פרשת מטות

פרשת מטות נקראת לעולם בימי בין המצרים.

סופם של ימים אלו ליהפך ל"ימים טובים וימי ששון ושמחה" (רמב"ם סוף הלכות תעניות); ועניין זה בא לידי ביטוי בשלושת הנושאים של פרשתנו.

פרשת נדרים - מדובר בה על האפשרות של הפרת נדר, דהיינו שלא מוכרחים להתנתק מענייני העולם (על-ידי נדר), אלא יש בכוחנו להעלותם ולהופכם לקדושה.

מלחמת מדיין - מסופר על חלוקת השלל של מדיין והכשרתם של כלי מדיין, כלומר, טהרת השלל והעלאתו לקדושה.

נחלת בני גד ובני ראובן - שבטים אלו העדיפו את עבר הירדן בגלל היותה ארץ מקנה, ורצו להיות רועי צאן, הרחק משאונה של עיר והעולם; אך משה הבהיר להם שעיקר העבודה היא המלחמה בחומריות העולם כדי לבררה ולזככה, "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה".

(לקוטי-שיחות, בין-המצרים תשמ"ז)

פרשת מסעי

אף פרשה מסעי נקראת לעולם בימי בין-המצרים.

חושך הגלות אינו אלא הכנה והקדמה לאור הגאולה, וגם המשמעות הפנימית של מסעות בני ישראל היא - מסע הדורות מגלות לגאולה; מהמדבר שהוא סמל הגלות, ל"ירדן יריחו", רמז למשיח שעליו נאמר (ישעיה יא), "והריחו ביראת ה'".

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת מסעי תשד"מ)

פרשיות מטות-מסעי

מסעי - רומז לכללות עבודת האדם במשך ימי חייו, שצריכה להיות באופן ד"מסע" תמידי, מחיל אל חיל. מטות - רומז לתקיפות והנחישות, כמטה שהוא קשה וחזק.

מטות-מסעי - רק תקיפות ואי-רתיעה, לא להתבייש מפני המלעיגים למיניהם, מאפשרת עלייה תמידית זו.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת מטו"מ תשמ"ב)

איש כי ידור נדר לה' (ל,ג)
האומר פירות אלו עליי קרבן... הרי אלו אסורין עליו, מפני שאפשר שיידור אדם קורבן ויעשה בהמה שהיתה חול קורבן ותאסר. אבל האומר פירות אלו עליי... כבשר חזיר... אין כאן נדר, שאי-אפשר שיעשה דבר שאינו בשר חזיר כבשר חזיר (רמב"ם הלכות נדרים פ"א)

האומר פירות אלו עליי קרבן מעלה את הפירות לשורשם, שהוא נעלה יותר משורש האדם (לפי הכלל ש"כל הגבוה יותר יורד למטה יותר"), ולכן הם נחשבים כקודשים לגביו. אבל האומר פירות אלו עליי כבשר חזיר אין כאן נדר, שכן אין בידו הכוח להורידם מהיתר לאיסור.

(אור-התורה במדבר עמ' א'שכו)

לתת נקמת ה' במדיין (לא,ג)
שהעומד כנגד ישראל כאילו עומד כנגד הקב"ה (רש"י)

צא ולמד כמה גדולה חיבתן של ישראל לפני המקום. שהרי מדובר בנקמתם של אלו שמתו (אם במגפה, אם באמצעות דייני ישראל) בעוון בנות מדיין ובעוון עבודה-זרה; ועל יהודים אלו אומר הכתוב שהעומד כנגדם כעומד נגד הקב"ה!

(שיחת שבת פרשת מטות תשל"ד)

ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד (לב,א)

מובא בספרים ששבטים אלו חיבבו את המן ולא אכלו מאכלים אחרים, ומשום שלא שחטו את צאנם, היה להם מקנה רב.

הן חיבת המן והן העדפת עבר הירדן נבעו מאותה נקודה - שאיפת בני ראובן ובני גד להתרחק מהעולם. המן היה לחם מן השמים ולא תולדה של חרישה וזריעה; גם עבר הירדן היה "מקום מקנה", מנותק משאון העיר ומענייני המעשה.

(לקוטי-שיחות כרך ט עמ' 18)

אלה מסעי בני ישראל (לג,א)
כאן ישננו, כאן הוקרנו, כאן חששת את ראשך (רש"י)

מסעות בני ישראל במדבר רומזים לירידת הנשמה לעולם-הזה, שבו עומדת הנשמה במאבק תמידי בין הטוב להרע. רש"י מצביע כאן על שלושה דברים היוצרים את האפשרות לבחירה חופשית בין טוב לרע.

"ישננו" - שינה (שבה מסתלקת הנשמה מהגוף) רומזת על צמצום והסתר פנים, המאפשרים בחירה ברע.

"הוקרנו" - דהיינו "צינון" הגבורות בבחינת "שיתף עמו מידת הרחמים", דבר המאפשר את הבחירה בטוב.

"חששת את ראשך" - היינו השכל של הנפש-הבהמית, ה"לעומת זה" של השכל דנפש-האלוקית. העובדה שהנפש-הבהמית היא לא רק בעלת מידות אלא גם בעלת שכל, מעמידה אותה כ"שווה מול שווה" עם הנפש-האלוקית, וכך מתאפשרת בחירה חופשית ביניהן.

(לקוטי-שיחות כרך יח עמ' 390)

ושפטו העדה... והצילו העדה... והשיבו אותו העדה אל עיר מקלטו (לה,כד- כה)

העולם נברא על-ידי שיתוף מידת הדין עם מידת הרחמים (ב"ר פי"ב). דהיינו, על-ידי חסד (רחמים), גבורה (דין) ותפארת (שהיא שיתוף ומיזוג של דין ורחמים). ואף כאן, כשיש צורך בתיקון ובבניין ה"עולם קטן" שנאבד על-ידי המכה נפש בשגגה, צריכים את שלושת אלה, חסד, גבורה, תפארת.

"ושפטו" - גבורה, "והצילו" - חסד, "והשיבו" - תפארת. מידת התפארת קובעת שאמנם נעשה כאן חטא (גבורה), אבל ניתן לכפר עליו באמצעות גלות (חסד).

(לקוטי-שיחות כרך ד עמ' 1332)