מדורים נוספים
	התקשרות גליון 1069- כל המדורים ברצף
	כדי לצאת ממצרים צריך ללהט וחיות בקדושה הנובעת מפנימיות התורה
	החושך עצמו ראיה לבוקר הגאולה שמגיע
	העיר אילת
	פרשת וארא
	כדי להתקשר עם האור האלוקי צריכים רבי
	הלכות ומנהגי חב"ד

יש להכניס חמימות וחיות בענייני קדושה, כי התחלת כל מיני רע היא הקרירות * יכולים לחשוב – מה ה'רעש' מזה שאין חיות והתלהבות בקדושה, הרי אינו עושה דברים הפכיים! * מסדר המכות למדים שצריך להתחיל ב"ועשה טוב" - ריבוי אור, ואז יידחה החושך ממילא * במיוחד בדורות האחרונים כאשר מגלים פנימיות התורה לכול באופן של הפצה * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. דובר¹ כבר פעמים רבות, שכל העניינים שבתורה, לא רק הדינים, אלא גם הסיפורים², הם הוראה – תורה מלשון הוראה³ – בכל זמן ובכל מקום, עד סוף כל הדורות. וזהו עניין נצחיות התורה.

והיינו, שגם הסיפורים והמאורעות הקשורים עם מעמד ומצב שאינו שייך בדורותינו אלה, הנה מצד נצחיות התורה, גם הם הוראה בכל דור.

האמור הוא בנוגע לכל סיפורי התורה, ומכל-שכן הסיפורים אודות יציאת מצרים:

מצוות זכירת יציאת מצרים היא בכל יום, כיוון שעניין יציאת מצרים ישנו בעבודה הרוחנית של האדם בכל יום, כפי שמבאר אדמו"ר הזקן באריכות בתניא⁴ ובתורה-אור⁵. ואם כן, בודאי שכל הסיפורים שהתורה מספרת אודות אופן יציאתם של ישראל ממצרים בגשמיות, הם הוראה גם באופן "יציאת מצרים" ברוחניות.

התחלת יציאת מצרים היתה על-ידי עשר המכות, שעל-ידן נשברה גאוות פרעה וגאוות מצרים. והרי זה תוכן פרשתנו, שבה מסופר אודות המכות – דם צפרדע כו'.

ב. התחלה פרשתנו היא אודות קושי השיעבוד והגלות במצרים.

הפרשה מתחילה בתיבות "וארא אל אברהם גו'", שהם מענה הקב"ה למשה רבינו על שאלתו (בסוף פרשת שמות) "למה הרעותה לעם הזה גו' והצל לא הצלת את עמך".

הגלות היתה קשה כל כך, והחושך חזק כל-כך – חושך כפול ומכופל – עד שאפילו אצל משה רבינו, שהוא תכלית החכמה והשכל דקדושה, הנה אפילו בשכלו לא היה מקום לזה, ושאל "למה הרעותה לעם הזה".

וגם לאחרי כן, כאשר משה רבינו מסר לישראל את מענה הקב"ה "לכן אמור לבני ישראל אני הוי' והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים גו'"⁶ וד' לשונות של גאולה – "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה"⁷.

אפילו הגילוי היוצא מגדר הרגיל של שם הוי', שנתגלה אז, כמו שנאמר "לכן אמור לבני ישראל אני הוי'"⁸, שהוא גילוי נעלה ביותר – לא שבר גילוי זה את הגלות אצלם, ולכן "ולא שמעו אל משה גו'".

ובוודאי שהאשמה לא היתה מצד השליח שמסר את דברי הקב"ה, שהרי השליח היה משה רבינו, ש"שכינה מדברת מתוך גרונו של משה"⁹, דהיינו שאפילו הגוף הגשמי דמשה היה צינור וכלי למסור את דברי הקב"ה כמות שהם.

