חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:37 זריחה: 6:30 ג' בתשרי התשפ"א, 21/9/20
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

"בואו ורשו את הארץ"
דבר מלכות

נושאים נוספים
התקשרות גליון 1045- כל המדורים ברצף
"בואו ורשו את הארץ"
משיח מחכה בחוסר-סבלנות
בין מנהגי בעלז וחב"ד (ב)
הלכות ומנהגי חב"ד

בפסוק השמיני, הקשור עם הגאולה, מורה התורה על הכניסה לארץ – הקשורה אף היא עם הגאולה * ביאור נפלא בדיוק פירוש רש"י: מה החידוש בהבטחה זו על ההבטחות הקודמות לאברהם אבינו ובקריעת ים סוף; וכיצד היה אפשר לכבוש את ארץ ישראל ללא שילוח מרגלים תוך הפלת פחד על האויב באופן שלמעלה מהטבע? * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. נהוג ללמוד בכל שבת פסוק בפרשת השבוע עם פירוש רש"י, וכן עניין בהערות אאמו"ר על הזהר, ובשבתות שלומדים פרקי אבות – משנה בפרק שבת זו, ובשבתות "בין המצרים" – עניין בהלכות בית הבחירה.

בנוגע לפסוק עם פירוש רש"י: בפרשתנו ישנו פסוק שתוכנו קשור עם עניין הגאולה – בהתחלת הפרשה פסוק ח', כדלקמן.

ובהקדים: עצם חלוקת הפסוקים הרי זה עניין של הלכה, כמבואר בגמרא1 ש"כל פסוקא דלא פסקי משה אנן לא פסקינן ליה". ולכן, כאשר מדובר אודות הפסוק השמיני – הרי זה קשור במיוחד עם עניין הגאולה, כידוע ומפורסם בריבוי מקומות בדא"ח (ובלקוטי-שיחות), שיציאת מצרים וחירות ועלמא דחירותא וכו' – הם דווקא בספירה השמינית – בינה, למעלה מז', כינור של שמונה נימין וכו'. וכמעלת שומר ההיקף על ההיקף (שבת בכלל). ולהעיר מסנהדרין2: במוצאי שביעית בן דוד בא.

זאת אומרת: נוסף לזה שכללות פרשת דברים קשורה עם עניין הגאולה, מאחר ששבת פרשת דברים היא לעולם "שבת חזון", שאז מראים לכל אחד ואחד מישראל את בית המקדש השלישי (כנ"ל בארוכה), וכמודגש גם בהפטרת שבת זו שסיומה "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה" [ומאחר שבהפטרה מדובר אודות הגאולה, מובן, שזהו גם תוכן כללות הסדרה, ובפרט התחלת הסדרה, כי ההפטרה היא סיום וחותם הסדרה] – הרי בפסוק ח' (שמספרו קשור עם עניין הגאולה) מדובר אודות עניין הקשור עם הגאולה.

בפסוק ח' נאמר: "ראה נתתי לפניכם את הארץ בואו ורשו את הארץ אשר נשבע ה' לאבותיכם לאברהם ליצחק וליעקב לתת להם ולזרעם אחריהם". ומובן, שכללות עניין הכניסה לארץ הוא עניין של גאולה לגבי המעמד ומצב הקודם.

ונוסף לזה – והוא העיקר: איתא בגמרא3: "אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת להם, לכם לא נאמר אלא להם, מיכן לתחיית המתים מן התורה" ("דמשמע שהבטיח הקב"ה לאבותינו אברהם יצחק ויעקב שייתן להם ארץ ישראל, וכי להם ניתנה והלא לבניהם ניתנה, אלא מלמד שעתידין לחיות, ועתיד הקב"ה ליתן להם את ארץ ישראל"4), ועל דרך זה בנוגע לפסוק זה, ש"לתת להם" מרמז על הכניסה לארץ לעתיד לבוא, לאחרי תחיית המתים.

ומה שעניין זה לא הובא בפירוש רש"י – הרי זה משום שאין זה פשוטו של מקרא.

[ולהעיר שמאמר רז"ל הנ"ל הוא בפרק "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא" – דקאי על עולם התחיה, כי אף על פי שבדרך כלל ישנה מחלוקת אם עולם הבא קאי על גן עדן או על עולם התחיה, הרי בהכרח לומר שכאן קאי "עולם הבא" על עולם התחיה – כמובן מהמשך דברי המשנה "ואלו שאין להם חלק לעולם הבא, האומר אין תחיית המתים מן התורה", ומבואר בגמרא ש"הוא כפר בתחיית המתים לפיכך לא יהיה לו חלק בתחיית המתים, שכל מדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה"].

