דבר מלכות

העלייה ביום ההילולא היא בדרגה הגבוהה ביותר

אפילו במצב כזה שמצד המציאות, לכאורה, יש מקום להקשות "וכי בכדי ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא" - לא מתפעלים מזה * כאשר בעולם הזה הגשמי ישנו העניין ד"זרעו בחיים", "תולדותיהם של צדיקים", הרי זו הוכחה ש"יעקב (שכולל את כל אחד ואחד מישראל) לא מת" * מסירות-נפש בכוח תחסוך את הצורך במסירות-נפש בפועל * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. בנוגע להילולא של צדיק - עניין השייך להתוועדות זו הקשורה עם ההילולא של כ"ק מו"ח אדמו"ר - אמרו חז"ל¹ "אין עושין נפשות לצדיקים שמעשיהם הטובים הם זכרונם".

והעניין בזה - שאצל צדיקים אין צורך בעניין של זיכרון, כי, המשך הקיום של "מעשיהם הטובים" מהווה ראיה על המשך קיומם של הצדיקים, היינו, שכל זמן ש"מעשיהם הטובים" חיים, הרי זה ראיה שהם (הצדיקים) עצמם חיים.

ועל-דרך דברי הגמרא במסכת תענית² בנוגע ליעקב אבינו "מה זרעו בחיים אף הוא בחיים".

ב. ויש להוסיף, שעניין זה הוא בנוגע לכל נשמה:

אמרו חז"ל³ "שופריה דיעקב אבינו מעין שופריה דאדם הראשון", היינו, כשם שאדם הראשון כולל כל הנשמות שבעולם, הנה מעין זה כולל גם יעקב את כל הנשמות⁴, וכמו שהוא בפשטות שכל בני-ישראל יצאו מיעקב ש"מיטתו שלימה"⁵ - שבזה נכלל גם שיעקב פועל שלימות בכל נשמות ישראל (נוסף לכך שכולל את כולם).

ומזה מובן שמדברי הגמרא בנוגע ליעקב למדים "כלל" בנוגע לכל הנשמות - ש"מה זרעו בחיים אף הוא בחיים":

כל זמן שבני-ישראל קשורים עם עניינים של תורה ומצוות - שזהו "זרעו בחיים", כמאמר רז"ל⁶ "תולדותיהם ("זרעו") של צדיקים מעשים טובים", ו"מאי פירי - מצוות"⁷ - אזי אף הוא בחיים",

ולא רק למעלה מעשרה טפחים, אלא באותו מקום שבו נמצאים "זרעו" (התורה ומצוות) - שמקומם בעולם-הזה הגשמי דווקא, כמאמר רז"ל⁸ אודות המענה לטענת המלאכים "תנה הודך על השמיים"⁹, שהתורה ניתנה דווקא במקום ש"למצרים ירדתם", "יצר הרע יש ביניכם וכו'",

ולכן, כאשר במקום זה (בעולם-הזה הגשמי) ישנו העניין ד"זרעו בחיים", "תולדותיהם של צדיקים", הרי זה הוכחה ש"יעקב (שכולל את כל אחד ואחד מישראל) לא מת"¹⁰, אפילו במצב כזה שמצד המציאות, לכאורה, יש מקום להקשות "וכי בכדי ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא כו'"¹¹, ואף-על-פי-כן, לא מתפעלים מזה, כיוון שיודעים ש"מציאות" זו (שמעוררת הקושייה הנ"ל) אינה אלא מה שנראה לעין בשר הגשמי, ואילו האמת כמו שהוא - ש"אף הוא בחיים", כיוון ש"זרעו בחיים".

ג. ואם הדברים אמורים בנוגע לכל נשמה, על-אחת-כמה-וכמה שכן הוא בנוגע לנשמה כללית:

בנוגע לציבור ישנו כלל ש"ציבור לא מת" - כפי שמצינו בגמרא¹² נפקא-מינא בנגלה דתורה בין חטאת יחיד לחטאת ציבור: "חטאת שמתו בעליה, הני מילי ביחיד, אבל לא בציבור, לפי שאין מיתה בציבור".

ודוגמתו בנשמות גופא - שיש נשמה של יחיד, ויש נשמה של ציבור - נשמה כללית.

ובפרטיות יותר:

איתא בספרים¹³ ש"צבור" ר"ת צדיקים בינונים ורשעים (רשעים בתוספת וא"ו המחבר), ונמצא, שנשמה של ציבור היא נשמה שכוללת כל הסוגים דצדיקים, בינונים ורשעים.

והעניין בזה - שנשמה של ציבור היא נשמת "רועה ישראל" שכולל את כל בני-ישראל, היינו, שאינו בוחר לעצמו צדיקים בלבד, או על-כל-פנים גם בניגונים, אלא נוגע לו גם התיקון של זה שנקרא בשם "רשע" לפי שעה (עד שיעשה תשובה), ולא עוד אלא שביודעו ש"בוודאי סופו לעשות תשובה.. כי לא¹⁴ ידח ממנו נידח"¹⁵, רואה הוא אותו כמו שהוא באמת - לאחרי שיעשה תשובה, שזוהי מציאותו האמיתית¹⁶, ומחבר גם אותו עם הבי"ת (בינונים) והצדי"ק (צדיקים).

ועניין זה מהווה סימן וראיה על היותו "רועה ישראל" - כמו שמובא במדרש¹⁷ בנוגע לרועה ישראל הראשון (משה רבינו, ש"נקרא רעיא מהימנא"¹⁸) וכן דוד המלך (ש"דוד מלך ישראל חי וקיים"¹⁹), ש"בדק לדוד בצאן ומצאו רועה יפה... ואף משה לא בחנו הקב"ה אלא בצאן כו'", כיוון שהנהגתו היתה באופן ש"היה מוציא הקטנים לרעות כדי שירעו עשב הרך, ואחר מוציא הזקנים כדי שירעו עשב הבינונית, ואחר מוציא הבחורים שהיו אוכלין עשב הקשה", ועל זה "אמר הקב"ה, מי שהוא יודע לרעות הצאן איש לפי כוחו, יבוא וירעה בעמי, הדא הוא דכתיב²⁰ מאחר עלות הביאו לרעות ביעקב עמו", היינו, שתכונה זו מהווה הוכחה על היותו ראוי להיות רועה ישראל - "לרעות" את כל הסוגים שבבני-ישראל, צדיקים, בינונים ורשעים שנכללים בראשי-תיבות ד"צבור".

וכיוון ש"ציבור לא מת", נמצא, שבנשמה כללית (נשמתו של רועה ישראל שכולל את כל הסוגים דצדיקים, בינונים ורשעים) עניין החיים הוא בשליטה מוחלטת, כך שלא שייך עניין של העדר (מיתה) כלל.

וכל זה - נוסף על הכל-שכן וקל-וחומר משאר הנשמות, שגם אצלם ישנו הכלל ד"מה זרעו בחיים אף הוא בחיים" (כנ"ל ס"ב), ועל-אחת-כמה-וכמה בנשמה כללית, ש"זרעו בחיים" מהווה הוכחה נוספת ש"אף הוא בחיים"²¹.

* * *

ד. מבואר בתורת החסידות²² שביום הסתלקות-הילולא עולה למעלה "כל עמל האדם שעמלה נפשו בחייו", "כל מעשיו ותורתו ועבודתו אשר עבד כל ימי חייו" - למקום ודרגא נעלים יותר מאשר במשך כל עבודתו במשך כל ימי חייו.

וכיוון שבעבודת האדם (ועל-דרך זה בנוגע לנשיא ישראל) במשך כל ימי חייו גופא יש חילוקי דרגות (כדלקמן), הרי, עיקר ההדגשה אודות העלייה שביום ההסתלקות-הילולא היא ביחס לדרגת העבודה היותר נעלית שבמשך ימי חייו גופא, כדלקמן.

ה. ובהקדם חילוקי הדרגות שבכללות עבודת האדם - שיש בזה תקופות תקופות:

עבודת האדם - ישנה גם לפני בר-מצווה, שכן, אף-על-פי שעל-פי דין אין הקטן מחוייב במצוות, מכל-מקום, מצינו בשולחן-ערוך הלכות שבת²³ (והביאו גם אדמו"ר הזקן בשולחנו) לעניין חינוך דקטן: "קטן... (ש)עבר שאר עבירות בקטנותו... טוב לו שיקבל על עצמו איזה דבר לתשובה ולכפרה" [ומההוכחות לזה²⁴ - פסק-דין הרמב"ם²⁵ לעניין קטן ש"אינו מביא (קורבן) עד שיגדיל ויהיה בן דעת", שאז מביא קורבן על דבר שעשה בקטנותו], אבל אף-על-פי-כן, מובן ופשוט, שאינה דומה העבודה עד י"ג שנה, לפני בר-מצווה, להעבודה לאחרי י"ג שנה.

וגם לאחרי בר-מצווה ישנם חילוקים:

לכל לראש - החילוק בין י"ג שנה לעשרים שנה, על-פי נגלה, שאין בית-דין של מעלה עונשין עד שיהיה בן עשרים²⁶. וכפי שמבאר רבינו הזקן בלקוטי-תורה פרשת במדבר²⁷ - על-פי קבלה²⁸ - "פירוש מאמר רז"ל פרק  ט' דבבא-בתרא²⁹ ולמכור בנכסי אביו עד שיהיה בן עשרים שנה", שאז נעשית אצלו שלימות המוחין ושלימות הדעת (שלכן, גם האחריות המוטלת עליו היא גדולה יותר), שמזה מובן, שמי"ג עד כ' שנה היא תקופה אחת בעבודת האדם, ומכ' שנה ולמעלה מתחילה תקופה נעלית יותר בעבודתו.

וגם לאחרי עשרים שנה יש חילוקים בכל תקופה של עשר שנים - כדברי המשנה³⁰ "בן עשרים כו', בן שלושים כו' בן שבעים כו' בן מאה".