– כידוע¹⁰ החילוק בין משה לכל הנביאים, שאצל כל הנביאים היה צריך להיות התפשטות הגשמיות בשעת הנבואה, כיוון שגופם הגשמי לא היה כלי לזה, ואפילו לאחרי זה – התנבאו ב"כה" (בבחינת דמות בלבד), אבל משה רבינו בשעת הנבואה "עומד על עמדו", והתנבא ב"זה"¹¹, כיוון שגופו הגשמי היה צינור וכלי למסור את דברי הוי' כמות שהם. –

ונוסף לזה היה זכרון זכות אבות, שהזכיר הקב"ה בהתחלת דבורו: "וארא אל האבות"¹², שזכרון זכות אבות הוא סיוע גדול, כפי שמצינו במשנה¹³ שהיו אומרים "האיר פני כל המזרח עד שבחברון", "להזכיר זכות ישני חברון"¹⁴, שזהו סיוע בעבודת הקורבנות בכלל ובקורבן תמיד בפרט.

יתירה מזו: זכרון זכות אבות היה על-ידי הקב"ה עצמו, שזהו סיוע גדול ביותר.

ומבלי הבט על כל מעלות אלו: (א) גילוי שם הוי' וד' לשונות של גאולה; (ב) הגילוי על-ידי משה; (ג) הזכרת זכות אבות; (ד) ועל-ידי הקב"ה עצמו – כל זה עדיין לא פעל עליהם התחלת שבירת הגלות, ולא הונח אצלם עניין הגאולה.

ולא זו בלבד שלא הונח אצלם עניין זה באופן של ראייה – התאמתות גדולה ביותר – אלא אפילו באופן של שמיעה¹⁵ – הבנה והשגה בלבד¹⁶ לא הונח אצלם הדבר, "ולא שמעו גו'".

ג. כל האמור – מבואר בהתחלת הפרשה. אבל בהמשך הפרשה מסופר אודות המכות, שדווקא הם התחילו לשבור את הגלות, מבלי הבט על חוזקה ותוקפה, כנ"ל.

וזוהי ההוראה בעבודת כל אחד ואחד, בכל יום, ביציאת מצרים הרוחנית:

מבלי הבט על כך ש"מצרים" הוא אצלו בתוקף גדול – הן אם זה בחינת מצרים דקדושה, דהיינו שעבודתו היא על-פי טעם ודעת, ובמילא עבודתו היא מוגבלת, מצרים וגבולים, או אפילו אם זה מצרים דלעומת-זה, דהיינו שאפילו העבודה שעל-פי טעם ודעת חסרה אצלו – אף-על-פי-כן, על-ידי עבודת המכות ביכולתו לשבור את החוזק דמצרים, ולפעול גאולה בנשמתו.

ד. המכה הראשונה ששברה את גלות מצרים היתה – דם. המים – מי הנילוס – נהפכו לדם.

טבע המים הוא קר ולח¹⁷. בכלל, קרירות היא היפך הקדושה, כי קדושה היא חיות, כמו שכתוב באבות דרבי נתן¹⁸: "עשרה נקראו חיים", ומונה לכל לראש שהקב"ה נקרא "חיים", ולאחר זה מונה את כל הדבוקים בהקב"ה. חיות מביאה עמה חמימות. אבל קרירות – היא היפך החמימות והחיות דקדושה.

כלומר: הדבר הראשון שצריכים לשבור הוא – הקרירות. כאשר ישנה קרירות לענייני קדושה, מתחילים מזה כל העניינים המנגדים לקדושה. ולכן היתה המכה הראשונה במים – קרירות.

ה. באיזה מים היתה המכה? – מספרת התורה¹⁹: ב"מים אשר ביאור"²⁰ – במי נהר הנילוס.

בקרירות ישנם שני אופנים: (א) קרירות לענייני העולם, שבאה מצד הקדושה. (ב) קרירות לענייני קדושה, שהיא התחלת כל הקליפות, כנ"ל.

וכן ישנם שני סוגי מים: (א) מים הבאים מלמעלה, כמו שנאמר²¹: "למטר השמים תשתה מים", שהוא הקרירות דקדושה. (ב)מים שמתחת לארץ – קרירות דקליפה.

מי נהר הנילוס היו מדרגה הב', ולכן נאמר²² בנוגע לנילוס הלשון "עולה לקראתו", כיוון שאינו בא מלמעלה, אלא מהמים שמתחת לארץ.

ומי נילוס אלו – דהיינו הקרירות לקדושה – היו העבודה-זרה דמצרים, שמשם נמשכו כל מיני רע. ולכן, כשהתחילה השבירה דגאון מצרים, היתה לכל לראש שבירת מי היאור – עניין הקרירות.

