחה, מעשר עני, צדקה כו') – חוזרת הקושיא למקומה: למה אין הרמב"ם נוקט בעקבות "סדרם בכתוב" ומקדים "הלכות מתנות עניים" ל"הלכות כלאים"?

מבאר אפוא הרבי ביאור משלו: הסדר בו נקט הרמב"ם מכוון לפי דרך העיסוק בתבואה: בתחילה הלכות כלאים – שהינם הלכות הנוגעות באופן הזריעה; פאה ושאר מתנות עניים (ואגב גררא – גם שאר מתנות עניים כמעשר עני וצדקה) שייכות הן לזמן הקצירה; ואילו תרומות, מעשר, מעשר-שני, נטע רבעי וביכורים הן לאחר מירוח התבואה.

ומסיים בהלכות שמיטה ויובל, מכיוון שבאים לאחר "שש שנים תזרע גו'", אחת לשבע (וחמישים) שנים.

"לפסוק... נגד הרדב"ז"?!

ויש שהרבי נזעק לכבודו של הרדב"ז:

מעשה בבן ארץ ישראל שנסע עם רעייתו לחו"ל למשך שנתיים ושאל את אחד מחשובי הפוסקים באותה תקופה, איך ינהג לעניין בן א"י הנמצא בחו"ל לעניין יום-טוב שני של גלויות. נענה הלה על-ידי אותו פוסק לנהוג יום אחד. בינתיים הסתבכו העניינים והלה הבין כי הוא עלול להישאר בחו"ל תקופה נוספת, ושאל את הרבי האם פסקו של אותו פוסק עדיין בתוקפו, והרבי הגיב (ליקוטי-שיחות כרך יז עמ' 504):

תמוה ביותר לפסוק כהפרי-חדש (סימן תסח [=סק"ג שתלוי רק בדעתו לחזור]) נגד הרדב"ז [=סימן עג שבעקר דירתו עם אשתו ובניו אף על פי שדעתו לחזור – לא נקרא דעתו לחזור], שהוא [=הרדב"ז] דווקא שהובא לפסק הלכה בכל האחרונים; מגן אברהם (סימן תצו), באר היטב, רבנו הזקן, ערוך השולחן, משנה ברורה, נימוקי אורח חיים (להגה"צ ממונקאטש)..

וסיים הרבי:

ולדעתי פשיטא שינהג יום טוב שני של גליות.

כניסה לטהרה

בעניין חליצת תפילין במוסף של ראש-חודש מציין הרבי (ליקוטי שיחות כרך יט עמ' 459) לשו"ת הרדב"ז חלק ד' א'קנא (פ).

וכן בביאורו את הרמב"ם (הל' איסורי ביאה פרק ג' הלכה יז. הלכות שגגות פ"ט ה"ג) – דן בתשובות הרדב"ז חלק ו' ב' אלפים צד.

בשו"ת הרדב"ז חלק ה' (ב' אלפים רג) כתב, שמזה ששאלו (בסיום מסכת טהרה) בבן השונמית (מהו שיטמא) דווקא מוכח, דסבירא ליה שבן הצרפית לא מת. והרבי מציין (ליקוטי שיחות כרך ח"י עמ' 241 הע' 20) לשורת מקבילות כמו הרד"ק ומפרשי המורה-נבוכים, ומאידך כותב שהאברבנאל ותרומת הדשן סבורים להיפך.

ומעניין לעניין דומה: הרמב"ם מבאר ש"מחוסרי כפרה חסר ולא גמרה טהרתו", ומסביר הרבי (ליקוטי שיחות כרך ז"ך עמ' 80) בהתבסס גם על שו"ת הרדב"ז (ללשונות הרמב"ם – סימן אלף תעט (קו)), שאין הפירוש שהוא עדיין טמא אלא רק שחסר בטהרתו (וראה שם עמ' 81 הע' 15* ובשולי-הגיליון).

