ג' תמוז נותן כוח לגלות את הפנימיות ד"צום הרביעי"

ג' תמוז - שבו מודגש שירידת הגלות היא התחלת העלייה - פועל גם בנוגע לכללות עניין הגלות.

נתבאר במקום אחר שיש לומר הטעם הפנימי דקביעת חג הגאולה בחודש הרביעי, ולפני "צום הרביעי" - כיוון שבדורנו זה, דור אחרון של הגלות ודור הראשון של הגאולה, מתחילה כבר ה"טעימה" וה"התנוצצות" מעין הגאולה העתידה, כולל גם שיוכלו להרגיש ולטעום הפנימיות ד"צום הרביעי" (התחלת "בין המצרים" כללות עניין החורבן והגלות) - "ששון ושמחה" (כפי שיהיו בגילוי לעתיד לבוא), היינו, לא זו בלבד שהצום (חורבן וגלות) הוא בשביל ששון ושמחה (הגאולה), אלא יתירה מזה, שהצום גופא, בפנימיותו הוא עניין של ששון ושמחה (התגלות פנימיות האהבה, "כמשל מלך גדול ונורא הרוחץ בכבודו ובעצמו צואת בנו יחידו מרוב אהבתו"), ולכן, נתגלה בדורנו זה שבחודש הרביעי ישנו חג הגאולה, ועוד לפני "צום הרביעי" - נתינת-כוח לגלות הפנימיות ד"צום הרביעי" ש"יהיה לששון ולשמחה ולמועדים טובים".

ועניין זה מודגש ביותר בג' תמוז - שבו רואים בגלוי שההליכה לגלות עצמה הרי היא (לא רק צורך עלייה, אלא) התחלה של גאולה, כנ"ל.

רמז נפלא בדברי בעל הגאולה

ועוד עניין בזה - בהמשך דברי בעל המאסר והגאולה בג' תמוז, "לא מרצוננו גלינו כו' ולא בכוחותינו אנו נשוב כו', אבינו מלכנו יתברך הגלנו כו' והוא יתברך יגאלנו כו'", שבזה מרומז עניין נפלא:

כיוון שהגאולה היא "לא בכוחותינו כו'" אלא על-ידי "אבינו מלכנו יתברך", הרי, מובן וגם פשוט, שגם כאשר חסר משהו ב"מעשינו ועבודתינו", אין זו סיבה לעכב, ח"ו וח"ו, אפילו לרגע אחד בלבד, את פעולתו של הקב"ה, ש"יגאלנו ויקבץ נדחינו כו' ויוליכנו קוממיות על-ידי משיח גואל צדק לארצנו הקדושה במהרה בימינו אמן".

ועל-אחת-כמה-וכמה לאחרי שכבר "כלו כל הקיצין" וכבר נסתיימה כל העבודה גם "צחצוח הכפתורים", הרי בוודאי שהגאולה צריכה לבוא תכף ומיד ממש.

ולכן ובמילא, כל האמור לעיל אודות תפקידו ושליחותו של כל אחד ואחד לעסוק בהפצת התורה והיהדות, אינו מחליש כלל וכלל ואפילו משהו, ח"ו, מהבקשה והדרישה של הגאולה בכל התוקף - "עד מתי"!

ויהי-רצון שמהדיבור אודות הגאולה, ובפרט בימי הגאולה שמתחילים בג' תמוז - נזכה וניכנס ממש בגאולה האמיתית והשלמה על-ידי משיח צדקנו, תכף ומיד ממש, "לא עיכבן אפילו כהרף עין".

ובהמשך לזה ובמילא, נחגוג את ימי הגאולה י"ב-י"ג תמוז ביחד עם בעל הגאולה, נשמה בגוף, "הקיצו ורננו שוכני עפר", והוא בראשם.

(משיחת שבת-קודש פרשת קורח, ג' בתמוז ה'תשמ"ח
- תורת-מנחם התוועדויות ה'תשמ"ח, כרך ג, עמ' 543, 544-545)