ו. מה נעשה מהמים? – הם נהפכו לדם. דם הוא חיות, חמימות, כמו שכתוב²³ "כי הדם הוא הנפש". "וייהפכו כל המים אשר ביאור לדם"¹⁹ – במקום הקרירות נעשה חמימות, ד"מיניה וביה אבא לשדי ביה נרגא"²⁴.

ובזה יובן גם הטעם שבתחילה נאמר²⁵ שהמים ישתנו "לדם ביבשת", ולכאורה, מה נוגע להוסיף תיבת "ביבשת"? אלא העניין הוא, כיוון שיבשה אין בה אפילו מעלת הלחלוחית – דביקות, והחידוש היה שאפילו בהיבשה יהיה חיות.

ז. בארבעת הסוגים דומם, צומח, חי ומדבר – הסוג שהחיות שבו מועטה יותר, רחוק הוא יותר מהקדושה, שהרי קדושה היא חיות, כנ"ל. דומם – הוא הדבר הרחוק ביותר מקדושה, אחריו צומח, ואחריו חי. וכן הוא גם בד' העולמות – אצילות, בריאה, יצירה, עשייה – שעשייה, שבו הרע גובר, הוא בדוגמת דומם²⁶, וכן הלאה.

מים ודם – הם קרירות וחמימות כפי שהם בדומם, אבל גם בבעלי-חיים ישנו עניין הקרירות. ומובן, שזהו בעיקר באותם בעלי-חיים שנבראו מהמים. בין עשר המכות – אלו הם הצפרדעים, "ושרץ היאור צפרדעים"²⁷, כמו בבריאת הדגים בששת ימי בראשית²⁸, ועד שצפרדע שטה בנהרות וכו', כמסופר בגמרא ומדרש²⁹, שכדי שעקרב יוכל לעבור את הנהר, מושיבים אותו על צפרדע, והצפרדע מעבירתו את הנהר.

עקרב גם הוא בטבע קר, ותוקף הקרירות³⁰. ומכל-מקום אינו מים, אינו היפך בתכלית מאש, ולכן אינו יכול לשוט. אבל צפרדע היא בריאת המים³¹, היפך האש.

ח. ובזה יובן מה שמצינו רבותא בנוגע לצפרדעים שדווקא הם נכנסו "בתנוריך"²⁷, ולכאורה, מהו החידוש בזה?

– חז"ל לומדים מכך שהיתה להם מסירות-נפש³², שכיוון שהקב"ה ציווה ללכת בכל ארץ מצרים, נכנסו גם בתנורים. אבל אין זה ביאור למה לא היה כן גם בכינים וערוב. –

אבל על-פי האמור לעיל מובן הדבר: בכך הראו מסירות-נפש בתכלית, אפילו מן הקצה אל הקצה, כמו צפרדעים שהם מן המים – "ושרץ היאור", ואף-על-פי-כן נכנסו בתנורים בוערים – אש, היפך מקצה לקצה.

ט. הצפרדע באה כדי להכות את כל התחום של פרעה, דהיינו הקרירות דקדושה לעניינים של גשמיות וחומריות.

והו העניין בכך שהצפרדעים נכנסו "בתנוריך ובמשארותיך", דהיינו שהלכו לכבות את החום וגבהות-הרוח השקרית של הקליפה, כי גם בלעומת-זה ישנו עניין החמימות.

ואף שדובר לעיל שהקליפה היא קרירות, מכל-מקום, כדי שיוכל להיות עניין הבחירה, בהכרח שיהיה בקליפה איזה התדמות לקדושה, לכל הפחות "כקוף בפני אדם"³³, ולכן גם בקליפה ישנו עניין החום – הרתיחה ("דער קאך") בענייני עולם הזה.

י. ההוראה מהאמור בעבודה:

בכדי להיפטר ולצאת ממצרים דלעומת-זה,

(על-דרך זה הוא גם אופן היציאה ממצרים דקדושה, עבודה שעל-פי טעם ודעת. אבל נוגע בעיקר היא היציאה ממצרים דלעומת-זה)

יש להכניס חמימות וחיות בענייני הקדושה, כי התחלת כל מיני רע היא הקרירות.

יכולים לחשוב: מה הרעש כל-כך שאין חיות והתלהבות ("קאך") בקדושה, הרי אינו עושה דברים הפכיים, ולמי איכפת שאין חיות והתלהבות בקדושה?