וכל זה - נוסף על כללות העלייה מידי זמן בזמן מצד זה ש"תלמידי חכמים אין להם מנוחה... שנאמר³¹ יילכו מחיל אל חיל"³².

ונוסף על החילוקים שמצד שינויי הזמנים על-פי הלוח (בן י"ג, בן כ' וכו'), ישנם גם חילוקים מצד השינויים בתקופת האדם בחייו הוא - לפני החתונה ולאחרי החתונה; קודם כניסתו להתעסקות בענייני העולם, ולאחרי שריחיים על צווארו.

ובנדון דידן, בנוגע לרועה ישראל ונשיא ישראל, בעל ההילולא - ניתוסף גם חילוק התקופה שלפני הנשיאות ושלאחרי הנשיאות,

- שכן, לפני שנעשה נשיא בפועל, הרי, מצד זה ש"אין מלכות נוגעת בחברתה"³³ היה אביו (אדמו"ר מהורש"ב נ"ע) הנשיא, ולאחרי זה עברה הנשיאות לבנו ממלא מקומו, ואז התחילה נשיאותו ומלכותו בפועל -

הרי מובן ופשוט שכאשר נעשה נשיא בפועל, מתחילה תקופה חדשה אפילו בהעבודה שלו, שגם קודם לזה היתה בעילוי לגבי שאר אנשים.

ו. והנה, בנוגע לאופן ההכנה וההתחלה של קבלת הנשיאות שלו - סיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר³⁴, שבשנת ההסתלקות אמר לו אביו כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע: "אויף רוסלאנד גייען שווערע וואלקענס" (עננים שחורים באים על רוסיא), והוסיף לאמור: "אויף הרבצת התורה ביראת-שמים און החזקת היהדות זאלסטו האבען מסירות-נפש בפועל, ניט נאר בכוח" (עבור הרבצת התורה ביראת-שמים והחזקת היהדות - שתהיה לך מסירות-נפש בפועל, לא רק בכוח).

אלו הם דברי החינוך של נשיא בישראל, קודם הסתלקותו, שבהם העביר את הנשיאות לבנו ממלא מקומו: עבודה באופן של מסירות-נפש בפועל. וכדי לכפול העניין ולהוסיף תוקף בהחלטה [על דרך שמצינו בגמרא³⁵ "והוא דאמר הן הן תרי זמני", "אמן אמן"] - הוסיף והדגיש: "מסירות-נפש בפועל, לא רק בכוח"!

באופן כזה (מסירות-נפש בפועל, לא רק בכוח) היתה קבלת הנשיאות: עוד לפני שהיה צורך בעניין של מסירות-נפש, אפילו בכוח - הרי - קבלת הנשיאות כשלעצמה היתה כבר עניין של מסירות-נפש בפועל, כי, מלכתחילה ידוע ידע על-דבר הצורך במסירות-נפש בפועל, ועל-מנת כן קיבל את הנשיאות, עם כל האחריות הכרוכה בכך עד למסירות-נפש בפועל;

באופן כזה (מסירת נפש בפועל, לא רק בכח) היתה עבודתו בהתחלת הנשיאות בפועל - באותה תקופה שאכן באו העננים השחורים [כפי שיודעים אלה שהיו אז באותה מדינה, שהם בעצמם "חיו" זאת ("זיי האבן דאס אליין איבערגעלעבט"), ואלה שהיו בריחוק מקום, יודעים זאת על-כל-פנים מפי השמועה] - שאז התחיל תוקף הרדיפות על הדת, וביחוד על דת ישראל, מ"מהרסייך ומחריבייך"³⁶,

ובאופן כזה (מסירות-נפש בפועל, לא רק בכוח) היתה עבודתו במשך כל שנות נשיאותו עד יום הסתלקותו³⁷ - שה"חוט השני" בעבודתו היה עניין המסירות-נפש, וכאמור, לא רק מסירות-נפש בכוח, אלא גם מסירות-נפש בפועל - שלא להתחשב עם ענייני הגוף, כי אם להביא לידי פועל ("דורכצופירן") את כל העניינים שצריכים לבוא לפועל מצד המצב הכללי ומצד העניינים שמתרחשים בעולם.

ז. ומזה מובן שאופן עבודתו של בעל ההילולא במשך תקופת נשיאותו - עבודה באופן של מסירות-נפש - מודגש ביותר ביום ההסתלקות-הילולא, שכל עבודתו אשר עמל בה כל ימי חייו עולה ומגיע להמקור היותר נעלה, ועד למעלה ממקור כו'.

וכמו בכל ענייני קדושה - "חוזר וניעור" עניין זה ביום ההילולא בכל שנה ושנה, שבו נעשית העלייה מעולם עליון לעולם עליון יותר.

אלא, שיש צורך גם בעבודתם של בני ישראל, שלהם ניתן הכוח לפעול שיהיו "הימים האלה נזכרים" - זיכרון שיביא לידי התעוררות טובה, ועל-ידי זה - "ונעשים", שיחזרו וייעשו כל העניינים, כל ההמשכות וההשפעות, כמו שהיו בפעם הראשונה (כמובא מכתבי האריז"ל³⁸ על הפסוק³⁹ "והימים האלה נזכרים ונעשים"), כולל גם ההמשכה בעשייה ("ונעשים") דווקא, היינו, בעולם העשייה ובכוח המעשה, בחינת "סוכת דוד הנופלת" ("שנפלה... עד... בחינת עשייה"⁴⁰).

ובנידון-דידן - שעל-ידי הזכירה ("נזכרים"), בד בבד עם התעוררות טובה על-מנת להביאה בפועל [זכירה והתעוררות שהולכים ומתחזקים בתוספת כוח ואומץ ביום ההילולא מידי שנה בשנה], פועלים  את ה"נעשים", שיומשך בפועל הכוח שניתן על-ידי הנשיא לכל השייכים אליו, וגם להזמן שלאחריו - ששום דבר, אפילו דבר הדורש מסירות-נפש בפועל, לא יבלבל אותם ממילוי השליחות שהוטלה עליהם על-ידי ההשגחה העליונה!

זאת ועוד:

על-ידי זכירה והתעוררות זו (ששום דבר לא יבלבל כו'), שתוכנה, עמידה בתנועה של מסירות-נפש בכוח - מתבטל בדרך ממילא ההעלם וההסתר, כך  שאין צורך במסירות-נפש (כפי שגם אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר היו כמה וכמה עניינים באופן כזה).

ויקויים הפסק-דין דבית-דין של מעלה - כדברי אדמו"ר האמצעי בשם אדמו"ר הזקן⁴¹ - שבזכות מסירות-נפשו של אדמו"ר הזקן, הנה, בכל ענייני תורה ומצוות תהיה יד מקושריו על העליונה.

ויעזור ה' יתברך שיהיה זה ללא העלמות והסתרים, ומתוך התרחבות והתפשטות, ועד שיגיעו ("מ'וועט דערלאנגען") - על-ידי הפצת המעיינות חוצה - במרחב העצמי, שזהו עניין "ענני במרחב י-ה"⁴², בגאולה האמתית והשלימה, במהרה בימינו.

(קטעים מהתוועדות מוצאי שבת-קודש פרשת בשלח, י' בשבט ה'תשי"ז*
-  'תורת-מנחם - התוועדויות' ה'תשי"ז חלק שני (יט) עמ' 22-29 - בלתי מוגה)

----------

1)  ירושלמי שקלים פ"ב ה"ה - לגירסת שו"ת הריב"ש סתכ"א. וראה ב"ר פפ"ב, יא ובעץ-יוסף שם.

2) ה,ב. - נתבאר בלקו"ש חכ"ו עמ' 7 ואילך. חל"ה עמ' 223 ואילך.

3) ב"מ פד,א. ב"ב נח,א.

4) ראה תניא אגה"ק ס"ז.

5) ויק"ר פל"ו, ה. פרש"י ויחי מז,לא.

6) פרש"י ר"פ נח. וראה ב"ר פ"ל, ו.

7) סוטה מו, סע"א.

8) שבת פח, סע"ב ואילך.

9) תהילים ח,ב.

10) תענית שם. פרש"י ויחי מט,לג.

11) תענית שם.

12) הוריות ו,א.

13) כיכר-לאדן (להחיד"א) ס"ז בפי' המשנה (אבות פ"ב מ"ד) אל תפרוש מן הציבור. דברים-אחדים (להנ"ל) דרוש כב (שבת הגדול) קטו, ג. קה"י ערך שליח ציבור (השני).

14) ע"פ שמואל-ב יד,יד.

15) תניא ספל"ט. וראה הל' ת"ת לאדה"ז פ"ד סה"ג.

16) ראה גם לקו"ש ח"ו עמ' 54.

17) שמו"ר פ"ב, ב.

18) תניא רפמ"ב.

19) ר"ה כה,א.

20) תהילים עח,עא.

21) בהבא לקמן - ראה גם מכתב כ"ח שבט ה'תשי"ז (אג"ק חי"ד ע' שצב): "על פי המדובר בהתוועדות יום ההילולא כו'".

22) ראה תניא אגה"ק סז"ך וכח. סידור (עם דא"ח) שער הל"ג בעומר (דש, סע"ב ואילך).

23) או"ח סו"ס שמג.

24) ראה גם אג"ק ח"ז עמ' שנז.

25) הל' שגגות פ"ט ה"ג. וראה גם הל' איסורי ביאה פ"ג הי"ז. הל' נדרים פי"א ה"ד.

26) תנחומא קורח ג' (בסופו). פרש"י קורח טז, כז.

27) ב, רע"א.

28) "בע"ח שכ"ד" (לקו"ת שם).

29) קנו,א.

30) אבות ספ"ה.

31) תהילים פד,ח.

32) ברכות ומו"ק בסופן.

33) ברכות מח,ב. וש"נ.

34) סה"ש תרפ"ז עמ' 133-132.

35) שבועות לו,א. וראה מגילה לב,א.

36) לשון הכתוב - ישעיה מט,יז.

