ר' מאיר פכטהולץ היה בנקאי, חסיד נדבורנה, שהתגורר שנים רבות בחיפה. הייתה לו משרה מכובדת באחד הבנקים בעיר וחייו התנהלו על מי מנוחות. אולם דבר אחד הכביד עליו מאוד –המרחק שבין חיפה לבני-ברק, שבה התגורר האדמו"ר רבי חיים-מרדכי מנדבורנה, ששרד בשואה, השתקע בירושלים, ולאחר מכן ביפו – עד שעבר לבני-ברק.
באותם ימים היו הדרכים מיושנות ומייגעות. כל נסיעה של ר' מאיר מחיפה לבני-ברק, כדי לבקר אצל רבו, הייתה כרוכה בטרחה ובמאמץ וחייבה היערכות מיוחדת.
כך מצא ר' מאיר את עצמו, לקראת אחד החגים, פונה אל מנהל הסניף שבו עבד בבקשה להיעדר מהעבודה מערב החג ועד אחרי אסרו-חג. ר' מאיר תלה תקוות בליבו שהמנהל, שהיה שומר מצוות, יבין את חשיבות בקשתו וימלא אותה.
המנהל הרים גבה: "שלושה ימים לחג אחד?!".
"אני נוסע לעשות את החג במחיצת הרבי שלי", אמר ר' מאיר בקול רועד מהתרגשות, "ואינני נפרד ממנו עד אסרו-חג בצהריים. אנא אפשר לי לקיים את הביקור אצל הרבי, החשוב לי עד מאוד".
כיווץ המנהל את גביני עיניו, הרהר כמה רגעים, ולבסוף נענה בחיוב. "אאשר לך את ההיעדרות", השיב לרווחתו של ר' מאיר, "אולם האישור מותנה במילוי בקשתי: אמור לרבך שאני הוא שאישרתי לך את החופשה הזאת, ואני מבקש שיואיל לשגר אליי – באמצעותך – דבר תורה מיוחד בעבורי"...
זו הייתה בקשה חריגה מאוד. בליבו תמה החסיד כיצד יהין לבקש מהרבי דבר תורה אישי בעבור המעסיק שלו. ובכל-זאת חָזַק עליו רצונו לבקר בחצר הקודש. "מקובל!", השיב בעיניים נוצצות, ונפרד מן המנהל לשלום.
ימים של התעלות עברו על ר' מאיר במחיצת רבו. באסרו-חג התקבל אצל הרבי כדי להיפרד ממנו לשלום, וכך הגיע הרגע שבו נדרש למלא את התנאי שעליו סוכם. בדחילו ורחימו שטח את בקשתו של הבנקאי – שהרבי יאמר דבר תורה במיוחד בעבורו.
הרבי שמע את הבקשה ונענה מיד. הוא ציטט את הפסוק בפרק א בתהילים "כי יודע ה' דרך צדיקים, ודרך רשעים תאבד". הרבי הסביר: "דרכם של הצדיקים, שכל דבר שקורה להם הם רואים בו אירוע מכוּון מלמעלה, ואומרים 'כי יודע ה''... הם מאמינים שהקב"ה מסובב את הדברים, מנהיג את העולם וכל מעשיו לטובה. לעומתם, דרכם של הרשעים לומר: 'תאבֵד' – בשעה שהם נקלעים לצרה הם מאבדים מיד את ביטחונם ובטוחים שעולמם חרב עליהם"...
סיים הרבי את דבריו ונפרד מן החסיד לשלום. במוחו של האחרון הדהד דבר התורה של הרבי. כשבא למחרת לסניף הבנק מיהר אליו המנהל ודרש לשמוע את ה'תורה', כמסוכם. ר' מאיר חזר באוזניו על הרעיון שהשמיע הרבי.
כשסיים, קם לפתע המנהל מכיסאו ונראה אחוז התרגשות. בלי לומר מילה קם ויצא מן הבנק. כעבור זמן חזר, ניגש אל ר' מאיר ולחש באוזנו: "דע לך שהרבי שלך הציל את חייו של בני!". לבד מזה לא הוסיף מאומה...
חלפו ימים. במהלכם כבש ר' מאיר את סקרנותו, אך הסיפור לא הִרפה ממנו. למה התכוון המנהל? מדוע היו חייו של בנו בסכנה? מפני מה התרגש כל-כך?
יום אחד החליט המנהל לחלוק עם ר' מאיר את פשר האמירה הסתומה שלו על תורתו של הרבי ועל בנו.
"אספר לך מה אירע", אמר מנהל הסניף. "בני שימש קצין בצבא. יום אחד אירע מקרה חמור, ובני הואשם שנהג ברשלנות פושעת. הוא נעצר ושוחרר בערבות כספית גבוהה עד המשפט. ההאשמות היו חמורות ביותר, ומצב רוחו של בני היה מדוכדך מאוד. הוא חשש שיורשע ויישלח למאסר".
ככל שקרב מועד המשפט הידרדר מצב רוחו. הוא שקע בדיכאון, ואף ניסה לשלוח יד בנפשו, חלילה. האב לא ידע כיצד לעודד את בנו ולחלצו מהמצב הביש שאליו נקלע.
"כשהשמעת את דבר התורה של הרבי", אמר מנהל הסניף, "ידעתי מיד למי מכוּונים הדברים... רצתי מיד אל בני והשמעתי באוזניו את דברי הרבי; שדרך הצדיקים לבטוח בקב"ה ולא לאבד תקווה. למרבה הפתעתי, הדברים התקבלו על ליבו, והניאו אותו ממחשבתו הרעה לפגוע בעצמו, לפחות עד מועד המשפט... מצב רוחו השתפר פלאים, והוא התמלא ביטחון ותקווה. דבר התורה של הרבי נסך בו כוחות חדשים"...
ומנהל הסניף הוסיף וסיפר לר' מאיר: "תקופת ההמתנה למשפט הייתה מורטת עצבים. יותר משחששתי מתוצאות המשפט, דאגתי למצבו הנפשי של בני. והנה, הגיע יום המשפט, ובסופו – לא להאמין – יצא בני זכאי ונקי מכל אשמה!"...
מאותו יום זכה ר' מאיר ליחס של כבוד מן המנהל. בכל עת היה מזכיר לו בהתרגשות: "בזכותך – ניצלו חייו של בני!".
(סופר על-ידי הרב מרדכי גרליץ, 'המודיע') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
