מדורים נוספים
	התקשרות גליון 1055- כל המדורים ברצף
	תכלית ה"ירושה" – שישתמשו בה!
	לגלות את ניצוץ משיח
	פרשת זאת הברכה
	שמחת-תורה בעולם החסידי
	הלכות ומנהגי חב"ד

היהודי והתורה שלומד אינם שני דברים נפרדים אלא מציאות אחת * בתחילת העבודה הינו בבחינת "יעקב" – אולם התורה שייכת לו באופן של ירושה – "מורשה" * אין תועלת בירושה בלתי-מנוצלת... לכן צריך להשקיע ולהתייגע בה באופן שתוסיף רווחים בריבוי גדול ביותר * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. המדובר לעיל (במאמר) אודות עניין הירושה שבתורה, שעל זה נאמר¹ "תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב" – שייך במיוחד לכללות עניין "זמן שמחתנו", שכן נקרא היום-טוב של שמחת-תורה בנוסח התפילה.

ובהקדם ביאור הלשון "זמן שמחתנו", לשון רבים, שמורה על שמחה כפולה ("א צווייענדיקע שמחה") – דקאי על השמחה של ישראל עם התורה, והשמחה של התורה עם ישראל²,

ולא עוד ששתי השמחות מתאחדות יחד – שלכן נכללות בתיבה אחת שכוללת ב' השמחות ("שמחתנו") – כיוון שהיהודי והתורה שלומד אינם שני דברים בפני עצמם [היינו, שהיהודי הוא מציאות בפני עצמו, ושייכותו עם התורה היא רק בכך שיש לו תענוג ("גשמאק") בלימוד התורה להיותה חכמה רחבה ועמוקה כו'], אלא שהתורה שלומד מתאחדת עמו והיו לאחדים,

שעניין זה מתבטא בכך שכל עשיותיו נעשות בדרך ממילא על-פי התורה, על-דרך מאמר רז"ל³ "מחזיקנא טיבו לרישא דכי מטא למודים מנפשיה כרע", היינו, שאין צריך לחשוב אם לכרוע, אלא הכריעה נעשית בדרך ממילא, כיוון שהראש (ועל-דרך זה שאר אברי הגוף) הורגל להתנהג מעצמו על-פי תורה⁴, שבזה ניכר שאינו מציאות בפני עצמו שלומד מסכת בגמרא או הלכה בשולחן-ערוך וכיוצא בזה, אלא הוא והמסכת או השולחן-ערוך נעשו מציאות אחת – ובלשון אדמו"ר הזקן בתניא⁵: "ייחוד נפלא שאין ייחוד כמוהו כו' להיות לאחדים ומיוחדים ממש מכל צד ופינה".

ועניין זה – הכוח והאפשרות שיהודי יוכל להיות מאוחד עם התורה – הוא מפני שהתורה היא שלו, שזהו עניין "מורשה", מלשון ירושה.

ב. ועניין זה הוא בכל אחד ואחד מישראל, מבלי הבט על מעמדו ומצבו – שלכן נאמר בכתוב "תורה גו' מורשה קהלת יעקב", שם יעקב דווקא: החילוק שבין השם יעקב לשם ישראל הוא – ש"ישראל" הוא שם המעלה, על שם "שרית עם אלוקים ועם אנשים ותוכל"⁶, היינו, שנעשה בעל-הבית על מציאות העולם כו' על-ידי זה שנתקשר ונתאחד עם הקב"ה; מה-שאין-כן "יעקב" – הוא השם שבו נקרא יעקב אבינו מיד בלידתו, עוד לפני שהתחיל בעבודתו בענייני התורה ומצוות, ועל-אחת-כמה-וכמה לפני שהגיע למעלת "שרית עם אלוקים וגו'".

ועל-דרך זה בנוגע לכל בני ישראל בכל הדורות עד לדורנו זה – שכל יהודי, בשעה שנולד, עוד קודם התחלת עבודתו, נקרא בשם יעקב – שזהו מעמדו ומצבו עתה בגלוי; ונקרא גם בשם ישראל – על שם שיש בו כוחות מזומנים שאם רק ירצה יוכל לבוא לדרגה והמעמד ומצב של "שרית עם אלוקים ועם אנשים ותוכל", שאז ייקרא בגלוי (גם) בשם ישראל.