ב. על הפסוק "ראה נתתי לפניכם את הארץ גו'" – מעתיק רש"י את התיבות "ראה נתתי", ומפרש: "בעיניכם אתם רואים, איני אומר לכם מאומד ומשמועה", שזהו הפירוש בדיוק הלשון "ראה נתתי".

זאת אומרת: מה שכתוב "ראה נתתי לפניכם את הארץ גו'" – קאי על משה רבינו, שהוא מדבר אל בני ישראל ואומר להם "נתתי לפניכם את הארץ". וכמוכח מזה שבהמשך הפסוק נאמר "אשר נשבע ה' לאבותיכם", שמזה משמע שהתיבות שלפני זה הם דברי משה רבינו (כפשטות הכתובים בכל מקום כיוצא בזה – מלבד כאשר מפורש באופן הפכי). וזוהי ההדגשה בדברי משה רבינו – "ראה נתתי גו'": "בעיניכם אתם רואים (שנתתי לפניכם את הארץ), איני אומר לכם מאומד ומשמועה".

וממשיך רש"י לבאר את התיבות "בואו ורשו", שלכאורה אינו מובן: לשם מה נאמרה תיבת "בואו"? – אלא הפירוש בזה הוא, שבני ישראל אינם זקוקים לדבר נוסף מלבד "בואו ורשו", וטעם הדבר – כי: "אין מערער בדבר, ואינכם צריכים למלחמה, אילו לא שלחו מרגלים לא היו צריכים לכלי זיין".

ואחר כך מעתיק רש"י תיבת "לאבותיכם", וכותב "למה הזכיר שוב לאברהם ליצחק וליעקב" [ולהעיר: התיבות "לאברהם ליצחק וליעקב" שבדברי רש"י, הם התיבות שרש"י מעתיק מהפסוק (ותיבות אלו צריכות להיות באותיות גדולות), בדוגמת תיבת "לאבותיכם", אלא שבאמצע מוסיף רש"י את התיבות "למה הזכיר שוב", כדרכו של רש"י בכמה מקומות] – "אלא אברהם כדאי לעצמו, יצחק כדאי לעצמו, יעקב כדאי לעצמו". עד כאן פירוש רש"י.

וצריך להבין:

א) מאחר שרש"י מפרש שמה שכתוב "ראה נתתי" פירושו "בעיניכם אתם רואים", הרי מעצמו מובן שאין זה באופן של שמיעה וכיוצא בזה, ואם כן, לשם מה צריך רש"י להוסיף ולשלול "איני אומר לכם מאומד ומשמועה"?!

ב) מהו כפל הלשון "מאומד ומשמועה"?

ג) רש"י כותב "אין מערער בדבר, ואינכם צריכים למלחמה", ולכאורה: מאחר ש"אין מערער בדבר", אפילו באופן של ערעור בדברים בעלמא – פשיטא ש"אינכם צריכים למלחמה", שהיא התנגדות גדולה יותר מאשר ערעור בדברים בעלמא. ועל פי זה – אפילו אם רש"י רוצה להדגיש ב' פרטים אלו, היה צריך להקדים ולומר שלכל לראש "אינכם צריכים למלחמה", שזהו דבר חמור יותר, ונוסף לזה – חידוש גדול יותר: "אין מערער בדבר", אפילו באופן של ערעור בדברים בעלמא. ואם כן אינו מובן: מדוע כותב רש"י בסדר הפכי – "אין מערער בדבר, ואינכם צריכים למלחמה"?!

ד) רש"י מוסיף "אילו לא שלחו מרגלים לא היו צריכים לכלי זיין", כדי שהבן חמש למקרא לא יקשה הרי רואים בפועל שהיו צריכים למלחמה, ולכן כותב "אילו לא שלחו מרגלים כו'". אבל עדיין אינו מובן: מדוע משנה רש"י מלשון "מלחמה" שכתב לפני זה ללשון אחר – "כלי זיין"?!

ה) רש"י מדייק "אילו לא שלחו מרגלים כו'", היינו, שאין כוונתו לחטא המרגלים (כתוצאה משילוחם), אלא לשילוח המרגלים גופא. ולכאורה: מהו החיסרון בעצם שילוח המרגלים – הרי שילוח המרגלים היה על ידי משה רבינו ("שלח לך – לדעתך"), ו"אותה שעה כשרים היו"5, ואם כן, מהו החיסרון שבדבר?!