37) ולהעיר ממש"נ (קוהלת ז,א. וראה קה"ר שם) "טוב גו' יום המוות מיום היוולדו", שבזה מרומז גם שהשלימות דיום ההסתלקות נלקחה ובאה "מיום היוולדו".

38) רמ"ז בס' תיקון-שובבים. הובא ונתבאר בספר לב-דוד (להחיד"א) פכ"ט וראה תו"מ חי"ח ע' 330. וש"נ.

39) אסתר ט,כח.

40) תניא אגה"ק ס"ט.

41) אג"ק אדמו"ר מוהרי"צ ח"ד ס"ע רסד ואילך. וש"נ.

42) תהילים קיח,ה. וראה סה"מ עת"ר בתחלתו. ועוד.

*) ההתוועדות זו נערכה באולם "בילטמאר".

משיח וגאולה בפרשה

הירידה בעצמה היא חלק מהעלייה

ג' תמוז נותן כוח לגלות את הפנימיות ד"צום הרביעי"

ג' תמוז - שבו מודגש שירידת הגלות היא התחלת העלייה - פועל גם בנוגע לכללות עניין הגלות.

נתבאר במקום אחר שיש לומר הטעם הפנימי דקביעת חג הגאולה בחודש הרביעי, ולפני "צום הרביעי" - כיוון שבדורנו זה, דור אחרון של הגלות ודור הראשון של הגאולה, מתחילה כבר ה"טעימה" וה"התנוצצות" מעין הגאולה העתידה, כולל גם שיוכלו להרגיש ולטעום הפנימיות ד"צום הרביעי" (התחלת "בין המצרים" כללות עניין החורבן והגלות) - "ששון ושמחה" (כפי שיהיו בגילוי לעתיד לבוא), היינו, לא זו בלבד שהצום (חורבן וגלות) הוא בשביל ששון ושמחה (הגאולה), אלא יתירה מזה, שהצום גופא, בפנימיותו הוא עניין של ששון ושמחה (התגלות פנימיות האהבה, "כמשל מלך גדול ונורא הרוחץ בכבודו ובעצמו צואת בנו יחידו מרוב אהבתו"), ולכן, נתגלה בדורנו זה שבחודש הרביעי ישנו חג הגאולה, ועוד לפני "צום הרביעי" - נתינת-כוח לגלות הפנימיות ד"צום הרביעי" ש"יהיה לששון ולשמחה ולמועדים טובים".

ועניין זה מודגש ביותר בג' תמוז - שבו רואים בגלוי שההליכה לגלות עצמה הרי היא (לא רק צורך עלייה, אלא) התחלה של גאולה, כנ"ל.

רמז נפלא בדברי בעל הגאולה

ועוד עניין בזה - בהמשך דברי בעל המאסר והגאולה בג' תמוז, "לא מרצוננו גלינו כו' ולא בכוחותינו אנו נשוב כו', אבינו מלכנו יתברך הגלנו כו' והוא יתברך יגאלנו כו'", שבזה מרומז עניין נפלא:

כיוון שהגאולה היא "לא בכוחותינו כו'" אלא על-ידי "אבינו מלכנו יתברך", הרי, מובן וגם פשוט, שגם כאשר חסר משהו ב"מעשינו ועבודתינו", אין זו סיבה לעכב, ח"ו וח"ו, אפילו לרגע אחד בלבד, את פעולתו של הקב"ה, ש"יגאלנו ויקבץ נדחינו כו' ויוליכנו קוממיות על-ידי משיח גואל צדק לארצנו הקדושה במהרה בימינו אמן".

ועל-אחת-כמה-וכמה לאחרי שכבר "כלו כל הקיצין" וכבר נסתיימה כל העבודה גם "צחצוח הכפתורים", הרי בוודאי שהגאולה צריכה לבוא תכף ומיד ממש.

ולכן ובמילא, כל האמור לעיל אודות תפקידו ושליחותו של כל אחד ואחד לעסוק בהפצת התורה והיהדות, אינו מחליש כלל וכלל ואפילו משהו, ח"ו, מהבקשה והדרישה של הגאולה בכל התוקף - "עד מתי"!

ויהי-רצון שמהדיבור אודות הגאולה, ובפרט בימי הגאולה שמתחילים בג' תמוז - נזכה וניכנס ממש בגאולה האמיתית והשלמה על-ידי משיח צדקנו, תכף ומיד ממש, "לא עיכבן אפילו כהרף עין".

ובהמשך לזה ובמילא, נחגוג את ימי הגאולה י"ב-י"ג תמוז ביחד עם בעל הגאולה, נשמה בגוף, "הקיצו ורננו שוכני עפר", והוא בראשם.

(משיחת שבת-קודש פרשת קורח, ג' בתמוז ה'תשמ"ח
- תורת-מנחם התוועדויות ה'תשמ"ח, כרך ג, עמ' 543, 544-545)

ניצוצי רבי

ראש בני ישראל

הרבי מספר לרבנית על מידת ההיענות של החסידים לבקשתו בקשר ללימוד נגלה וחסידות * 'דבר תורה' לטכנאי מזגנים מוויליאמסבורג, הוראה ל'משפיע' כיצד להתכונן ל'יחידות', שנים-עשר שטרות של דולר לזוג חשוך ילדים, ותשובה לגדול בתורה בענייני תכונה * לרגל ג' בתמוז - יום ההילולא העשירי

מאת הרב מרדכי-מנשה לאופר

סח מזכירו של הרבי, הרב יהודה-לייב שיחי' גרונר:

פעם ביקש הרבי מיהודי שביקר אצלו ב'יחידות' שיקבע עיתים ללימוד התורה מדי יום חמש-עשרה דקות, לכל הפחות.

הגיב היהודי: "רבי, האם רצונך שאהפוך את המשרד שלי לבית-כנסת?!".

אמר על כך הרבי: "להפוך משרד ל'בית-כנסת' - אין זה בעיה, הבעיה היא כש'בית-כנסת' נהפך למשרד!"...

ועוד סיפר:

פעם סיפרה הרבנית חיה-מושקא ע"ה כי ביום מסויים שב הרבי לביתו מהתוועדות כאשר דוק של רצינות ועצבות נסוך על פני קודשו. לשאלת הרבנית בעניין, השיב הרבי:

"לפני כמה ימים ביקשתי שכל אחד יכתוב על פתק כמה נגלה וכמה חסידות הוא למד בתקופה האחרונה. בעוברי בברוקלין אווניו סברתי כי אראה תורים ארוכים של אנשים שבאו למסור פיתקאותיהם עם הדיווח על מה שלמדו. אני מתקרב לאיסטערן-פארקוויי ושוב אין תור של אנשים. עד שנכנסתי לחדרי וקיבלתי כזו חבילה קטנה (הרבי הדגים בשתי אצבעותיו הק')". הרבי המשיך: "כשאני מחלק לעקאח או 'כוס של ברכה' או דולרים - התורים מלאים". ועוד הוסיף הרבי בכאב: "לקחת - כל אחד בא, אולם כשהנני תובע משהו - ובאמת זהו לטובתם - מתעניינים רק מקצת".

'דבר תורה' באוזני הטכנאי

פעם אחת הוזמן טכנאי מזגנים לתקן תקלה במזגן בחדרו של הרבי. הטכנאי, חסיד מווליאמסבורג, סיים את מלאכתו וביקש שהרבי יזכה אותו בדבר-תורה, כדי שיוכל לחזור עליו באוזני חבריו בשכונתו. הרבי נענה לבקשתו ואמר לו (הדברים פורסמו על-ידי הרה"ח הרב יוסף-יצחק שיחי' חיטריק מצפת ב'כפר חב"ד' גיליון 724 עמ' 56):

בתפילת "נשמת כל חי" אנו מאריכים את הדיבור על כך שגם אילו פינו מלא שירה כים וכו', אין אנו מספיקים להודות לך, גם לא על אחת מאלף אלפי אלפים וריבי רבבות הטובות והניסים שעשה לנו ה',

אך בכל זאת אנו מעיזים בהמשך לפרט אי-אלו ניסים - ממצרים גאלתנו, מבית עבדים פדיתנו... על כן, איברים שפילגת בנו... ולשון אשר שמת בפינו, הן הם יודו ויברכו. והלוא טענו בהתחלה כי גם אילו פינו מלא שירה כים, אין אנו מספיקים להודות.

פליאה זו תובן על-ידי משל פשוט:

הנסיך, יורש-העצר, ירד לטייל ביער לבדו. הוא הסתבך בעבי היער ולא מצא את דרך היציאה, עד שראה אזרח פשוט, מוזנח, שהכיר את נתיבי האזור והובילו למקום יישוב. בתמורה להצלת חייו שיגר לו הנסיך במתנה כלי-אוכל מכסף. לימים עלה הנסיך על כס המלוכה, וכאשר נזכר באותו נתין שהציל את חייו, החליט ללכת לבקרו. האזרח, בראותו את כבוד הוד מלכותו בביקתתו הדלה והמוזנחת בתוך היער, התרגש עד למאוד, ולא מצא את הדרך להביע את הערכתו לאותה זכות שהאציל לו המלך בביקורו המיוחד.

אמר האזרח: "הוד כבוד מלכותו, במה אכבדך. אין דבר ולא חצי דבר השייך לי שיש לו איזה שהוא ערך ביחס להוד גדולתו. יש רק דבר אחד שיכול לקרב ולקשר אותי עם המלך, וזו אותה מתנה שהמלך הואיל להעניק לי בעבר - בעת שהצלתי את חייך הנסיך".

כך גם אנו אומרים לקדוש-ברוך-הוא: אין אנו מספיקים להודות לך. כי מי אנו ומה חיינו. אין לנו שום אפשרות להודות לך. הקב"ה הלוא הוא לעילא מכל ברכתא ושירתא.