כיוצא בו מצאנו בעניין מילה, טבילה והבאת קרבן בגר (ליקוטי שיחות כרך כ"ו עמ' 164):

המילה (הסרת הערלה) מוציאתו מטומאת עכו"ם, והטבילה מכניסתו לקדושת ישראל (ראה שו"ת הרדב"ז חלק ג' סימן תתקיז).

וגם ביאור דברי המכילתא על הפסוק "ויהי בחצי הלילה" א) "יוצרו חלקו", ב) "יודע עתותיו ושעותיו הוא חלקו" – בשו"ת הרדב"ז חלק א' סימן תתיד, זכה לביאור הרבי על פי פנימיות התורה (ליקוטי שיחות כרך ג' עמ' 869-869).

ויכוח עם פר

חז"ל מספרים (במדבר רבה פרשה כג, ט) על המשא ומתן שהתנהל בין אליהו הנביא והפר "שעלה לשם הבעל" וסירב תחילה, ועל תשובת אליהו אליו שאף הוא גורם לקידוש ה'. ומציין הרבי (ליקוטי שיחות כרך טז עמ' 416 בהע' 53), כי על פי ביאורו של הרדב"ז (סימן אלף סו) יובן מדוע סירב הפר שוב גם אחרי תשובת אליו "כשם כו'", כי קידוש ה' הוא מצד ה"כוונה" ולא בכוחו של הפר למטה.

משיטת הרדב"ז (חלק א' סימן עו) בפירוש הגמרא (שבת סט, ב) "היה מהלך במדבר ואינו יודע אימתי שבת, מונה ששה ימים ומשמר יום אחד" שהיום השביעי הוא מדאורייתא – מוכיח הרבי (ליקוטי שיחות כרך ח' עמ' 52-53), שקביעות השבת היא בהתאם ומכוח המניין שספרו בני ישראל, שלכן אותו אחד שלא ידע אימתי שבת, נקבעת השבת אצלו לפי המניין שלו.

ובעניין הקדמת תפילין של יד לתפילין של ראש [כאשר הוציא של ראש תחילה] (ליקוטי שיחות כרך יט עמ' 51) מביא הרבי (שם הע' 22):

ולהעיר גם משו"ת הרדב"ז ח"א סימן תקכ"ט שמכיוון שהוא מחויב לקשור של יד תחילה עדיין לא הגיע זמן של ראש ("דאין בכאן מעביר... עדיין לא הגיע זמן של ראש").

שווה – אצל מי?

ישנו דיון הלכתי לגבי דברים הצריכים שווה פרוטה, האם נקבע הדבר לפי שוויו אצל הנגזל או אצל הגזלן. ומציין הרבי (ליקוטי שיחות כרך יט עמ' 113) לשו"ת הרדב"ז (חלק א' סימן לו) שם מדובר כשזרק לה חפץ בפחות משווה-פרוטה וכשהגיע אליה נעשה שווה פרוטה אם מקודשת, ומוסיף הרבי עוד כי הרי"ט אלגאזי הלכות בכורות (פרק ה' אות נא) מדמה זאת לדברי התוספות במסכת כתובות (ד"ה לא צריכי –כתובות ל, ב):

כאשר מישהו גזל תרומה כו' משלם כל מה שנהנה, שסברת התוספות היא "דכיון דזה נהנה בהנאת מעיו שיעור שוה-פרוטה משלם כל מה שנהנה, כיון שעל-כל-פנים הוא נהנה בשוה-פרוטה אף דלבעלים לא היה שוה-פרוטה".

מכות בבני ישראל?

"ולפלא [על הרדב"ז] שאינו מזכיר תירוצו של הרב אבן עזרא (ז, כט) על קושיא זו (דאם כוונתו שתירוץ הראב"ע אינו מתקבל – העיקר חסר מן הספר)", כך מגיב הרבי (ליקוטי שיחות כרך יא עמ' 31 הע' 36) כשמצטט את תשובת הרדב"ז (חלק א' סימן תתיג) נגד האבן עזרא – וקובע כי מכות דם צפרדע כינים לא היו בבני ישראל!