ו) לשון הכתוב הוא "אשר נשבע ה' לאבותיכם לאברהם ליצחק וליעקב". ולכאורה: על פי דברי רש"י ש"אברהם כדאי לעצמו, יצחק כדאי לעצמו, יעקב כדאי לעצמו" – היה צריך להיות סדר הכתוב באופן הפכי: לכל לראש "לאברהם ליצחק וליעקב" – זכותו של כל אחד ואחד בפני עצמו, ולאחרי זה – "לאבותיכם", זכותם של ג' האבות ביחד. ומדוע מקדים הכתוב "לאבותיכם" – זכותם של ג' האבות ביחד?!

וכמדובר כמה פעמים שאין לבאר שהטעם לדיוקים שבפירוש רש"י הוא לפי שכך כתוב בספרי – כי אין ענינו של רש"י להעתיק את לשון הספרי, אלא לבאר פשוטו של מקרא, ובפרט שאינו מקדים לומר שפירוש זה הוא בספרי.

ואדרבה: בנדון דידן לא הביא רש"י את המשך דברי הספרי – "קובע דיופטין ומחלק" [היינו, שלא היו צריכים לשלוח מרגלים, אלא רק לשלוח אנשים שיודעים לערוך שומא כדי שיוכלו לחלק את הארץ (כי "לא התחלקה הארץ במדה . . אלא בשומא, בית כור רע כנגד בית סאה טוב כו'")] – מאחר שפרט זה אינו נוגע לפשוטו של מקרא!

ולכן בהכרח לומר שכל הפרטים שמביא רש"י בפירושו קשורים הם עם פירוש הכתוב בפשוטו של מקרא, ובאופן שלא חסר ולא יתיר. וכפי שיתבאר לקמן.

ג. [..] הביאור בפירוש רש"י:

כאשר הבן חמש למקרא לומד את הפסוק "ראה נתתי לפניכם את הארץ גו'" – נשאלת אצלו שאלה: מהו החידוש שבפסוק זה לגבי שאר המקומות שבהם למד כבר אודות הבטחת הקב"ה לישראל שיכנסו לארץ, ולדוגמא: הבטחת הקב"ה לאברהם אבינו "לזרעך נתתי את הארץ הזאת", וכפירוש רש"י: "הבטחתו של הקב"ה כאילו היא עשויה", ואם כן, מהו החידוש שבפסוק זה?!

ועל זה מבאר רש"י שהחידוש שבפסוק זה הוא – "ראה נתתי", "בעיניכם אתם רואים", היינו: בשאר המקומות שהובטח לבני ישראל שיכנסו לארץ, היה הדבר "מאומד ומשמועה", וכאן נתחדש העניין ש"בעיניכם אתם רואים, איני אומר לכם מאומד ומשמועה".

ומדייק רש"י ב' לשונות – "מאומד ומשמועה":

בני ישראל ידעו אמנם אודות הבטחת הקב"ה לאברהם אבינו "לזרעך נתתי את הארץ הזאת" (שהרי קודם מתן תורה נתן משה רבינו לבני ישראל את "ספר הברית", "מבראשית ועד מתן תורה"6] – אבל עניין זה היה אצלם באופן של "שמועה" בלבד, היינו ששמעו דבר זה והאמינו בזה.

ולאחרי זה, בעת קריעת ים סוף, אמרו בני ישראל "תביאמו ותיטעמו בהר נחלתך", דקאי על הכניסה לארץ, אבל כאן נאמר הדבר "מאומד" (ולא "משמועה" בלבד): לאחרי שבני ישראל ראו שנתקיימו ד' הלשונות של גאולה, והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי, שיערו הם (באופן של "אומד" ולא רק "משמועה", אמונה בלבד), שבודאי יתקיים המשך הכתוב "והבאתי אתכם אל הארץ גו'", היינו, שכבר הגיע הזמן לקיום ההבטחה על הכניסה לארץ, ולכן אמרו "תביאמו ותיטעמו בהר נחלתך".

והסדר בפירוש רש"י הוא "אומד" ואחר כך "שמועה" – כי ה"אומד" הוא של עצמם (של בני ישראל ומשה), מה שאין כן ה"שמועה" היא באופן ש"שאל . . זקניך גו'" (ההבטחה לאברהם אבינו).

זאת אומרת: עד עתה היתה ההבטחה אודות הכניסה לארץ באופן של "מאומד ומשמועה" ("מאומד" – לאחרי יציאת מצרים, ולפני זה – בעת ההבטחה לאברהם אבינו – "משמועה"), ואילו בפרשתנו, כאשר מדובר אודות הזמן ש"אחרי הכותו את סיחון . . ואת עוג", היינו, שכבר התחיל עניין כיבוש הארץ בפועל ממש – הרי זה באופן ש"ראה נתתי", "בעיניכם אתם רואים", ולא "מאומד ומשמועה" (כפי שהיה עד עתה).