ייתכן כי אנו חוטאים בשפתינו, בבואנו להודות לו. וכסיפור חז"ל על אותו תלמיד שהאריך מאוד בכינויים ותארים לקב"ה, ואמר לו רבי חנינא "סיימתינהו לכולהו שבחי דמרן?? (האם סיימת את כל השבחים של אדוננו הקב"ה - בתמיהה?)... אנן הני תלת דאמרינן, אי לאו דאמרינהו משה רבינו... לא הווינן יכולים למימר להו, ואת אמרת כולי האי (אנו המזכירים בתפילה שלושה כינויים - הגדול, הגיבור והנורא - אילו משה רבנו לא היה אומרם לא היינו מסוגלים להזכירם, ואתה אמרת והארכת כל כך)... משל למלך בשר ודם שהיו לו אלף אלפים דינרי זהב והיו מקלסין אותו בשל כסף - והלוא גנאי הוא לו?" (ברכות לג, ב).

לו גם היו לנו עיניים גדולות ובהירות ביותר, ופה גדול כים, ושפתותינו כמרחבי רקיע, אין אנו מספיקים להודות לה'. אך רק בזכות זאת, שפינו אינו אלא מתנה ממך, והאיברים הם שאתה פילגת בנו, ולשון אשר אתה שמת בפינו, באותן מתנות שהענקת בעצמך לנו, ורק בהן, אנו יכולים להודות ולהלל. אילו היינו מדמים לחשוב שהיכולת  לדבר היא מכוחנו - היינו חס-ושלום חוטאים בשפתינו.    

לפני שנכנסים ל'יחידות'

בכ"א בכסלו תשכ"א דיווח נאמן 'בית חיינו', הרה"ח ר' מאיר שיחי' הארליג, לעמיתו החסיד ר' יהודה-לייב (ע"ה)  רסקין, משלוחי הרבי למרוקו:

"..המשפיע הרה"ח ר' שלמה חיים קסלמן ביקש עם בואו לחצרות-קדשנו בשלהי אלול האחרון להיכנס ל'יחידות' ונענה על-יד הרבי (באמצעות הרב חודוקוב) שקודם צריכים ללכת לציון הק' ואחר-כך לשמוע מאמר דא"ח [=מהרבי] ואחר-כך יוכל להיכנס ל'יחידות'".

ציור תשלום וסופו

הסיפור הבא סופר על-ידי הרה"ח ר' שלום דז'ייקובסון:

אברך חסידי  -הרה"ת ר' שלום שי' נעמצאוו - שהתמחה בציור, צייר תמונה ובה נראה הרבי עטור בתפילין. כשנכנס ל'יחידות' עם רעייתו והגיש לרבי את הציור, הודה לו הרבי אך ביקש ממנו שלא יראה לאיש את הציור עד שיתקנו, מפני שהתפילין צוירו כשהן מונחות שלא במקומן ( והרבי הסביר שאנשים עלולים להסיק מכך שזה המקום הנכון).

הרבי אף הביע את רצונו לשלם תמורת המסגרת. האברך סירב. הרבי הפציר והסביר: "את התמונה אני מוכן לקבל במתנה אבל תמורת המסגרת ברצוני לשלם".

האברך סירב ואמר: "הבאתי מתנה לרבי ואינני רוצה שום תשלום". הרבי פנה לרעיית האברך ושאל: "מה מחירה של המסגרת?". אך היא השיבה: "זה עניין פרטי של בעלי ואיני מתערבת".

משיצאו מה'יחידות' לקח האברך את התמונה והניחה במכוניתו. שני חסידים שפגשוהו לאחר-מכן הפצירו בו להראות להם את התמונה. הלה ניסה להתחמק והסביר כי הרבי הורה לו לא להראות לאף אחד את התמונה. השניים טענו כי הם "יוצאים מהכלל" והתעקשו לבוא ולראות את התמונה.

וכך כשהשלושה צועדים לעבר המכונית, רגעים אחדים לפני שהגיעו אליה, פגע רכב אחר באחורי המכונית והשחית את התמונה...

שנים-עשר שטרות

ועוד מפי הנ"ל:

באותה הזדמנות כשהגישו בני הזוג לרבי את הפתק שכלל שאלות ובקשות בנושאים שונים, וביניהם בקשה לזכות בפרי-בטן, התייחס הרבי לכל הפרטים מלבד לבקשת הילדים.

האישה פרצה בבכי. הרבי לא הגיב ישירות אלא נטל שנים-עשר שטרות של דולר ומסר שישה לבעל ושישה לאישה.

כיום, מונה משפחה זו שתים-עשרה נפשות (שני ההורים, חמישה בנים וחמש בנות).

ברכת התורה בבכיות

הסיפור הבא הובא על-ידי הרה"ח ר' חיים-שאול שיחי' ברוק:

ביום ו' בטבת תש"כ כתב הרה"ח הרב זאב הכהן שיחי' כץ להרה"ח הרב יהודה-לייב (ז"ל) רסקין ממרוקו:

"ביום ו', ערב שבת-קודש, יום ב' דראש-חודש, קראו לכ"ק אדמו"ר שליט"א לעלות לתורה לרביעי. אירעה טעות של הבעל-קורא שנתגלתה אחרי שכ"ק אדמו"ר בירך הברכה - פתחו הספר תורה שלא במקום הנכון, כ"ק אדמו"ר הראה לעבר הרב שמואל לוויטין שיפסוק לגבי עשיית הברכה,  אם לברך עוד-הפעם, והשיב בחיוב. כ"ק אדמו"ר בירך עוד הפעם והתחיל מ"ברוך אתה" ולא מ"ברכו" והיה נשמע אשר הברכה שבירך עוד-הפעם הייתה בבכיות.

"צריכים לדייק בכתביו של אד"ש"

בקיץ תשכ"ב הגיע הגאון רבי אפרים-אליעזר הכהן יאלעס אב"ד פילדלפיה להשתתף בהתוועדות של הרבי. באותה התוועדות נכח גם הרב הגאון רבי מאיר אמסעל, עורך הירחון התורני 'המאור', והשניים שוחחו ביניהם. הרב יאלעס סיפר לרב אמסעל שתקופה קצרה קודם לכן קיבל מכתב כללי-פרטי מהרבי, מראש-חודש תמוז, ובסופו התייחסות לשאלתו בעניין גודל השמש. הרב אמסעל הפציר בו שישגר לו את המכתב. הלה נענה, ואכן, בראש גיליון קכה פורסם מכתבו של הרבי, וכהקדמה אליו פורסם מכתבו של הרב יאלעס (דרך-אגב, המכתב עצמו נדפס באגרות-קודש כב עמ' רסא-רסב; החלק הכללי-פרטי שם עמ' רס-רסא) בו הוא מתבטא: "..הנני ממלא רצונו, שהוא רצוני, ושולח בזה את המכתב הקדוש של כ"ק אדמו"ר שליט"א. כידוע, צריכים לדייק בכתביו של אד"ש בכל אותיותיו ונקודותיו...".

צילום העמוד הראשון של גליון 'המאור' שבו התפרסם מכתבו של הרבי בצירוף מכתבו של הרב יאלעס

אימוץ מנהג חב"ד

באגרות-קודש כרך יז עמ' סא-סב פורסם מכתבו של כ"ק אדמו"ר ל"הרה"ח הרב הצדיק בנש"ק וכו' מוה"ר שלום שי'" סופרין, האדמו"ר מקאמארנא, בעניין התחלת הנחת תפילין. בין השאר כותב לו הרבי:

ומובן שטוב עשה בנו בהתחלתו עתה הנחת התפילין שהרי בפירוש שמענו מכ"ק מו"ח האדמו"ר (הועתק היום יום ב' מנחם-אב): "הוראה לרבים להתחיל בהנחת תפילין שני חודשים לפני יום הבר מצווה"...

והנה לא נעלמה ממני דעת איזה מהאחרונים (הובא בנ"כ שו"ע או"ח סוסל"ז) שכיוון שהתפילין צריכים גוף נקי אין להקדים בהנחתם, ובפרט בדורותינו אלה עם כל זה כיוון שבפירוש הורו כנ"ל, מצווה לקיים דברי חכמים בתראי ובפרט שהורו לפרסם דעתם בזה (וכלשון האמור לרבים). ונראה לי הטעם דההוראה שהוא על-דרך ההשתדלות והיגיעה להפיץ תורת החסידות בחוגים הכי רחבים ומבלי להציג תנאים מוקדמים לתורה זו אף שבדורות הראשונים (לפני התגלות הבעש"ט, תלמידו הרב המגיד ותלמידיו ומהם רבינו הזקן) הקפידו על הנהגה כזו, וידוע המשל מרבינו הזקן, מאבן טוב שבכתר המלך כשנחלה בנו יחידו של המלך וגדלה הסכנה ר"ל, מצווה המלך - אפילו על ספק וספק-ספיקא - ליקח אבן הטוב מכתרו ולנסות לרפאות בו בנו יחידו, וכהלשון שכדאי לשפוך כמה וכמה בחוץ בשביל ספק שיגיעו איזה טיפות להבן מלך ויחלים ויתרפא, והנמשל כמובן. ונראה גם במוחש בשנים האחרונות, איך שהפצת החסידות רבים הצילה מכמה ניסיונות ומכשולים ומפורסמות הן לכל אלו שהיו במדינת רוסיה ועמדו בניסיונות שם וכו'.

"מוכרח אני להסכים על זה"

מעניין הרקע למכתב זה:

מקבלו, הרב סופרין בעצמו פירסמו בירחון התורני 'המאור' מחודש תמוז תשי"ח (גיליון פד עמ' 9-10), כאשר המערכת מפרסמת בצמוד גם את המכתב הנלווה הזה:

"לכבוד ידידנו הנכבד והיקר והחשוב מאוד נעלה הרה"ג המפורסם לשבח ולתפארת ולשם וכו' כש"ת מוה"ר מאיר אמסעל שליט"א, העורך הנעלה של הירחון 'המאור' החשוב והיקר.

"אבקש אם אפשר לכבודו להדפיס מכתבי תודה רבה על זה ולמצווה גדולה יהיה לכם וגם-כן אני חושב שיהיה תועלת לרבים וד"ל.

