בני נח חייבים בכיבוד אב ואם גם בדברים שאינם ניכרים לכל. מדוע לא הוזכר בשולחן ערוך הפסוק ממנו למדים זאת? – ביאורו של הרבי * הן הגוף והן הנשמה קדושים, ולכן אינם קניין האדם – ביאור נרחב בדברי הרדב"ז * מקור הטעם למלווה-מלכה * וכיצד יתיישבו דברי הרמב"ם עם נבואות הגאולה על שינוי במנהגו של עולם? * הרדב"ז במשנת הרבי * רשימה שנייה
מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר
כיבוד אב גם ברמיזה!
כתב הרמב"ם בהלכות ממרים סוף פרק ה' בעניין כיבוד אב ואם:
"שכל המבזה כו' ואפילו ברמיזה הרי זה ארור מפי הגבורה שנאמר ארור מקלה כו' והרי הוא אומר (משלי ל, יז) עין תלעג לאב גו'". והקשו מפרשי הרמב"ם: למה הוצרך להביא ראיה גם מן הכתובים?
במכתבו הנדפס בליקוטי שיחות (כרך ה' עמ' 406 הע' 133) תירץ הרבי בפשטות:
"ארור מקלה" – רק בבני ישראל נאמר, ולכן הוסיף הרמב"ם "והרי הוא אומר עין גו' " – בכל המבזה כו' גם בבני נח.
ומוסיף הרבי:
לכן בטור שולחן ערוך (יורה דעה סימן רמא סעיף וא"ו) שהוא לשון הרמב"ם דילג והשמיט "והרי הוא אומר עין גו'" – משום שאין דיני בני נח בטור ושולחן ערוך.
הרבי מביא אמנם את תירוצו של הרדב"ז המתרץ שמ"עין תלעג" מוכח שאפילו ברמיזה אסור, בעוד ש"מקלה" משמעותו קללה בפירוש – אולם מקשה עליו:
לא זכיתי להבין, דאם כן מנא ליה להרמב"ם דאפילו ברמיזה ארור מן הגבורה. ודוחק גדול לומר דמ"עין תלעג" ידעינן דמקלה פירושו גם ברמיזה!
הגוף קניין ה'
בהזדמנויות רבות (תורת מנחם כרך ד' עמ' 217; כרך כו עמ' 36; כרך מו עמ' 112; ועוד) ציטט הרבי את לשונו של הרדב"ז: "לפי שאין נפשו של אדם קניינו אלא קניין הקב"ה" (בהל' סנהדרין סוף פרק יח), ולפעמים תוך כדי ההצמדה ללשון אדמו"ר הזקן (חושן משפט הלכות נזקי גוף ונפש סעיף ד') "אין לאדם רשות על גופו כלל... לצערו... אפילו במניעת איזה מאכל או משתה".
ביאור נרחב ומפורט בדברי הרדב"ז אלו השמיע הרבי בשנת תשמ"ה (ליקוטי שיחות כרך לד עמ' 106 ואילך), והוא נסוב על עצם הדברים: במה שונות נפשות ישראל שהן קניינו של הבורא, מכל העולם, שכולו "קניין הקב"ה", כנאמר "לה' הארץ ומלואה"; וכן "הכל ברשות אדון הכל" – לשון ספר החינוך (מצווה שכח), וכלשון חגי הנביא (ב,ח) "לי הכסף ולי הזהב נאום ה'"?
תוכן הביאור:
גופו של האדם הוא קנין ה' שנמצא אצל האדם בתור פיקדון. לעומת זאת ממונו של האדם נמסר לו באופן שהוא הופך להיות בעליו בבחינת "והארץ נתן לבני אדם". ומה שנאמר בפסוק "לי הכסף ... נאום ה'" מכוון לבעלות כללית בלבד. הרבי האריך והבהיר זאת תוך כדי ראיות מההלכה. בהמשך התייחס לקביעת הרדב"ז "ועם כל זה אני מודה שהיא גזירת מלכו של עולם ואין להרהר" – ולהסתייגותו ש"אפשר לתת קצת טעם". והרבי הסביר:
גופו ונפשו – ניתנו לאדם באופן שניכרת בהם בעלות הק-ל, כי בכל יום אומר "נשמה שנתת בי" מחדש, מחויב בתורה ומצוות וכו' וכו'. נרגשת בו קדושתה של הנשמה, באופן שגם בגופו יש קדושה. לכן לא ייתכן שיהיה לאדם דין בעלות עליהם.