וזהו "תורה גו' מורשה קהלת יעקב" – שגם מי שנמצא בהתחלת העבודה, ולא הגיע עדיין לדרגת "ישראל" שלכן נקרא בגלוי בשם "יעקב" בלבד – שייכת אליו התורה באופן של ירושה ("מורשה"), ירושה דייקא, הן מצד המוריש והן מצד היורש, שהמוריש אינו יכול לעשות תנאי לבטל את הירושה (שהרי "המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל"⁷), והיורש אינו צריך הכנה ויגיעה כלל כדי לזכות בירושה.

ומצד עניין הירושה שיש לכל אחד ואחד מישראל, אמרו חז"ל⁸ "כל אחד ואחד מישראל חייב לומר מתי יגיעו מעשיי למעשה אבותיי – אברהם, יצחק ויעקב" – מבלי הבט על כך שבהבנתו וידיעתו אינו מגיע ואינו בערך כלל למדרגתם של אבות העולם, ומה גם שיכול להיות שנמצא בסביבה כזו שהניסיונות שבה הם גדולים וקשים יותר מהניסיונות שהיו ליעקב בבית לבן, וליצחק בבית אבימלך וכו' – כיוון ש"מעשה אבות סימן לבנים"⁹, "סימן" שהוא גם נתינת-כוח¹⁰, היינו, שהאבות פתחו וסללו את הדרך לכל אחד ואחד מבניהם אחריהם שיוכל לילך בדרך ה', ולקבל על-ידי זה את ברכותיו של הקב"ה בכל המצטרך לו.

ג. והנה, בנוגע לכללות עניין הירושה בתורה, יש ללמוד הוראה מעניין הירושה כפי שהוא בענייני העולם – כפי שמצינו בכמה עניינים שבתורה שחז"ל מביאים עליהם ראיות מענייני העולם ("משל למה הדבר דומה כו'", וכיוצא בזה) – עם היות כללות העולם במעמד ומצב שבני ישראל צריכים לתקנו על-ידי התורה.

והעניין בזה:

בנוהג שבעולם שכאשר אדם מקבל ירושה – הרי הוא משתמש בה.

כאשר אדם יורש ממון – אינו מסתפק בכך (שהממון הוא שלו על פי "דינא דמלכותא" על-ידי זה) שמפקידו ב"בנק" בלבד, ועל-דרך זה כאשר יורש חפץ – אינו מסתפק בכך שהחפץ נמצא ברשותו, שמונח בביתו על-גבי אצטבא, ומזמן לזמן מנקה את האבק שהצטבר על גביו... – שכן, באופן כזה אין הוא "שווה" את הירושה...

תכליתה של הירושה היא אפוא להשתמש בה ולנצלה במידה המקסימלית, ומה טוב – כשיש ביכולתו להגדיל את הירושה כמה פעמים ככה, על-ידי זה שמשקיע את הרכוש המקורי (הנקרא בשפת המדינה: "קאפיטאל") באופן שירוויח עוד יותר, ועד לרווח שלא בערך כו'.

וככל הדברים האלה – בירושת התורה:

יכול יהודי להסתפק בכך שנשמתו היתה נוכחת במעמד הר סיני¹¹ כשאמר הקב"ה עשרת הדברות, ולאחרי זה קיבל הוא בירושה את התורה שבכתב והתורה שבעל-פה כולה (שבה נתבארו עשרת הדברות), כמו שכתוב "תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב"; אבל כאשר מסתפק בכך שהתורה ניתנה לו בירושה, ואומר שאינו צריך יותר מזה – הרי זה היפך תכלית ומטרת ירושת התורה, שכן, "תורה" היא מלשון הוראה¹², שניתנה כדי להורות לאדם את הדרך אשר ילך בה ואת המעשה אשר יעשה.

התורה – היא אוצר הכי יקר של הקב"ה, היינו, שבין כל הדברים השייכים להקב"ה כמו שכתוב¹³ "לי הכסף ולי הזהב וגו'", הרי התורה היא היקרה ביותר, כמו שכתוב¹⁴ "יקרה היא מפנינים";

ותורה זו – היקרה ביותר אצל הקב"ה – נתן הקב"ה לכל אחד ואחד מישראל, כנוסח ברכת התורה: "ונתן לנו את תורתו", "תורתו" דייקא, היינו, שאת התורה שלו (לא תורה אחרת) – "נתן לנו", לכל אחד ואחד מישראל, בכל מקום ובכל זמן, גם במקום זה ובשנה זו...