"זה מנהג ישן אצל כל העולם שהילדים מתחילין להניח תפילין ולהתפלל רק ביום מלאת להם י"ג שנה וכך הוא המנהג אצל כל רבותינו הגאונים והקדושים ובפרט אצל כבוד זקננו הגה"ק ציס"ע האדמו"ר מרן רשכבה"ג  מקאמארנא זצלה"ה וזיע"א וכך הוא גם-כן המנהג של כ"ק אמו"ר הרה"צ האדומ"ר מקאמארנא שליט"א וכעת בניו-יורק, וכך היה אצלי וגם-כן אצל בני הגדול שליט"א. וכעת צריך להיות הבר-מצווה של בני השני כ"ב סיוון תשי"ח, והיה בדעתי גם-כן לעשות כן. אבל בני זה לומד כעת בשיעורי ערב של צעירי-חב"ד תחת נשיאות כ"ק האדמו"ר שליט"א מליובאוויטש וכעת בברוקלין, והמנהג של חב"ד להתחיל להניח תפילין שני חודשים לפני הבר מצווה, ומוכרח אני להסכים על זה, ואף-על-פי-כן כתבתי מכתב לכ"ק מרן שליט"א מליובאוויטש וקיבלתי ממנו מכתב תשובה.

"כנ"ל הוא לשונו של המכתב, והעתקתיו כדי להדפיס כל המכתב שיהיה לתועלת הרבים, ותודה רבה למפרע. מברכו בכל טוב וימלא ד' כל משאלותיכם לטובה ולברכה ולשמוע ולהשמיע הרבה בשורות טובות אכיה"ר.

"ידידכם דוש"ת באה"ר בלונ"ת ומצפה לרחמי שמים ומחכה לתשובה מאהבה במהרה.

"הרב שלום סאפרין

"האדמו"ר מקאמרנא בירושלים". 

אוצרות דור ודור

מתחיל זמן חדש

ביום רביעי, ז' בשבט אמר הרבי הריי"צ נ"ע לבתו הרבנית חיה מושקא ע"ה – "עס איז שוין צייט אפגעבן די כלל-ארבעט" [=הגיע כבר השעה למסור את עבודת-הכלל]. נוסח אחר: "מ'דארף שוין אויפהערן די עסקנות ארבעט" [=צריך כבר להפסיק את מלאכת העסקנות].

ביום שישי, ט' בשבט תש"י, שאל את הרבי אחד מבני המשפחה למצב בריאותו, והרבי ענה: "ניט איך קען דיר זאגען, ניט איך וויל דיר זאגען" [=איני יכול לומר לך ואיני רוצה לומר לך].

בערב שבת שאלו את הרבי הריי"צ מה יהיה הסדר מחר, יום היארצייט של זקנתו הרבנית רבקה ע"ה, בתפילה, קריאת התורה ואמירת ההפטרה, מי יורשה לעלות להיכנס וכו'. נענה הרבי הריי"צ ואמר: "מ'וועט ארויפגיין" [=יעלו למעלה]. סתם ולא פירש.

('ימי בראשית' עמ' 82)

"חיים נצחיים"

בדברי כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו מצינו כמה פעמים התיחסויות לרמזי כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ על הסתלקותו. להלן קטע משיחת י"ג תמוז תש"י:

בשיחת י"ג תמוז אשתקד (תש"ט) דיבר כ"ק מו"ח אדמו"ר בנוגע לעניין החיים – חיים ארוכים. חיים אמיתיים, חיים בלי הפסק (חיים נצחיים).

בחג הגאולה האחרון בחיים חיותו בעלמא דין הוצרך כ"ק מו"ח אדמו"ר להבהיר ("באווארענען") ולומר שענייני קדושה נצחיים הם, והוסיף לפרש בפרטיות העניין דחיים ארוכים, חיים אמיתיים שאין להם הפסק, כדי שלא נחשוב כפי שנראה לעיני בשר ח"ו... אלא נדע שאצל נשיא הדור, גם לאחרי הסתלקות ישנו עניין החיים ללא הפסק, חיים נצחיים.

(משיחת שבת-קודש פרשת חוקת תש"י)

'סידור' חדש

כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו סיפר להרה"ח ר' מרדכי שוסטערמאן (ע"ה) לאחר ה'שבעה' של כ"ק אדמו"ר הריי"צ, שזמן מה לפני הסתלקותו, אמר לו הרבי: "מ'דארף מאכען א נייעם סידור" [=יש לעשות סדר חדש]. ושאל הרבי מה הכוונה בזה? אך הרבי הריי"צ לא ענה לו. שאל הר"מ הנ"ל: מה אכן הכוונה בזה? וענה לו הרבי: הרבי הריי"צ התכוון לרמז שעכשיו מתחיל "סדר חדש".

('ימי בראשית' עמ' 82)

אורות עליונים ביותר

בהתוועדות שבת-קודש פרשת לך-לך תשי"א אמר הרבי שעניין ההסתלקות הוא שמתגלים אורות עליונים ביותר, שנקראים בשם לידה. וביאר שבירחי לידה ישנם ג' זמנים – ז' חדשים, ט' חדשים וי"ב חדשים.

ואמר שמוצאים "א בעל שם'סקע הנהגה" [=הנהגה בעש"טית] בחלוקת שיעורי התניא (משיעורי חת"ת) שנחלקו על-ידי הרבי הריי"צ, שהשיעורים של שלושת הימים י"א, י"ב וי"ג חשוון (רעא, ערב, רעג יום מההסתלקות) הם באגרת-הקדש סימן ז"ך שבה מבואר עניין ההסתלקות של נשיא בישראל.

(משיחת שבת-קודש פרשת לך-לך תשי"א)

לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

שבת-קודש פרשת קורח
ל' בסיוון, א' דראש-חודש תמוז

קודם שמונה-עשרה (ערבית, שחרית, מוסף (אתה יצרת), מנחה) טופחים על השולחן להזכיר 'יעלה ויבוא', אבל אין מכריזים זאת בדיבור.

* בשבת-קודש זו¹, שקודם יום ההילולא ג' תמוז, ישתדלו לעלות לתורה. אם אין מספר העליות מספיק - יקראו בתורה בחדרים שונים², אבל לא להוסיף על מספר הקרואים.

* ישתדלו שמפטיר³ יהיה הגדול שבחבורה - בריצוי רוב המניין - או על-פי הגורל.

שחרית: יעלה ויבוא. חצי הלל, ואברהם זקן, זבדיה, קדיש תתקבל. שיר-של-יום, הושיענו, ברכי נפשי, קדיש יתום.

מוציאים שני ספרי-תורה. בראשון קוראים לשבעה עולים בפרשת השבוע, לפני ההגבהה מניחים את ספר-התורה השני על הבימה, ואומרים חצי קדיש. הגבהה וגלילה. בספר התורה השני קוראים למפטיר בפרשת פינחס: "וביום השבת... ובראשי חודשיכם... ונסכו". הגבהה וגלילה.

הפטרה: "כה אמר ה', השמים כסאי" (ישעיה סו) ומוסיפים פסוק ראשון ואחרון מהפטרת 'מחר-חודש' (שמואל-א כ,יח.מב)⁴.

אין אומרים 'אב הרחמים'.

מוסף: 'אתה יצרת'⁵.

מנחה: פרקי-אבות - פרק ד.

שכח 'יעלה ויבוא' במנחה - חוזר. אם נזכר בזמן תפילת ערבית - מתפלל שתים (השניה - עדיף לאומרה אחרי 'ואתה קדוש') , הראשונה לערבית (ובה אומר 'אתה חוננתנו') והשניה לתשלומי-מנחה. ואם שהה הרבה אחרי ערבית, אינו יכול להתפלל תפילת תשלומין.

יום ראשון
א' תמוז - ב' דראש-חודש

ערבית, מוצאי-שבת: בראש-חודש (ובכל יום שיש בו מוסף) אין האבל יורד לפני התיבה, ואפילו לא בתפילת ערבית ומנחה⁶.

שחרית: יעלה ויבוא. חצי הלל, ואברהם זקן, זבדיה, קדיש תתקבל. שיר של יום, הושיענו, ברכי נפשי, קדיש יתום.

קריאת התורה דראש-חודש. חצי קדיש. אשרי ובא לציון⁷. יהללו. חולצים תפילין דרש"י ומניחים תפילין דרבנו-תם, קוראים קריאת-שמע, קדש, והיה-כי-יביאך. שש זכירות. חולצים תפילין דר"ת. הש"ץ אומר איזה מזמור, חצי קדיש, מוסף.

שכח יעלה ויבוא במנחה, ונזכר בערבית מוצאי-ראש-חודש - מתפלל פעמיים שמונה-עשרה, והשנייה בתורת 'נדבה' דווקא⁸.

יום שלישי
ג' בתמוז

ביום זה, בשנת תרפ"ז, נשתחרר כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע מהמאסר בבית-האסורים ('שפלרניה', בעיר פטרבורג, שנקראה אז 'לנינגרד'), בתנאי שיסע מיד לגלות, בעיר מקלטו 'קוסטרומה' למשך שלוש שנים⁹.

יום ההילולא העשירי של הוד כ"ק אדמו"ר מרנא ורבנא מנחם-מענדל זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע (תשנ"ד), דור שביעי לנשיאי חב"ד, ומנוחתו כבוד בניו-יורק, ארצות-הברית, על-יד ציון כ"ק חמיו אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע.

סדר יום ההילולא:

ביום שני, לפני השקיעה, מדליקים (בכל בית) נר שיידלק כל המעת-לעת. אם אפשר בקל - נר של שעווה¹⁰.

יבחרו וירימו מי שיתפלל לפני התיבה ביום ההילולא, ונכון לחלק שיתפלל אחד ערבית, שני - שחרית, שלישי - מנחה, כדי לזכות בזה מספר יותר גדול של אנ"ש.