מאידך, ממונו של האדם הוא באופן שאין בו קדושה זו ולא ניכרת בו בעלות ה', שלולי כן לא היה עניין של בחירה – לכן בדיני התורה יש לאדם בעלות על ממונו ונכסיו [אלא שעליו לדעת ולהכיר שבעלות זו גופא ניתנה לו מה'].
מי אמר מה?
הרבי קובע (ליקוטי שיחות כרך טז עמ' 2) שבאותם מקומות במחלוקות הנזכרות בש"ס, בהם מופיעים תחילה שמות בעלי הפלוגתא ולאחר מכן נאמר: חד אמר כו' וחד אמר כו' – הרי (בדרך כלל) "חד אמר" הראשון – הוא זה ששמו נזכר קודם לכן ראשון, והשני – הוא זה שנזכר מאוחר יותר.
קביעה זו מבוססת (כמצוין בהערה 10 שם) על דברי הרדב"ז לרמב"ם הלכות מעשר שני (פ"ו הלכה ג') ב"פרק קמא דביצה ר"י ור"א חד אמר בשני כיסים כו' ופסק רבינו כמאן דאמר בשני כיסים מחלוקת חדא דסתמא דמילתא כיון שהתלמוד הקדימו דברי ר"י הם".
הרבי ממשיך לציין לדברי הרב ר' ראובן מרגליות בספרו 'שם עולם' פתיחה פרק ח' שהקשה על-כך, ומסיים הרבי: "ויש לתרץ".
ושוב (בהערה 11) מביא הרבי כי "לכאורה יש להקשות על זה ממחלוקת הראשונה במסכת עירובין... ", אך למסקנה מביא את גרסת רבינו חננאל לפיה מתיישבים הדברים נכון. וראה עוד בשולי הגיליון שם.
בלי נדר – בכל אופן
דברי הרדב"ז בהלכות שבועות פרק יב בעניין פסק הרמב"ם "כל הנודר כאילו בנה במה, ואם עבר ונדר, מצווה להשאל, על נדרו כדי שלא יהא מכשול לפניו", בעוד רבי נתן קובע בגמרא "והמקיימו כאילו הקריב עליה קרבן", דבר שהרמב"ם השמיט – הועלו על שולחנו של הרבי.
וכך מצטט הרבי (לקוטי שיחות כרך כט עמ' 132) את מה שכתב הרדב"ז, כי מאמרו של ר' נתן מתפרש על-ידי הרמב"ם כך: "אם הוא ירא שמא יבוא לידי מכשול ומקיים נדרו ואינו שואל עליו, הוי כאילו הקריב עליה קרבן, אבל אם ברי לו שלא יבוא לידי מכשול אם רצה לקיים – מקיים".
אולם הרבי סבור ש"לכאורה אינו חָלָק ללמוד כך ברמב"ם", שכן:
א. מפשטות לשון הרמב"ם "כל הנודר... ואם עבר ונדר מצוה להשאל על נדרו כו'" משמע, שהכוונה בכל אופן, הן כאשר "ירא שמא כו'" והן גם כאשר "ברי לו כו'".
ב. כיצד אפשרי מצב של ברי לו כאשר חז"ל קובעים "אל תאמין בעצמך" ו"אסרו להעמיד עצמו בניסיון"?
באותה שיחה ציין עוד הרבי לדברי הרדב"ז בכמה מקומות (בעמ' 130 הע' 12; עמ' 137 הע' 51; ועוד).
דברי הרדב"ז ברמב"ם הלכות מתנות עניים (פ"ט הלכה י"ג) "...ואף-על-גב דמצווה לאכול במוצאי-שבת כמי שמלווה את המלך...", צוטטו (ליקוטי שיחות כרך לו עמ' 70) כהוכחה לטעם סעודת מלוה מלכה – שהוא כדי לכבד את השבת בצאתה על ידי סעודה זו.