יש לדעת, שאין זה כמו שחושבים, שאפשר להיות לא כאן ולא שם (ללא חיות והתלהבות בקדושה, וגם ללא חיות והתלהבות בענייני רע), כי, אם יש קרירות לקדושה, נעשים מונחים סוף-סוף בטומאת מצרים, רח"ל.

ולכן משקיע היצר-הרע כוחות והשתדלות רבים כל-כך כדי לקרר יהודי שלא יתפעל מאלוקות, שאפילו בשעה שרואה נס ומופת גלוי, בא אליו היצר-הרע וטוען: מה לך להתפעל מעניין זה, הרי אתה עצמך מאמין שכל העניינים באים מהקב"ה, והקב"ה הוא כל יכול, שלגביו כל העולמות אינם תופסים מקום, ואם-כן פשיטא ששלוש אותיות אינן תופסות מקום אצלו, וביכולתו להחליף צירוף אותיות "חמץ" בצירוף אותיות "שמן", ו"מי שאמר לשמן וידליק הוא יאמר לחומץ וידליק"³⁴, ומדוע צריך אתה להתפעל ולצאת מהכלים?

כוונת היצר-הרע היא לקרר אותו מהתפעלות אלוקית, ולפעול בו קרירות לקדושה, שזהו המקור לטומאת מצרים.

ולכן יש לזכור שהדבר הראשון שיש לעשות כדי להיפטר מ"מצרים" הוא – "דם", להתחיל לחיות ולהתלהב בעניינים של קדושה.

וכשם שצריך לפעול בעצמו את החמימות בקדושה – דם, כך צריך הוא לפעול בעצמו את הקרירות לענייני העולם – צפרדע, שהם הם ב' התנועות ד"סור מרע" – צפרדע, ו"עשה טוב" – דם, ועל-ידי שתי תנועות אלו וענפיהם יוצאים ממצרים.

יא. בכלל סדר העבודה הוא – תחילה "סור מרע", ולאחרי זה "ועשה טוב" על-פי המשל הידוע³⁵, שכאשר רוצים לעשות דירה למלך בשר ודם, הרי לכל לראש יש לפנות את כל הדברים המלוכלכים כו', ורק אז אפשר להכניס כלים נאים ולעשותה דירה ראויה למלך.

זהו סדר מלמטה למעלה. אבל מלמעלה למטה הסדר הוא להיפך – תחילה "ועשה טוב" ולאחרי זה "סור מרע", דהיינו שמגלים מלמעלה גילויים נעלים ביותר, הפועלים שיהיה "סור מרע".

ומכיוון שהמכות באו מלמעלה, לכן תחילה היה דם – "ועשה טוב" ולאחרי זה צפרדע – "סור מרע".

יב. אף שסדר זה הוא מלמעלה למטה, מכל מקום, כיוון שכל הסיפורים בתורה הם הוראה לכל הדורות בעבודתנו, כנ"ל, הרי גם עניין זה הוא הוראה שצריך להיות גם סדר של התחלה ב"ועשה טוב".

וכמאמר אדמו"ר מהר"ש³⁶: "די וועלט זאָגט אַז מ'קען ניט אַרונטער דאַרף מען אַריבער, און איך האַלט אַז מ'דאַרף לכתחילה אַריבער" (העולם סבור שכאשר אי-אפשר לילך מלמטה יש לדלג מלמעלה, ואני סבור שצריכים לכתחילה לדלג מלמעלה).

צריך להיות גם סדר של הליכה לכתחילה למעלה יותר, לגלות ריבוי אור, ואזי ידחה כבר החושך בדרך ממילא.

יג. מעין זה הוא גם החילוק בין גליא דתורה לפנימיות התורה. מצד גליא דתורה הסדר הוא בדרך מלמטה למעלה, מן הקל אל הכבד; מצד פנימיות הסדר הוא להיפך – מתחילים מיד באור. ובפרט בדורות האחרונים, מגלים פנימיות התורה לכל, ולא מעמידים תנאים ולא דורשים הכנות שהיו דורשים בעבר כדי להתחיל ללמוד פנימיות התורה. היום לומדים פנימיות התורה עם כולם – הפצה דווקא, ועל-פי המשל הידוע מאדמו"ר הזקן³⁷ אודות האבן היקרה שבכתר המלך.