בשעת התפילות ידלקו חמישה נרות.

אחר התפילה (ובבוקר - אחר אמירת תהילים) ילמוד (יסיים) המתפלל לפני התיבה פרק כ"ד דכלים ופרק ז' דמקוואות. אחר-כך יאמר המשנה "ר' חנניא בן עקשיא... ויאדיר". בלחש - איזה שורות בתניא¹¹, קדיש דרבנן.

אחר תפילת ערבית - יחזרו חלק מהמאמר האחרון המוגה שזכינו לו, ד"ה "ואתה תצווה" תשמ"א (קונטרס פורים-קטן תשנ"ב, שחילקו כ"ק אדמו"ר בו ביום בידו הקדושה לכל אחד ואחד מהנאספים¹²), בעל-פה. ואם אין מי שיחזור בעל-פה - ילמדוהו בפנים. וכן אחר תפילת שחרית. ולסיימו אחר תפילת מנחה.

בבוקר קודם התפילה - פרק תניא¹³. וכן לאחר תפילת מנחה¹⁴.

בבוקר קודם התפילה - ירים כל אחד¹⁵ תרומה להעניינים השייכים לנשיאנו, בעד עצמו ובעד כל אחד מבני ביתו שיחיו,  וכן קודם תפילת מנחה.

לאחר תפילת שחרית - [יכתוב ו]יקרא כל אחד פ"נ¹⁶ (הנשואים - כמובן בחגירת אבנט). אלו שזכו להיכנס ליחידות, או על-כל-פנים לראות את פני כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו - יצייר עצמו, בעת קריאת הפ"נ, כאילו עומד לפניו. להניח הפ"נ אחר-כך בין דפי מאמר, קונטרס וכו' של כ"ק אדמו"ר. ולשלחו (אם באפשרי - בו ביום) על מנת לקראותו על הציון שלו (מס' הפקס שליד הציון: 7234444-718-1).

במשך המעת-לעת - ללמוד פרקי המשניות של אותיות השם¹⁷.

במשך המעת-לעת - לעשות "התוועדויות פעילות ומתוך אהבת-ישראל"¹⁸, ולהתחזק בכל ענייני לימוד התורה נגלה וחסידות, חיזוק התורה והיהדות והפצת המעיינות, ובמיוחד באהבת-ישראל ואחדות-ישראל, כפי שהורנו, החל מההתוועדות הראשונה דקבלת הנשיאות¹⁹, ועד ההתוועדות האחרונה לעת-עתה בש"פ ויקהל תשנ"ב - "גילוי האחדות הכללית בהבריאה ובבני-ישראל"²⁰.

לקבוע שעה במשך המעת-לעת - לבאר לבני ביתו שי' אודות כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו ועבודתו אשר עבד בה כל ימי חייו, ואשר גם עתה, כיוון "שגם בזה העולם המעשה אשתכח יתיר"²¹ - בוודאי שהוא מנהיג את העולם כולו, ואנ"ש בפרט, ומעורר רחמים רבים וכו', כמו שהיה עד עתה, ואדרבה, ביתר שאת וביתר עוז²². ולכן, גם השפעותיו לכל השייכים אליו מתעלות יותר ויותר. וכדי שיתקבלו בפנימיות, צריכים גם ה'כלים' של השייכים אליו להיות מזוככים יותר²³.

במשך המעת-לעת - לבקר (אלו הראויים לזה) בבתי-הכנסת ובבתי-המדרש אשר בעיר, לחזור שם מימרא או פתגם מתורתו של כ"ק אדמו"ר, לבאר אודות אהבת כל ישראל שלו, להודיע ולהסביר תקנותיו²⁴ על-דבר לימוד הרמב"ם לכל אחד ואחת (שלושה פרקים ליום, פרק אחד ליום או ספר המצוות), ועל-דבר מבצעי המצוות הכלליים שלו: מבצע אהבת-ישראל, חינוך, תורה, תפילין, מזוזה, צדקה, בית מלא ספרים - יבנה וחכמיה, נרות שבת-קודש ויום-טוב, כשרות האכילה ושתייה וטהרת-המשפחה, ואחדות כל בני-ישראל בכתיבת ספרי-התורה הכלליים²⁵; לעורר את בני-נח בדבר קיום שבע מצוות שלהם²⁶; ועד המבצע האחרון והעיקרי - 'עמדו הכן כולכם'²⁷, לפרסם בכל מקום את הנבואה ש"לאלתר לגאולה" וש"תיכף ומיד ממש 'הנה זה (משיח) בא²⁸, וההשתדלות האחרונה של כל אחד ואחת מישראל להביא את המשיח על-ידי לימוד התורה בענייני מלך המשיח ובענייני הגאולה²⁹, כדי להתחיל "לחיות" בענייני משיח וגאולה³⁰; ואף "שישו ושמחו בשמחת הגאולה"³¹.

אם באפשרי, לעשות כל הנ"ל מתוך התוועדות.

במשך המעת-לעת - לבקר (המוכשרים לזה) במקום כינוסי הנוער החרדי - ולהשתדל, ככל האפשרי בדרכי שלום, גם במקום כינוסי הנוער שלעת-עתה אינו חרדי - ולבאר להם איך שחיבה יתירה נודעת להם תמיד מאת כ"ק אדמו"ר, לבאר להם את אשר תבע מהם והתקווה והביטחון אשר בטח בהם, אשר סוף-סוף ימלאו את תפקידם בהחזקת היהדות והפצת התורה בכל המרץ החום והחיות שהם מסגולות הנוער.

מובן אשר, בהתאם לתנאי המקום, בכל אתר ואתר, ימשיכו בכל הנ"ל בימים אשר אחרי יום ההילולא, ובפרט ביום השבת-קודש שלאחריו.

ויהי-רצון, שתיכף ומיד³² ממש, עוד לפני ג' בתמוז, יחיש הוי' ביאת גואלנו, מהרה יגלה³³, והקיצו ורננו שוכני עפר, ונשיאנו, הוא כ"ק אדמו"ר, בעל ההילולא, בתוכם ובראשם, ישמיענו נפלאות וינהלנו בדרך העולה בית א-ל³⁴.

וכפי שסיים כ"ק אדמו"ר את מאמר-החסידות הראשון שלו³⁵: "ונזכה להתראות עם הרבי פה למטה, נשמה בגוף ולמטה מעשרה טפחים³⁶, והוא יגאלנו".

ביקור ב'אוהל'

"שמעתי מכ"ק מו"ח אדמו"ר הכ"מ, שקודם ההליכה על ציון ואוהל - נוהגים שאין אוכלים, אבל שותים"³⁷.

מהנהגות הרבי ב'אוהל'³⁸:

נוסע לאוהל בנעלי בד (דתשעה-באב ויום-הכיפורים).

לפני שנכנס לאוהל, מקיש (שתי דפיקות בכל דלת) על שתי הדלתות, הדלת השנייה מהכניסה, והדלת שבחדר האוהל [חדר הפ"נים, שאינו קיים כיום] - כנוטל רשות הכניסה³⁹.

מיד כשנכנס, מתחיל באמירת ה'מענה לשון'. כשמגיע ל"הריני מדליק הלאמפף"⁴⁰, מדליק נר.

אחרי הדלקת הנר, ממשיך ב'מענה לשון', עד לפני מזמור "לדוד אליך", ששם נכתב לקרוא את הפ"נ, ואחרי-כן מתחיל לקרוא את הפ"נים וכו'. פתקים בודדים (בעיקר מאלה שבהם היה כתוב על העדרו של מישהו. רק אחדים מאלה החזיר להיכלו) קורע ומניח על הציון הק', והורה לשורפם על אתר, ורובם ככולם מכניס בחזרה לשקית. את הקרעים היו שומרים ושורפים בערב-פסח. לאחר תשל"ח חלו שינויים בעניין זה.

באם נשאר נייר חלק מסביב לכתב הפ"נ, קורעו ומפרידו מהפ"נ⁴¹, ורק אחר-כך מניח את הפ"נ באוהל.

לאחר סיום קריאת הפ"נים, המשיך באמירת 'מענה לשון' עד מזמור קיט, ודילג עד ה'יהי רצון' שמתחיל תיכף אחרי ה'זוהר' שם, וסיים עד אחרי 'אנא בכוח'.

לפני צאתו, מקיף (פעם אחת) את האוהל⁴².

לפני צאתו נעצר, נכנס שוב לחדרו שבתוך האוהל (החדר הקטן שבו עומד וקורא את הפ"נים), והמשיך לומר 'מענה לשון' עד ה'יהי רצון' האחרון. ואחרי-כן יוצא - לא מאותו פתח שדרכו נכנס, אלא מהפתח הפנימי. כן היה נוהג תמיד שלא לצאת דרך פתח הכניסה⁴³.

לפני היציאה, נעמד בפתח היציאה החוצה, ואומר את ה"יהי רצון" שבסוף ה'מענה לשון'.

עד שנת תשכ"ה, לפני כניסתו לרכב, ניגש לציון הרבנית שטערנא-שרה ע"ה. משנת תשכ"ה, כשיצא מן האוהל, הלך לפני-כן לציון אימו הרבנית חנה ע"ה. משנת תשל"א, הביט גם על ציון הרבנית נחמה-דינה ע"ה, ומאז תשמ"ח גם על ציון הרבנית חיה-מושקא ע"ה. כל זה - לדקות ספורות.

לפני הכניסה למכונית, תולש עשבים ג' פעמים, וזורקם לאחוריו⁴⁴.

מעולם לא ראינו את הרבי מניח אבן על הציון, או על קברים אחרים⁴⁵.

בנסיעתו חזרה, ממשיך באמירת ה'מענה לשון', עד גמירא. אם היה פנאי, היה אומר את ה'קרבנות' שלפני תפילת מנחה. בשנת האבל תשמ"ח-ט אמר גם את פרקי המשניות של אבל (פכ"ד דכלים ופ"ז דמקוואות). אחרי כ"ב בשבט תשמ"ט, אם נותר פנאי, היה לומד גם את שיעור הרמב"ם היומי.

