למען שִתי אותותי (י,א)
"למען שיתי אותותי" (מלשון אותיות) – למען אשים את אותיות סיפורי המכות בתורה.
הקב"ה רצה לברר ולהעלות את כל ניצוצות הקדושה שהיו במצרים, אף המצויים בדברים בטלים של פרעה ושל מצרים. הדיבורים והאותיות האלה התבררו על-ידי שהקב"ה עשה מהם צירוף אחר, של קדושה, והכניסם בתורה.
אילו לא הביא את שלוש המכות האחרונות על מצרים, היו חסרים כמה סיפורים (אותיות) בתורה, וממילא לא היו מתבררים כל הניצוצות.
זה שאמר הכתוב "למען שיתי אותותי": הקב"ה אומר שרצונו לברר את האותיות הנ"ל על-ידי התורה; ולכן מן ההכרח להביא עוד שלוש מכות על המצרים, כדי להכניס גם את האותיות האלה בצירופים שבתורה.
(אור תורה דף כט עמ' ג-ד)
ולמען תספר באוזני בנך ובן-בנך (י,ב)
מדוע רק במכת ארבה נזכרו "בנך ובן-בנך"?
אפשר לבאר זאת בדרך הרמז: על הפסוק (יהושע כד) "וארבה את זרעו" איתא בכתבי האריז"ל ש'ארבה' (208) בגימטרייה ארבע פעמים 'בן' (52) – היינו, בנים ובני בנים. לכן במכת ארבה דווקא נזכר "בנך ובן בנך".
(תורת לוי-יצחק הערות למסכת תענית עמ' כא)
ויהי חושך אפלה (י,כב)
ולמה הביא עליהם חושך?... שחיפשו ישראל וראו את כליהם, וכשיצאו והיו שואלין מהן והיו אומרים: אין בידינו כלום, אומר לו: אני ראיתיו בביתך ובמקום פלוני הוא (רש"י)
כל העניין אומר דרשני: הלוא בני-ישראל היו מן הסתם מוכנים לוותר על הכלים ששאלו ממצרים, ובלבד שיֵצאו שעה אחת קודם מהגלות המרה?!
בהכרח לומר שה'רכוש גדול' שעמו יצאו ממצרים לא היה דבר צדדי וטפל בגאולה, אלא זו היתה המטרה והכוונה של גלות מצרים, שבני-ישראל יקבצו את כל הניצוצות האלוקיים שהיו במצרים ויעלו אותם לרשותם – רשות הקדושה.
ללמדך: הגלות איננה רק עניין של עונש ומירוק חטאי בני-ישראל, אלא היא נועדה גם ל'בירור הניצוצות', הנעשה על-ידי קיום מעשים טובים, באותם דברים שבתוכם חבויים הניצוצות. מכאן, שאין אדם רשאי לומר, "מוותר אני על העלאת ניצוצות ואני מעדיף להסתגר בארבע אמות של תורה ותפילה", אלא עליו לעסוק בבירור הניצוצות שבעולם.
(לקוטי שיחות כרך ג, עמ' 824)
ויקחו להם איש שה (יב,ג)
רז"ל אמרו (חולין ה) "אדם ובהמה תושיע ה' – אלו בני אדם שהם ערומין בדעה (כאדם הראשון, רש"י), ומשימין עצמן כבהמה" (דכאי דוח, רש"י).
זהו שרמז הכתוב:
"ויקחו להם איש שה" – על האדם לקנות את מידת הביטול בנפשו, ולשים את עצמו כשה, שיש בה מידת הביטול יותר מבבהמות.
(אור התורה, שמות כרך א, עמ' רפה)
ראשו על כרעיו ועל קרבו (יב,ט)
קרבן הפסח היה שה – האליל של מצרים. בשחיטתו בא לידי ביטוי ביטולה המוחלט של העבודה זרה ופולחן האלילים.
גם כיום יש העבודה של שחיטת הפסח וביטול 'אלילים', ובשלושת הפרטים של 'ראשו', 'כרעיו' ו'קרבו'.
ראשו: אסור לאדם לעשות את ראשו – שכלו והבנתו המוגבלים – 'אליל', ולקבעו לסמכות הכי עליונה, אלא עליו להיות בטל לרצון העליון.
כרעיו: אסור לאדם לעשות 'אליל' מהתאווה לכוח ועוצמה (תאוות השלטון), למשול ולתבוע את כל הנמצא סביבו.
קרבו: האדם אינו רשאי לעשות 'אליל' מצרכיו הגשמיים, עד שאינו נרתע מכלום וכל האמצעים כשרים כדי להשיג את פרנסתו.
(ממכתב כללי לחג הפסח י"א ניסן תשכ"ו. אגרות קודש כרך כד עמוד קכג.
תרגום בספר אגרות מלך כרך ב, עמ' נד)
וה' הכה כל בכור (יב,כט)
בכל המכות באה רפואה למצרים, שהרי כעבור זמן המכה סרה, חוץ ממכת בכורות, שלא היתה להם רפואה.
טעם הדבר: מטרת שאר המכות היתה להודיע למצרים את שם הוי', כדכתיב (שמות ז), "וידעו מצרים כי אני הוי'". ידיעה זו באה על-ידי הרפואה והסרת המכה; המכה עצמה באה משם אלוקים (ככל הדינים והגבורות שנמשכים משם אלוקים) והרפואה – משם הוי'.
אך במכת בכורות רצה הקב"ה לשבור ולבטל כליל את קליפת מצרים. לכן היתה המכה עצמה משם הוי', כנאמר, "ועבר הוי' לנגוף את מצרים", "והוי' היכה כל בכור". הרי שמכה זו היתה בבחינת דין קשה ביותר, וכנאמר (שמות טו) "ימינך הוי' תרעץ אוייב", הכאה ביד ימין היא הכאה חזקה ביותר. ולכן למכה זו לא היתה רפואה.
(ספר-המאמרים תש"ו)
וינצלו את מצרים (יב,לו)
פירוש: בני-ישראל לקטו את כל "ניצוצות הקדושה" שהיו במצרים ולא השאירו שם אפילו ניצוץ אחד.
(תורה-אור, פרשת וארא, דף נו עמ' ד)
* * *
בכל דבר בעולם יש ניצוץ אלוקי המחייהו ומקיימו. מאחר שבני-ישראל הוציאו את כל ניצוצות הקדושה ממצרים, היתה מצרים צריכה להתבטל לגמרי! כיצד אפוא היא מוסיפה להתקיים?
אלא בני-ישראל ביררו רק את הניצוצות שהיה עליהם לברר, אך לא את הניצוצות שניתנו למצרים לצורך עצם קיומה.
(לקוטי שיחות כרך כא, עמ' 80)
ושמרת את החוקה הזאת למועדה (יג,י)
"למועדה" הוא מלשון קישוט (ככתוב (יחזקאל טז): "ותבואי בעדי עדיים"). 'קישוטו' של החג הוא – 'המשכת' והתגלות אותה הארה שנתגלתה בחג-הפסח הראשון, דבר זה מושג על-ידי הדיבור מעניינו של יום.
וזהו "מצווה לספר ביציאת מצרים". 'לספר' תרתי משמע: מצווה עלינו להאיר ('לספר' מלשון אבן ספיר) באותה הארה שנתגלתה בחג הפסח הראשון, על-ידי שנספר ונדבר מענייני דיומא – יציאת מצרים.
(אור תורה פרשת בא, דף לא, עמ' ב) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