וזוהי הדרך לצאת ממצרים – הדרך של גילוי והפצת פנימיות התורה, החל מהלהט והחיות דקדושה – "דם", ואז תבוא דחיית הרע.

– וכאשר שלוש הקליפות הטמאות נדחות לגמרי מגבולו, במילא³⁸ נעשית בקליפת-נוגה עלייה. –

ועל-ידי זה פועל את הגאולה הפרטית בנפשו, ולאחרי זה³⁹ גם את הגאולה הכללית, אשר "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"⁴⁰, במהרה בימינו.

(קטעים מהתוועדות שבת-קודש פרשת וארא, מברכים החודש שבט, ה'תשח"י.

תורת-מנחם כרך כ"א, עמ' 322-316 – בלתי מוגה)

_____________________________________

1)    שיחה זו (עד סוסי"ג) הוגהה על-ידי כ"ק אדמו"ר (באידיש), ונדפסה בלקו"ש ח"א עמ' 119 ואילך. במהדורה זו ניתוספו עוד איזה ציוני מ"מ, וכמה פרטים מהנחה בלתי מוגה.

2)     ראה זח"ג קנב,א.

3)     ראה שם נג,ב. גו"א (למהר"ל מפראג) ר"פ בראשית בשם הרד"ק (לתהילים יט,ח).

4)     פמ"ז.

5)     פרשתנו נז,ב ואילך.

6)     פרשתנו ו,ו.

7)     שם,ט.

8)     לאחרי ש"וארא אל אברהם גו' בא-ל שד-י ושמי הוי' לא נודעתי להם", דהינו שזהו גילוי שלא נתגלה גם להאבות (מהנחה בלתי מוגה).

9)     ראה זח"ג רלב,א (ברע"מ). ז,א. רסה, סע"א. שמו"ר פ"ג, טו. ויק"ר פ"ב, ג.מכילתא יתרו יח,יט.

10)   רמב"ם הל' יסוה"ת פ"ז ה"ו.

11)   ספרי ופרש"י ר"פ מטות.

12)   פרש"י ריש פרשתנו.

13)   יומא כ"ח, סע"א. תמיד ל,א.

14)   לשון הרשב"א בשו"ת ח"א סתכ"ג. וראה פרש"י יומא שם, ריש ע"ב ד"ה ואיבעית (מירושלמי יומא פ"ג ה"א).

15)   ראה תו"א ר"פ ויחי. ובכ"מ.

16)   כידוע (מכילתא יתרו יט,ט) ש"אינה דומה שמיעה לראייה", כיוון שההתאמתות בשמיעה היא פחותה הרבה מההתאמתות בראייה ולכן קל יותר לבוא אליה (מהנחה בלתי מוגה).

17)   ראה רמב"ם הל' יסוה"ת פ"ד ה"ב.

18)   פל"ד, י.

19)   פרשתנו ז,כ.

20)   ראה זח"ב כח,ב.

21)   עקב יא,יא.

22)   אגדת בראשית פמ"ב. פרש"י עה"ת ויגש מז,י.

23)   פ' ראה יב,כג.

24)   סנהדרין לט,ב (כ"ה הלשון בתניא (פל"א). ובגמרא: ניזיל ביה נרגא).

25)   שמות ד,ט.

26)   ראה לקו"ש ח"ו עמ' 108. וש"נ.

27)   פרשתנו ז,כח.

28)   שמו"ר פ"י, ב.

29)   נדרים מא,א. קה"ר פ"ה עה"פ (קוהלת ה,ח) ויתרון ארץ.

30)   ע"ז כח, סע"ב.

31)   שמו"ר פ"י, ג.

32)   פסחים נג,ב. שמו"ר שבהערה 28. וראה זח"ב כט,ב.

33)   זח"ב קמח,ב. וראה ב"ב נח,א. וראה גם יהל-אור עמ' שנח.

34)   תענית כה,ב.

35)   ראה לקו"ת בלק ע,ג. ובכ"מ.

36)   אג"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"א עמ' תריז.

37)   "התמים" ח"ב עמ' מט. אג"ק אדמו"ר מוהריי"צ ח"ג עמ' שכו ואילך. ועוד.

38)   תניא פל"ז (מז,ב).

39)   עי"ז שיהודים נוספים יפעלו את הגאולה הפרטית בנפשם (מהנחה בלתי מוגה).

40)   מיכה ז,טו.