* במידת האפשר יש להשתדל לקרוא את הפ"נ "בין שני הציוני קודש, אצל מקום רגליהם הקדושים"⁴⁶.

הנחיות לכוהנים:

הרבי ציווה לבנות מחיצה בת עשרה טפחים סביב ציון כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע.

לא הרשה לבנות גג מעל הציון, וגם הורה לכוהנים שלא ישלחו יד על הציון, וגם שלא יניחו בעצמם שם את הפ"נ.

בכל פעם שהולכים ל'אוהל' נהג הרבי לעורר, שעל הכוהנים להיזהר מאוד בכניסתם וביציאתם, שלא יעברו בתוך ארבע אמות של קבר. ולכן נהגו אנ"ש והתמימים להקיף את הכוהנים, בתור מחיצה בין הכוהנים והקברים⁴⁷. בשנים האחרונות ניתן להשיג ע"י האוהל מיתקן מיוחד האמור להוות 'מחיצה', לכל כוהן בנפרד.

----------

1) מנהגי יום ההילולא - הוראת בי"ד רבני חב"ד בארה"ק, ע"פ מכתב כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו משנת תשי"א (אג"ק ח"ד עמ' קמב, ספר-המנהגים עמ' 95, ובכ"מ).

2) כאשר לפחות שישה מהמשתתפים לא שמעו את קריאת-התורה (קצות-השולחן סי' כה סי"ד). ואפשר לעשות זאת אף לפני תפילת שחרית, כנפוץ בין אנ"ש ובבית-חיינו (עיין אג"ק ח"ג עמ' ד, שלא חייב להיות קשר בין התפילה לקריאת התורה. וע' בספר 'התפילה כהלכתה' פט"ז ס"ה ובהערות שם).

3) ברכי-יוסף או"ח סי' רפד ס"ק א. שערי-אפרים שער ט סמ"ב. 'דרכי חיים ושלום' אות רי.

4) ספר-המנהגים עמ' 33.

5) בלוח כולל-חב"ד (שבת, ר"ח שבט) כתב: "טעה ואמר 'תיקנת שבת': עד שלא סיים תפילתו - חוזר ומתחיל 'אתה יצרת', ואם סיים תפילתו - חוזר לראש התפילה...". ואף שאמר "נעשה לפניך... ומוספים כהלכתם", ל' רבים (והרי במוסף בדיעבד די באיזכור בלבד, ראה בשו"ע אדה"ז סי' רסח ס"ז), כאן גרע, כיוון שהזכיר שבת ולא הזכיר ר"ח כלל. מקור דין זה - בברכי-יוסף (תצ ס"ק ח, הובא בשע"ת שם ס"ק ג ובכף-החיים סי' תכה ס"ק כו), שו"ת תשובה-מאהבה ח"א סי' קס, חכמת-שלמה סו"ס תכה, ליקוטי מהרי"ח (בדפוס המקורי - ח"ב דף צו ע"ב). ויש שנסתפקו בזה. וע' בס' אישי-ישראל (פרק מה הערה קצג) שיש לחלק בין שבת ר"ח וחוה"מ לבין ר"ה.

בס' הנ"ל (פרק לט סעיף עו, וש"נ) סיכם פרטים בזה: נזכר קודם אמירת השם של 'מקדש השבת' -  יחזור ל'אתה יצרת'; אחר השם - יאמר 'למדני חוקיך', ויחזור ל'אתה יצרת'; אחר סיום 'מקדש השבת' קודם 'רצה' - יאמר "ונעשה לפניך קורבן ר"ח הזה", וימשיך כסדר; נזכר אחר-כך, לפני השם של 'המחזיר שכינתו לציון' - יאמר במקום שנזכר "ונעשה לפניך קורבן ר"ח הזה" ויחזור ל"ותפילתם באהבה"; נזכר אחר השם הנ"ל - יאמר 'למדני חוקיך' ויחזור ל"ותפילתם"; סיים הברכה - כל עוד לא סיים את 'יהיו לרצון' האחרון - יחזור ל'אתה יצרת'. סיים 'יהיו לרצון' האחרון, שדינו כ"עקר רגליו" - יחזור לראש התפילה.

[לגבי סיום הדין בלוח כולל-חב"ד: "...ואם אמר 'אתה יצרת' אע"פ שחתם 'מקדש השבת' בלבד - יצא", אכן בסי' תפז ס"ג ביו"ט שחל בשבת, פסק אדה"ז שמשום ספק ברכה "טוב לחוש לדבריהם" של הפוסקים שלא לחזור לראש אחרי כדי דיבור, כשחתם בשבת או ביום טוב בלבד, כדי "שלא להכניס עצמו לידי ספק ברכה לבטלה" (אף שמשמע שם שמעיקר הדין היה צריך לחזור), אבל דין זה הוא רק בשאר תפילות ולא במוסף. וע' בס' אישי-ישראל פל"ט סעיף עה ובנסמן שם].

6) ספר-המנהגים עמ' 8.

7) פעם אירע במניין של הרבי שהש"ץ סיים בקול "יגדיל תורה ויאדיר", לפני החזרת הס"ת, והרבי הורה לו לומר מיד את הקדיש [כנראה משום שעיקר חיוב אמירת קדיש הוא על ובא לציון ולא כהקדמה לתפילת מוסף. וראה בנימוקי או"ח ר"ס נה שהורה במצב זה (שמפסיקים בתפילין דר"ת ואף בדברים בטלים לפני הקדיש) לומר את הקדיש לפני החזרת הס"ת] וזה כנראה גרם שהתחילו לנהוג להחזיר את הס"ת לפני אשרי ובלצ"ג .

8) לוח כולל-חב"ד בדר"ח מרחשוון, משו"ע אדה"ז סי' קח סי"ז.

9) ראה בפירוט ב'ספר התולדות - אדמו"ר מהוריי"צ', כפר-חב"ד תשל"ב, ח"ג פרק כא. ספר-השיחות תרפ"ז, מבוא עמ' י. עמ' 168. ספר-השיחות תנש"א ח"ב עמ' 649. מענה כ"ק אדמו"ר בעניין אמירת תחנון ביום זה (נדפס בקובץ 'היכל מנחם' ח"ג עמ' מז, עיי"ש בהערות): "בעניינים התלויים ברגש אין לשאול, כיוון שזו הוכחה שאין רגש". במניין של הרבי אמרו תחנון ביום זה (אבל אולי היה זה משום שהרבי לא רצה להורות בזה, אלא שהדברים יבואו באתעדל"ת), אך המשפיע הרה"ח ר' מענדל פוטערפאס ע"ה לא הניח לומר תחנון ביום זה.

10) "ראשי-תיבות: 'הקיצו ורננו שוכני עפר'" (מהמכתב שצויין בהערה 7). למעשה, נר של שעוות-דבורים טהורה אינו דולק יפה (מוציא הרבה גאזים וכבה מהרה, מלבד באבוקת-הבדלה הפתוחה לאוויר), ונרות ה'שעווה' המצויים בשוק מעורבים בהרבה 'סטיארין'. ולכאורה די שיהיה הרוב שעווה לקיום המנהג כראוי.

11) י"א שהרבי אמר את התיבות "ונפש השנית בישראל היא חלק אלוקה ממעל ממש", מנהגי-מלך ס"ע 32.

12) ספר-המאמרים - מלוקט חלק ו עמ' קכט.

13) על-פי אג"ק כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"א עמ' שצ - ללמוד אגרת-הקודש סימן ז"ך.

14) על-פי הנפוץ בין אנ"ש ביו"ד שבט - ללמוד את הביאור לאגה"ק האמורה.

15) "נתינת הצדקה (בקשר עם יו"ד שבט וכיו"ב) - הוא שייך גם לנשים, ואדרבה (מצד כמה טעמים) להן דבר הצדקה שייך יותר" (ספר-המנהגים עמ' 85). מובן שיש לשתף גם את הטף (ומכספם) בזה, וכן בשאר ההנהגות, שגם נשים וטף שייכים בקיומן.

16) נוהגים לכתוב את הפ"נ על נייר חלק דווקא. מקפידים לכתוב דווקא באם טבלו באותו היום במקווה (באם לא טבל - יכתוב ע"י אחר). כותבים בחגירת אבנט (ונוטלים ידיים לפני-כן). כשכותב אדם פ"נ על עצמו, כותבים "עלי", "עלינו", ואלו כשכותב עבור אחרים הלשון הוא "עבור..." (המזכיר הרה"ח רי"ל שי' גרונר).

"בנוגע לנוסח הפדיון... אילו יישר חילי, הייתי מבטל הנוסח שכותבים "ממקור הרחמים כו' [-והחסדים האמיתיים] ע"ד מכניסי רחמים כמבואר בתשובת מהרי"ב ז"ל", כי: א) "ע"ד... ז"ל" הוא ביאור ההיתר על נתינת פדיון לרבי (שלכאורה ה"ז עניין של ממוצע) ובמילא אי"ז נוגע ושייך לנוסח הפדיון שעניינו בקשת רחמים... ולא ביאור ההיתר על זה. ב) ובנוגע להנוסח 'ממקור הרחמים' - אין צורך ליתן לרבי 'כתובת' מהיכן לעורר רחמים... ואולי רצונו לעורר רחמים ממדריגה נעלית יותר...

"כ"ק מו"ח אדמו"ר [וכן הרבי עצמו - ראה 'אוצר מנהגי חב"ד' אלול-תשרי עמ' תג-תד, ובכ"מ] היה אמנם כותב נוסח זה, אבל זוהי הנהגה שלו, ואין זה ראיה שגם אנו... צריכים לכתוב כן..." (משיחת ליל ב' אייר תש"י ס"ד, 'תורת-מנחם - התוועדויות' תש"י עמ' 39. וראה בי"מ גיליון 22 עמ' 23).