והכוונה בזה – שתהיה אצל כל אחד ואחד מישראל באופן של "תורה" – כשמה – מלשון הוראה, ו"תורת חיים"¹⁵ – הוראה בחיים, היינו, שמוֹרָה לאדם כיצד לחיות, ועושה אותו לאדם חי:

יכול אדם לחיות - על-פי ה"לוח" – במשך שבעים-שמונים שנה, ועד מאה ועשרים שנה, אבל כשמתחיל לחשוב מה נעשה עמו במשך כל הזמן, שזמנו מבוזבז על שינה, אכילה ושתיה, או התעסקות בפרנסתו כדי להשתכר עבור אכילה ושתייה! – כל היום עוסק הוא בפרנסתו כדי... לאכול "דינער", וכשאוכל "דינער" חושב הוא על-דבר עסק הפרנסה מחר כדי שיוכל לאכול "דינער" גם מחר... וכך עוברים עליו ימים ושבועות חודשים ושנים – אזי תופס את עצמו ("כאפט ער זיך") שעדיין לא התחיל לחיות חיים הראויים לשמם!

חיים שתכליתם הם אכילה ושתיה – אינם חיים הראויים לשמם!

הן אמת שמתאווה ומתענג ונהנה מאד מאכילתו ושתייתו, שאוכל בשר שמן (הנקרא בשפת המדינה: "סטייק"...) ושותה יין מבושם וכו', אבל, התאווה והתענוג וההנאה אינם אלא לפי שעה, בעת המעשה בלבד, ואילו לאחרי זה לא נשאר אצלו מאומה, ומרגיש ריקנות ("פוסטקייט") והעדר שביעת רצון!

[וכידוע מה שכתוב בספרי מוסר שאחד הסימנים לידע ולהבחין בין דבר שהוא עניין של מצווה וקדושה לדבר שאינו אלא מילוי תאווה בלבד, הוא, הרגשת האדם אחרי המעשה: בדבר של מצווה וקדושה – הנה אחרי העשייה ישנו רגש של סיפוק ושביעות רצון, מה-שאין-כן במילוי תאווה, שאין זה אלא לפי שעה, ולאחרי זה לא נשאר בידו מאומה].

ונמצא, שהמושג של "חיים" כפי שהוא על-פי "לוח" של נייר ("א פאפירענעם קאלענדאר"), וחיים הראויים לשמם – הם ב' דברים שונים, שלכן, גם אחרי משך זמן רב של חיים על פי ה"לוח", ייתכן שעדיין לא התחיל לחיות חיים הראויים לשמם.

וכדי לחיות חיים הראויים לשמם – ניתנה לאדם "תורת חיים" על-ידי הקב"ה, אשר להיותו בורא האדם, יודע הוא את הדרך הטובה ביותר שבה ועל-ידה יחיה האדם חיים הראויים לשמם.

וזוהי תכליתה של ירושת התורה – שהאדם ישתמש בה בתור "תורת חיים".

ומזה מובן שכאשר יהודי עולה לתורה בשמחת-תורה, ושומע שקורין "תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב" – עליו לדעת שזהו הרכוש המקורי ("קאפיטל") בלבד, ואין לו להסתפק בכך, אלא עליו להשתמש בזה, ובאופן שעל-ידי זה ישתכר בריבוי גדול ביותר, על-ידי זה ש"הקב"ה עוזרו"¹⁶, וכמאמר רז"ל¹⁷ "הבא ליטהר מסייעין אותו".

ד. [...] וההתחלה בכל זה היא ביום שמחת-תורה, "זמן שמחתנו", שבו קורין "תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב", ובהמשך לזה באים גם לעניין "התקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך", שהוא עניין לימוד התורה באופן של יגיעה דווקא.

ויש להוסיף, ש"זמן שמחתנו", לשון רבים, כולל לא רק את השמחה בעניין הירושה שבתורה, אלא גם את השמחה בעניין היגיעה שבתורה:

עניין השמחה בתורה קשור עם עניין הירושה – כטבע האדם ששמח שנופלת לו ירושה¹⁸, ועד שמברך על זה ברכת "הטוב והמטיב"¹⁹, אבל בנוגע לעניין היגיעה שבתורה – הרי זה לכאורה היפך השמחה.