ד. וממשיך רש"י: "בואו ורשו – אין מערער בדבר":

הלשון "אין מערער בדבר" מורה שמדובר אודות זה שיש מקום בשכל לומר שביכולתו לערער בדבר, היינו: כאשר מדובר אודות "אדום" (בני עשו), יש מקום לומר שבהיותם מזרע אברהם ויצחק, יתכן שיבואו לערער ולומר שיש להם חלק בארץ שהובטחה לאברהם ויצחק. ועל זה נאמר "אין מערער בדבר".

והטעם לזה – כפי שכבר למד הבן חמש למקרא בפרשת חוקת7 "כה אמר אחיך ישראל גו'", ובפירוש רש"י: "מה רצה להזכיר כאן אחוה, אלא אמר לו אחים אנחנו בני אברהם שנאמר לו כי גר יהיה זרעך, ועל שנינו היה אותו החוב לפרעו", ומאחר ש"פירש אביכם (עשו) מעל אבינו (יעקב) . . מפני השטר חוב המוטל עליהם, והטילו על יעקב" – מובן, ששוב אין ל"אדום" שום טענה לבוא ולערער שיש להם איזה חלק בארץ.

וממשיך רש"י – "ואינכם צריכים למלחמה":

גם כאשר "אין מערער בדבר", הרי יתכן שיושבי הארץ (לא בני אדום) יצאו במלחמה נגד בני ישראל – לא מפני שיש להם איזה "ערעור", היינו, טענה שכלית שיש להם חלק בארץ (כי "ברצונו נטלה מהם ונתנה לנו"), אלא יציאתם למלחמה היא רק מפני שאינם רוצים ומוכנים לעזוב את הארץ.

ולכן מוסיף רש"י "ואינכם צריכים למלחמה", היינו, לא זו בלבד ש"אין מערער בדבר" מבני אדום (שאצלם שייך רק ערעור בדבר בלבד, ולא מלחמה, מאחר שלא באים לכבוש את ארצם), אלא אפילו יושבי הארץ שאותה אתם באים לכבוש, גם הם לא יצאו במלחמה ("אינכם צריכים למלחמה"), כי "נמוגו כל יושבי כנען", "תפול עליהם אימתה ופחד".

ה. וממשיך רש"י – "אילו לא שלחו מרגלים לא היו צריכים לכלי זיין":

כאשר רוצים להטיל "אימתה ופחד" על האויב שיפחד לצאת במלחמה, הרי הדרך לזה – על פי טבע – כאשר מראים לו שנמצאים במעמד ומצב של חוזק ותוקף גדול, שעניין זה מתבטא ב"כלי זיין".

[וכפי שכבר למד הבן חמש למקרא בפרשת חוקת8 שכאשר "ויצא אדום לקראתו בעם כבד וביד חזקה", אזי "ויט ישראל מעליו". – אלא ששם היתה הסיבה (לא מפני שבני ישראל פחדו מאדום, אלא) מפני ציווי הקב"ה "אל תתגרו בם גו'"9].

זאת אומרת: הטלת אימה ופחד על האויב שיפחד לצאת למלחמה – אינה נפעלת על ידי זה שמדברים עמו ומסבירים לו אודות צדק ויושר, כי לא איכפת לו מצדק ויושר! וכמו כן אי אפשר לפעול זאת על ידי חתימות על "חוזה שלום" (על דרך החוזה של "מחנה דוד" וכו'), שאז מתחיל משא ומתן וכו'. אלא הדרך היחידה לפעול שהאויב יפחד לצאת במלחמה היא – כאשר מגלים תוקף וחוזק, ועל פי דרך הטבע הרי זה קשור עם "כלי זיין".

ועל זה אומר רש"י – "אילו לא שלחו מרגלים לא היו צריכים לכלי זיין", היינו, לא זו בלבד שלא היו צריכים למלחמה בפועל ממש, אלא לא היו זקוקים כלל לפעולה טבעית – "כלי זיין" – כדי להטיל אימה ופחד על האויב, ומה שהיו זקוקים ל"כלי זיין", הרי זה רק לפי ש"שלחו מרגלים", עצם שילוח המרגלים (עוד קודם לחטא המרגלים):

כאשר באו ישראל ואמרו "נשלח אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ גו'"10 – הראה הדבר שרצונם שכיבוש הארץ יהיה בדרך הטבע, שאז זקוקים לשלוח מרגלים כדי לדעת "את הדרך אשר נעלה בה", היכן יש הר והיכן יש בקעה וכיוצא בזה, "ואת הערים אשר נבוא אליהן", היכן יש עיר בצורה, וכיוצא בזה.