"להעיר מפלוגתת הפוסקים (...שו"ת הרדב"ז חלק א' סימן תצו...) אם מקיימים המצווה על-ידי נתינת הפֵֶּטֶר חמוֹר עצמו לכהן" – לגבי מצות פדיון פטר חמור, בליקוטי שיחות (כרך לו עמ' 63 הע' 40), עיין שם.
ובעניין כל המועדים בטלים – מציין הרבי (שם עמ' 166) ששמחת המועדים לא תהיה בה חשיבות לעומת השמחה שתהיה בגאולה:
ראה שו"ת הרדב"ז ח"ב סי' תרסו. וראה (בסגנון תורת החסידות) תורה אור מגילת אסתר קכא, א-ב (ושם צב,א). ועוד.
גם בעניין מקומן ושייכותן של מצה וחרוסת מביא הרבי (ליקוטי שיחות כרך לב, עמ' 44 ואילך הערות 4; 19) מדברי הרדב"ז בשו"ת שלו ח"ה סימן תרצ"ב; ודן בהם.
וכן בעניין אחדות ישראל – ושכל ישראל גוף אחד הן – מציין הרבי (ליקוטי שיחות כרך לא עמ' 72) את הרדב"ז בהלכות ממרים פרק ב', הלכה ד'.
הצלה – בספק סכנה?
עד כמה מחויב אדם לסכן חייו כדי להציל את חברו? – מצטט הרבי (ליקוטי-שיחות כרך לב עמ' 123 הערות 21-22):
וראה (על דרך ההלכה) שו"ת הרדב"ז חלק ד' לשונות הרמב"ם סימן א' תקפב (ריח): ומכל-מקום אם הספק נוטה אל הוודאי כו'. וראה ספר חסידים סימן תרד"ע.
הרבי גם מציין לפירוש הרדב"ז בפירוש דברי הרמב"ם "ויכול להצילו".
ברם, בשיחה אחרת בליקוטי שיחות (כרך לח עמ' 128 הערת 12 ובשולי-הגיליון) צוטט מחד ד"אם הספק אינו מוכרע אלא נוטה אל ההצלה והוא לא יסתכן ולא הציל עבר על לא תעמוד על דם רעך". ובשולי הגיליון שם:
לפני זה שם כתב [=הרדב"ז] דלהציל נפש חבירו אפילו במקום דאיכא ספק סכנה חייב להציל. אבל ראה שו"ת שם חלק ג' סימן אלף נב (תרכז) בסופו "ואם יש ספק סכנת נפשות הרי זה חסיד שוטה דספיקא דידיה עדיף מוודאי דחבריה".
בדין כלאים בבגדי כהונה משתמש הרבי (לקוטי שיחות כרך לו עמ' 153) בדברי הרדב"ז לרכך את השגת הראב"ד:
"אבנט היה מרוקם צמר ורך היה, אבל חשן ואפוד ארוגים היו ואפשר שהיו קשים ואינם כלאים", ולפי ביאור זה ברמב"ם נמצא שהרמב"ם והראב"ד חולקים אם יש דין כלאים רק באבנט, או גם בעוד בגדי כהן-גדול.
והרבי מציין לדברי הרדב"ז בהלכות כלאים שם, "וכן בשו"ת שלו חלק ה' סימן אלף תע (לשונות הרמב"ם סימן צז)". וממשיך:
וכבר שקלו וטרו במפרשים, דבמסכת יומא שם משמע שהאבנט היה קשה (וראה בעל המאור והר"ן לביצה ד,ב. השגות הראב"ד שם. ועוד).
ספירת העומר כיום
הרבי קובע (לקוטי שיחות כרך לח עמ' 9) כי מצוות ספירת-העומר תלויה בהקרבת העומר בפסח ושתי הלחם בעצרת, לכן קיומה בשלימות אינו אלא בזמן שבית המקדש קיים. ומציין על כך (בהערה 17):
ראה שו"ת הרדב"ז (סימן אלף שכז) בטעם שאין מברכים שהחיינו בספירת העומר, כי ספירה היא הכנה לעצרת. ועל דרך זה באבודרהם סדר תפילות של חול (שער ג'). מהרי"ל סדר ברכת העומר ועוד – ויש דעות דאם לא ספרו ספירת העומר אין מקריבין שתי הלחם...