אמנם, כאשר אדם יודע שעל-ידי יגיעתו ירוויח במידה מרובה שלא בערך – הרי לא-זו-בלבד שאינו חוסך יגיעה וטרחא כלל, אלא עוד זאת, שהוא שבע-רצון ושמח ביגיעה והטרחא, ביודעו שעל-ידי זה ירוויח כמה פעמים ככה, ולא עוד אלא שהשמחה והתענוג מרווח שיגע וטרח בעצמו היא גדולה יותר מהשמחה על דבר שקיבל בירושה!

ומזה מובן שעניין השמחה שבתורה הוא הן בעניין הירושה שבתורה והן – ועוד יותר – בעניין "התקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך".

ובנוגע לפועל, הרי אחת ההוראות העיקריות שלוקחים משמחת-תורה על כל השנה כולה בעבודה של "ויעקב הלך לדרכו" – שיש לילך בלב שמח עם הירושה של "תורה ציווה לנו משה מורשה גו'", וכן עם עניין התורה שבה צריכה להיות יגיעת האדם, ובאופן שהולך ומוסיף, [גם] בנוגע לעניין היגיעה שבתורה שעל-ידי זה מחדש ומוסיף בתורה, על-דרך מה שכתוב²⁰ "ותן חלקנו בתורתך", "חלקנו" דייקא.

וכאשר יוצאים לעולם עם התורה מתוך שמחה – אזי שמחה פורצת גדר שפורצת ומבטלת את כל הגדרים ההעלמות וההסתרים כו', שלא יהיה שום מניעה ועיכוב לפעולת התורה בעולם, לברר ולזכך ולהעלות את העולם ולעשותו דירה לו יתברך.

וכיוון שעל-ידי זה נעשה האדם "שותף להקב"ה במעשה בראשית"²¹ – הרי זה פועל המשכת ברכתו של הקב"ה בכל המצטרך, הן בענייני תורה ומצוות, והן בענייני העולם, ובפשטות – שתהיה שנה טובה ומבורכת בכל המצטרך, בבני, חיי ומזוני רוויחי.

(קטעים מהתוועדות יום שמחת-תורה, ה'תשכ"ה. תורת מנחם כרך מא עמ' 126,  בלתי מוגה)

_____________________________

1)    ברכה לג,ד.

2)    ראה גם לקו"ש חי"ד עמ' 168, ובהנסמן שם.

3)    ראה ירושלמי ברכות פ"ב סה"ד. הובא בתוס' שבת קיח, סע"ב, ועוד.

4)    ראה גם קונטרס "חנוך לנער" ס"ע 9 ואילך, ועוד.

5)    פ"ה (ט,ב).

6)    וישלח לה,כט.

7)    כתובות פג,א (במשנה), וש"נ.

8)    תדבא"ר רפכ"ה.

9)    ראה תנחומא לך לך ט. ב"ר פ"מ, ו. רמב"ן לך לך יב, ו. ועוד.

10)  ראה גם לקו"ש חכ"ה ע' 154 הערה 39.

11)  ראה פרדר"א פמ"א, שמו"ר פכ"ח, ט. תנחומא יתרו יא. זח"א צא, א.

12)  ראה רד"ק להתהלים יט, ח. גו"א ר"פ בראשית (בשם הרד"ק). זח"ג נג, ב.

13)  חגי ב, ח.

14)  משלי ג, טו.

15)  ראה אבות דר"נ ספל"ד.

16)  סוכה נב, רע"ב, וש"נ.

17)  שבת קד,א. וש"נ.

18)  ראה תניא פל"ג (מב, רע"ב).

19)  ראה רמב"ם הל' ברכות פ"י ה"ז. טושו"ע או"ח סרכ"ג ס"ב, סדר ברכת-הנהנין לאדה"ז פי"ב ס"ח.

20)  אבות פ"ה מ"כ וראה לקו"ש חי"ג עמ' 138 ואילך וש"נ (וראה שם הערה 34).

21)  לשון חז"ל – שבת י,א. וש"נ.