דהנה, כאשר הולכים לכבוש את הארץ בכוחו של הקב"ה בלבד, ללא כל צורך בפעולה טבעית – לא צריכים לשלוח מרגלים כלל, כי מאחר שהולכים בכוחו של הקב"ה, ובאופן ש"ואשא אתכם על כנפי נשרים", הרי אין כל נפקא-מינה אם יש כאן בקעה או הר או מבצר וכדומה, כי הקב"ה לוקח את בני ישראל "על כנפי נשרים", ומביא אותם – באופן שלמעלה מהטבע לגמרי – לכל מקום שהם צריכים להגיע, ואין כל צורך בשום פעולה טבעית!

וזהו החיסרון בעצם שילוח המרגלים (גם לולי חטא המרגלים) – שמרגישים צורך לעשות פעולה טבעית כדי לכבוש את הארץ.

וזהו מה שאומר רש"י – "אילו לא שלחו מרגלים לא היו צריכים לכלי זיין", כי מה ש"שלחו מרגלים" הראה שרצונם בפעולה טבעית, ומאחר שכן – צריכים גם לפעולה הטבעית של "כלי זיין" כדי להטיל אימה ופחד על האויב.

ו. הביאור מדוע מקדים הכתוב תיבת "לאבותיכם" – קודם שמפרט את כל אחד ואחד מהאבות בפני עצמו ("אברהם כדאי לעצמו כו'"):

על הפסוק "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב"11, מקדים רש"י ומפרש: "וארא – אל האבות", ונתבאר פעם בזה, שלכל לראש רוצה רש"י להדגיש את שייכותם של אברהם יצחק ויעקב לכל בני ישראל, בהיותם ה"אבות" של כל בני ישראל, שזהו הצד השוה בשלשת ה"אבות".

ועל דרך זה בענייננו: הכתוב מקדים "לאבותיכם" כדי להדגיש שלכל לראש קשורה הכניסה לארץ עם שבועת הקב"ה לאבות של כל אחד ואחד מבני ישראל, היינו, אין הכוונה לזכותם ומעלתם הפרטית של כל אחד ואחד מהאבות ביחד, אלא הכוונה לצד השוה שבהם – עצם היותם "אבות" של כל אחד ואחד מבני ישראל.

ונוסף לזה – ישנה גם הזכות והמעלה הפרטית של כל אחד ואחד מהאבות, "לאברהם ליצחק וליעקב", "אברהם כדאי לעצמו, יצחק כדאי לעצמו, יעקב כדאי לעצמו", שזוהי זכות ומעלה הקשורה עם ענינו הפרטי של כל אחד ואחד מהאבות. ולדוגמא: אברהם אבינו הוא הראשון שנאמר עליו "כי ידעתיו (לשון חבה) למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' גו'", ועל דרך זה מובן בנוגע למעלה המיוחדת של יצחק ויעקב.

ז. והנה, מאחר שנמצאים במעמד ומצב של "ראה נתתי לפניכם את הארץ", "בעיניכם אתם רואים, איני אומר לכם מאומד ומשמועה", ויודעים שהקב"ה אומר "בואו ורשו את הארץ" – אזי הולכים בני ישראל מתוך בטחון גמור בה', ובאופן ש"אין מערער בדבר", ועד ש"אינכם צריכים למלחמה", כי "תפול עליהם אימתה ופחד".

ובקרוב ממש זוכים לשלימות כל ארץ ישראל לגבולותיה – "בערבה בהר ובשפלה ובנגב ובחוף הים ארץ הכנעני והלבנון עד הנהר הגדול נהר פרת", בביאת משיח צדקנו, שאז יקויים היעוד "כי ירחיב ה' אלקיך את גבולך", כולל – ארץ קיני קניזי וקדמוני, במהרה בימינו ממש.

(מהתוועדות שבת פרשת דברים ה'תשמ"ב. התוועדויות תשמ"ב כרך ד עמ' 1956-1958; 1968-1971)

_________________________________

1)    מגילה כב, א.

2)    צז, א.

3)    סנהדרין צ, ב.

4)    פרש"י שם.

5)    פירוש רש"י ריש פרשת שלח.

6)    משפטים כד, ז ובפרש"י.

7)    כ, יד.

8)    כ, כ-כא.

9)    פרשתנו ב, ה.

10)  פרשתנו א, כב.

11)  ריש פרשת וארא.


   

     
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)