על בן כוזיבא (בר כוכבא) כמשיח (לדעת רבי עקיבא), ומחלוקת הרמב"ם והראב"ד בזה – האריך הרבי בליקוטי שיחות (כרך ז"ך עמ' 199 ואילך ובהערה 69*). הרבי עוסק רבות בדברי הרדב"ז תוך כדי ציטוט מדבריו "ובסגנון לשון הרדב"ז", "כרדב"ז לעיל" "מה שאין כן לרדב"ז".
כינון סנהדרין לפני משיח?
פסק הרמב"ם בהלכות סנהדרין פרק יד הלכה יב: "בית דין הגדול כו' קבלה בידינו שבטבריה עתידין לחזור תחילה, ומשם נעתקין למקדש".
בהערה ארוכה של הרבי (ליקוטי שיחות כרך ט' עמ' 105 הע' 74) מפלפל ודן ארוכות בדעתו של הרדב"ז שבכלל סבור כי סנהדרין ישובו רק לאחר ביאת המשיח ("עתיד המשיח להתגלות תחילה בגליל, ואפשר שהוא יסמוך בית דין הגדול שם בטבריה"), לעומת דברי הרמב"ם ("יכון הבורא יתברך ליבות בני האדם... ותגדל חכמתם לפני בוא המשיח" – וכבישעיהו א,כו: "השיבה שופטיך כבראשונה... ואחרי כן "קרא לך עיר הצדק").
הדבר כרוך בשיטותיהם לעניין סמיכת דיינים בזמן הזה: לדעת הרמב"ם, בהסכמת כל חכמי ארץ ישראל, ניתן למנות דיינים 'סמוכים'. ואם כן אין צורך להמתין עם מינוי הסנהדרין עד ביאת משיח.
ואילו הרדב"ז סבור שלפועל אין לעשות כן. ממילא לא שייכת הקמת סנהדרין ממש שלא הוסמכו על-ידי משיח.
לאחר דיון מסכם הרבי, שאת דברי הגמרא בעירובין (מג,ב) "לבית-דין הגדול אתא" – יפרש הרדב"ז כי אין הכוונה לסמוכין ממש כי אם שגרת הלשון היא, וכוונת הגמרא לבית דין (הכי) גדול שבדור!
שתי תקופות
בשיחה ארוכה בעניין שתי תקופות בימות המשיח (לקוטי שיחות כרך ז"ך פרשת בחוקותי) מביא הרבי את מחלוקת הרמב"ם והראב"ד, שהרמב"ם קבע שבימות המשיח "עולם כמנהגו נוהג" "ולא יבטל דבר ממנהגו של עולם", והשיג עליו הראב"ד מהנאמר בתורה "והשבתי חיה רעה מן הארץ" (בחוקותי כו,ו).
ופירש הרדב"ז: "אבל מה שראוי להאמין בזה שהדברים הם גם כפשוטם בארץ-ישראל, כדכתיב 'לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ', וכן 'והשבתי חיה רעה מן הארץ'".
והרבי סבור כי פירוש זה אינו מובן לכאורה, בדעת הרמב"ם:
א. מסתימת לשון הרמב"ם שבימות המשיח לא יבטלו דברים ממנהג העולם מובן, שהדברים נכונים גם לגבי ארץ ישראל, שלולי כן, הרי זה ביטול מנהגו של עולם.
ב. בימי רבי עקיבא שדימה שבן כוזיבא הוא המלך המשיח לא אירעו הניסים גם בארץ-ישראל, שלכן מסתבר שלדעת הרמב"ם עולם כמנהגו נוהג לעתיד לבוא גם בארץ-ישראל דלא כהרדב"ז.
[יצוין כי בהערה מנסה הרבי בדוחק: "לפרש כוונת הרדב"ז, שזה יהיה בארץ ישראל לא בתור ביטול מנהגו של עולם, כי אם רק נס דבני ישראל בארץ ישראל, שעניין שנעשה בדרך נס, מוגבל בזמן או במקום, אינו ביטול מנהגו של עולם – על דרך המן וכו' בהיותם במדבר, שירד להם ארבעים שנה רצופות..."].
אלא שלמסקנה מסיק הרבי כי אכן ישנן שתי תקופות בימות המשיח, ודברי הרמב"ם מוסבים על התקופה הראשונה, מה שאין כן בתקופה שנייה. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