אחים – לצרה

כמי שהיה "תדיר נושא אלומותיו של הרמב"ם ז"ל", בלשון החיד"א על הרדב"ז ז"ל (ברכי יוסף, אבן העזר סימן ג' אותה ה'), טבעי אפוא שהרבי נדרש לדבריו פעמים רבות:

הרמב"ם בהלכות מלכים ספ"ט כתב שסיבת הריגת אנשי שכם (בראשית לג, ל) היתה, משום שנתחייבו במיתה "שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנהו". והקשה הרדב"ז: אם-כן, מדוע אפוא הוכיח יעקב את שמעון ולוי על הריגתם את אנשי שכם. והאריכו בזה המפרשים, וכפי שמסיים הרדב"ז: "ודברים הרבה נאמרו בתירוץ קושיא זו, ואין להאריך".

בליקוטי שיחות (כרך ה' עמ' 152) מתרץ הרבי את הרמב"ם, כי טענת יעקב נסובה לא כלפי עצם ההריגה של אנשי שכם, אלא על הדרך שבה נעשה הדבר, שגרמה לחילול השם בעיני הגויים.

ביאור הדבר אפשר בשני אופנים:

א. למרות חיובם של אנשי שכם במיתה, אם אין אפשרות לעשות זאת אלא "במרמה" – עדיף היה להימנע מכך, שכן הדבר יביא לחילול ה' בעיני העמים.

ב. כדי למנוע חילול ה', היה על בני יעקב להרוג את אנשי שכם בגלוי – להודיע בפרהסיא כי הם חייבים מיתה, ולצאת אליהם במלחמה גלויה מתוך ביטחון כי ה' יעזרם ללא שימוש בדרכי מרמה.

חלק גם בעולם הזה

בהתוועדות י"ב תמוז תשכ"ד ביאר הרבי בצורה מפורטת ונרחבת (תורת מנחם כרך מ' עמ' 225 ואילך) את דברי הרמב"ם בהלכה בסוף הלכות שמיטה ויובל. כאשר הגיע (שם עמ' 234) לפיסקה "ויזכה לו בעולם-הזה דבר המספיק לו" אמר כדלהלן:

נוסף לכך ש"ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים", היינו שחלקו ונחלתו הוא באלקות – הרי הוא זקוק גם לפרנסה גשמית.

והרמב"ם אזיל לשיטתו, שאין לאדם להשליך את עצמו על הציבור כפי שהאריך בפירוש המשנה "ולא קרדום לחתוך בה" (כמובא בפירוש הרדב"ז כאן), כך שאינו יכול להתפרנס מהעניין ש"לשרתו ולעבדו", אלא לצורך פרנסתו צריך לעסוק במלאכה (ראה רמב"ם הל' תלמוד תורה פרק ג' הלכות ט-יא).

ועל זה מוסיף הרמב"ם שהקב"ה יזכה לו בעולם-הזה (להרויח בעולם – פירוש הרדב"ז) דבר המספיק לו...

גם במכתבים מאותה תקופה (אגרות קודש, כרך כג עמ' רכ בשולי הגיליון; שם עמ' רלג) מציין הרבי בקצרה נקודה זו:

תומיך גורלי: רק תומיך, כי צריך להיות מלאכה מעט... וכדיוק הרדב"ז כאן. אבל קשה דאם כן אינו "כמו שזכה לכהנים". ואולי מכאן ראיה להכסף-משנה (בהלכות ת"ת פ"ג ה"ט) דיש-לומר דהרמב"ם שולל רק את המשים אל לבו כו'. ולכן יש ב' אופנים: ה' מנת חלקי, או תומיך גורלי. ואין-כאן-מקומו.