ראה באג"ק אדמו"ר מהורש"ב ח"א עמ' קנד: "לדעתי אחשוב אשר פ"נ על קברי הצדיקים בעניינים רוחניים בעבודה, איננו צריכים לכתוב החסרונות שמוצא בנפשו, כי אם לבקש שיתתקן... הפרט ההוא באופן כך וכך, ולא לכתוב כמו שהוא עתה בחסרונו..." עיי"ש. כ"ק אדמו"ר מהר"ש, בשובו מהאוהל, ביאר זאת פעם לבני-ביתו (מבוא לקונטרס ומעין עמ' 55), בכך שברוחניות נראה כל דבר, גם החיסרון, כאילו הוא חי ממש.

כשאי-אפשר כלל לכתוב פ"נ, ידוע המעשה מהמשפיע הרה"ח ר' מ"מ פוטערפאס ע"ה שנעצר בחודש טבת תש"ז, והיה נתון בחקירות קשות וכו' עד ערב ל"ג בעומר, ובאותו יום הגיע 'לשבת' בכלא. רק אז יכול היה לחשוב על מצבו, ורצה לשלוח פ"נ לכ"ק אדמו"ר מהוריי"צ, אך הדבר היה בלתי-אפשרי. ונזכר בדברי כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ לפני צאתו מרוסיה בשמח"ת תרפ"ח [לא מצאתי הלשון ברשימת השיחה הנדפסת. וראה לקוטי-דיבורים כרך א, דף ב ע"א ובהערה] "כשתחשבו עליי, אחשוב אני עליכם" ואז 'שלח' אליו פ"נ במחשבה. לאחר חודש וחצי הגיע לזוגתו (שכבר היתה אז בצרפת) מכתב מכ"ק אדמו"ר מהוריי"צ  מתאריך י"ז אייר, ובו אישור "המברק נתקבל". בני המשפחה תמהו איך ייתכן ששלח מברק ממאסרו. לאחר שנים רבות, כשיצא והגיע לרבי לי"ט כסלו תשכ"ד ביקש ממזכירו של הרבי הריי"ץ (בשנת תש"ז) לבדוק אם יש מברק ממנו בארכיון, ולא מצא, ונזכר שבאותו יום הכתיב לו אדמו"ר מהוריי"צ את המכתב - ונזכר ב'משלוח' הפ"נ (מפי נכדו הרה"ח ר' יוסף-יצחק שי' ליברוב).

17) כגון הפרקים דלהלן: מ - ברכות פ"א; נ - שבת פכ"א; ח - חלה פ"א; ם - סוטה פ"ח; מ - אבות פ"א; ע - פסחים פ"י; נ - ידים פ"ב; ד - סנהדרין פ"ג; ל - סוכה פ"ד.

18) מברק לי' בשבט תשנ"ב - ספר-השיחות תשנ"ב ח"ב עמ' 535.

19) לקוטי-שיחות כרך ב עמ' 499. וראה גם מכתבו של הרבי נשיא דורנו מיום השלושים להסתלקות כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ - אג"ק ח"ג ס"ע רמד: "...כי המשכת כל רוחניות אינה אלא על-ידי אהבה רבה. נקווה איפוא כי על ידי זה שנעמוד כולנו בהתקרבות ואהבה רבה אמיתית נמשיך אלינו כוח להוציא לפועל כל אותם העניינים אשר רצונו של כ"ק מו"ח אדמו"ר שייצאו לפועל טוב על ידינו".

20) ספר-השיחות תשנ"ב ח"ב עמ' 440. וראה בשיחת ש"פ בהר-בחוקותי, מבה"ח סיון תנש"א, אודות חשיבות העניין בהבאת הגאולה. ובשיחת י"ג ניסן תשכ"ו (שיחות-קודש, ס"ע 331-יד) סיפר כ"ק הרבי נשיא דורנו בשם כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ על מענה כ"ק אדמו"ר הצמח-צדק, כשהכניס עצמו לסכנת-נפשות בעומדו בתוקף נגד הממשלה באסיפה הידועה, ושאל אותו אחד הגדולים הייתכן, איך מעמיד עצמו בסכנה, ואפילו אם לא חשב על עצמו, היה עליו לחשוב אודות החסידים וכלל ישראל, וענה (תוכן המענה, מתורגם): "כאשר חסידים יפעלו ביחד, הם יעברו זאת... כשחסידים מתאחדים, הם עוברים זאת, שוברים את החושך כפול ומכופל של הגלות... על-ידי האחדות של החסידים... שמבטלת את כל הגזירות וכל העניינים, ופורצת כל הגדרים, ומורידה עד כאן למטה את 'ואמת הוי' לעולם'".

21) תניא, אגרת-הקודש, ביאור לסי' ז"ך.

22) 'תורת-מנחם - התוועדויות' תש"י עמ' 16, עיי"ש.

23) לקוטי-שיחות כרך יב עמ' 146.

24) לקוטי-שיחות כרך כז עמ' 229, 'התוועדויות' תשד"מ ח"ג עמ' 1622, ובכ"מ.

25) לקוטי-שיחות כרך כ עמ' 579 ,428 ובמקומות רבים.

26) לקוטי-שיחות כרך כו עמ' 132, 'חידושים וביאורים בש"ס' חלק ב סי' ח.

27) ספר-השיחות תשנ"ב ח"א עמ' 122. וראה שם עמ' 257. וידועה הפנייה: "עשו כל אשר ביכולתכם - עניינים שהם באופן דאורות דתוהו, אבל, בכלים דתיקון" (ספר-השיחות תנש"א ח"ב עמ' 474); "על-ידי שהוא מסביר את עניינו של משיח, כמבואר בתורה שבכתב ובתורה שבעל-פה, באופן המתקבל אצל כל אחד ואחד לפי שכלו והבנתו, כולל במיוחד - על-ידי לימוד ענייני משיח וגאולה" (ספר-השיחות תשנ"ב ח"א עמ' 112).

28) ספר-השיחות תנש"א ח"ב עמ' 792, ספר-השיחות תשנ"ב ח"א עמ' 26.

29) ‘התוועדויות’ תנש"א ח"ג עמ' 164.

30) ספר-השיחות תנש"א ח"ב ס"ע 691 (היינו במוחין ומדות ועד למחשבה דיבור ומעשה המתאימים לזמן הגאולה, עיי"ש. וזה כולל, כלשון הרמב"ם בסוף ס' היד, העדר "קנאה ותחרות" ו"לא יהיה עסק... אלא לדעת את ה' בלבד").

31) לקוטי-שיחות כרך כ עמ' 384.

32) ראה ספר-השיחות תשנ"ב עמ' 341, 376.

33) רמב"ם ספ"ג מהל' פרה אדומה, לקוטי-שיחות כרך כח עמ' 131 ואילך. התגלות מציאותו, בתור מלך המשיח, וכתוצאה והסתעפות ממנה - גילוי פעולותיו (ספר-השיחות תשנ"ב ח"א עמ' 131).

34) אגב, מכתיבת המלה "א-ל" (בסוף המכתב שבהערה 1) מוכח שדעת הרבי היא שהמקף שבין אותיותיה מועיל להפרידן שלא תהיה בזה קדושת השם, ודלא כמ"ש בשו"ת אבני-נזר חיו"ד ר"ס רסה.

35) ספר-המאמרים - מלוקט ח"א עמ' י. וראה 'תורת-מנחם - התוועדויות' תש"י עמ' 201.

36) ראה לקוטי-שיחות ח"ב עמ' 518.

37) ספר-המנהגים עמ' 96. אג"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"ו עמ' רפב. והכוונה שמקפידים לשתות (ולא רק שאין נמנעים מכך. וכבר העירו מלקוטי-דיבורים עמ' 1354).

38) נמסרו ע"י חברי המזכירות: הרה"ח ר' יהודה שי' קרינסקי (שהסיע את הרבי לאוהל ברוב הפעמים מאז תשח"י), והרה"ח ר' בנימין שי' קליין (שהסיע את הרבי לפעמים) מתוך 'כפר חב"ד', גיליון 648 עמ' 16. הוספות ותיקונים מתוך 'מנהגי מלך' עמ' 35, בשילוב הערותיו של הרה"ח רי"ל שי' גרונר (שליווה את הרבי לאוהל בתמידות משנת תש"י עד תשח"י, ומאז ואילך בכל ערב ר"ה, ובאקראי בפעמים מסויימות) מתוך 'התקשרות' גיליון שיג עמ' 18. בכמה מן ההנהגות אולי יש גם משום הוראה לרבים.

39) הטעם, מפי זקני אנ"ש, כדי "להמשיך את הרבי" אל הנכנס.

40) עמ' 4.

41) רבים חושבים שזהו כדי שלא לזרוק את שאריות הנייר באוהל, אך הרה"ח רי"ל שי' גרונר מסביר מפני שאין זה לכבוד למסור לרבי דף ריק.

42) ראה בעניין הקפת הקברים במגן-אברהם, באר-היטב וכף-החיים סו"ס תקפא.

43) ראה גשר-החיים ח"א עמ' קלא שיש נוהגין בהלוויה לחזור בדרך אחרת אם אפשר, עיי"ש.

44) ראה טושו"ע יו"ד סי' שעו ס"ד, ואו"ח סו"ס תקמ"ז, ונו"כ. אולם שם איתא שעושים זאת אחר הקבורה.

45) ודלא כנהוג. מקור המנהג בדרשות מהר"ש [רבנו שלום מנוישטט, רבו של מהרי"ל, אבי מנהגי אשכנז] הובא בא"ר סי' רכד ס"ק ז, בשע"ת שם ועוד, וטעמו שם "משום כבוד המת, להראותו שהיה על קברו". בשנים האחרונות, עמד הרבי במרחק-מה מן הקברים של הרבניות.

46) כך סיפר כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע ברשימתו (בי"מ גיליון 22 עמ' 26) על מנהג אביו כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע באוהל הצמח-צדק והמהר"ש בליובאוויטש.