מה משמעות העובדה שהרבי הזכיר את ה"חפץ חיים" פעמים רבות בהמשך לדיבורים מסוימים באותה התוועדות? * סיפור אדמו"ר הזקן ביום הכיפורים, הקשר ליולדות והגאולה העתידה * הכוח לתשובה הנעשית במוצאי-יום-הכיפורים * מדוע ביקש הרבי מהאדמו"ר הישיש להצטרף אליו בתביעה שתהיה עשירות ליהודים? * בין הסכמה לציווי ופטירת צדיק בהסכמתו דווקא * מהני מילי מעלייתא בסדרת "יסודתו בהררי קודש"
מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר
לידת הנשמות וגילוי משיח
ביום הכיפורים שנת תשל"ז – בהפסקה שבין תפילת מוסף לתפילת מנחה – קרא מזכירו של הרבי הרב חיים מרדכי אייזיק חדקוב (ז"ל) להר"ר שלמה מיידנצ'יק (ז"ל, יו"ר ועד כפר חב"ד דאז) ומסר לו כי רצון קודשו של הרבי שבכפר חב"ד יקום ארגון שיסייע ליולדות – הוא הארגון המפורסם כיום בשם "שפרה ופועה", שממנו יתד ופינה לסניפים ברחבי הארץ המסייעים ליולדות ומעודדים את הקיום של "מלאו את הארץ וכבשוה" (ראה 'מקדש מלך' כרך ג' עמ' קפ).
רבים מקשרים זאת עם הסיפור המפורסם שאדמו"ר הזקן פשט טליתו ביום-הכיפורים והלך לסייע להאכיל יולדת – ואולי יש לומר שיסודו בתפלת הכהן-גדול במוסף יום-כיפורים: "יהי רצון שתהא השנה הזאת... שנת קוממיות... שנת קבוץ גליות... שנה שתוליכנו קוממיות לארצנו... שנה שלא תפיל אשה פרי בטנה".
היו שתמהו על-כך: איך שייכת התפילה "שלא תפיל אשה פרי בטנה" לתפילה על הגאולה?
ותירצו (קול תורה ניסן תשנ"ח עמ' לב) שמכיון ובכל דור ישנו אדם אחד הראוי להיות משיח, ואם הדור אינו ראוי ומשום כך הוא אינו בא – הרי הוא בבחינת "נפל" ועל כך אנו מתפללים כאן!
אך על פי דברי הרבי אין צריכים לפלפול זה – שכן ציטט ריבוי פעמים ש"אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות – שבאוצר הנקרא – גוף", מובן בפשטות שהולדת ילד יהודי נוסף מזרזת ומקרבת הגאולה האמיתית והשלימה!
סליחה במוצאי יום-כיפור?!
בליקוטי שיחות כרך יז עמ' 177-181 (ב"הדרן" על סיום מסכת יומא) מחדש הרבי – שכוונת רבי עקיבא באומרו "אשריכם ישראל", שכאשר יהודי בא אל הקב"ה ומבקש "אין לי (כוח וממילא גם אין לי) זמן להתחרט על כל עוונותי, אבל יש לי כמה רגעים פנויים, ולכן אני מתחרט על עוונות אלו ואלו המעיקים עלי ביותר" – מיד "הקב"ה מטהר את ישראל" ומכפר עליו (בדוגמת המקוה שמועילה לטהר אדם מטומאה קלה על-כל-פנים – משנה ספ"ג דברכות), ואחר כך מסייע לו הקב"ה שיקויים אצלו "מצוה גוררת מצוה" ש"ייפטר מכל עוונותיו", עיין שם (וראה בריש השיחה הערה 40-41 ובשולי-הגיליון).
ועל פי דברי הרבי אולי יש למצוא פתרון ולבאר מה שכתב רבי משה בן ר"י מכיר בספרו 'סדר היום' בסדר מוצאי יום הכיפורים: "אחר מוצאי-יום-הכיפורים נהגו לפייס איש את חבירו ולשאול מהם מחילה מכל שגיאה ועוון שעבר ביניהם. וטעם למנהג משום שאין יום הכיפורים מכפר אלא על עבירות שבין אדם למקום ברוך הוא שכן כתוב 'לפני ה' תטהרו', מה שהוא מכם לפני ה' – תטהרו, אבל מה שבין אדם לחבירו אינו מתכפר לו עד שירצה את חבירו. ואחר שפייסו למקום ברוך הוא על עבירות שעברו לפניו בינו לבינם, מפייסין כל אחד לחבירו, להיותם נקיים מה' ומישראל".
וזהו חידוש שלא מצאנו לו אח ורע – שהרי בפשטות נהגו ישראל לפייס איש את רעהו בערב יום הכיפורים וכפי הכותרת בשולחן ערוך אדמו"ר הזקן סימן תר"ו "שיפייס אדם את חבירו בערב יום כיפור", ובלשונו שם סעיף ח' "בערב יום הכיפורים צריך ליזהר בזה ביותר" (וראה יומא פז,א; נדרים נה, א).
אמנם, לאור המבואר בשיחה ניתן אולי לבאר: ליהודי היה קשה לבקש את סליחת חברו, ולכן ביקש סליחה מהשם יתברך על עבירות ש"בין אדם למקום" והקב"ה כיפר לו, ואז מסייע לו הקב"ה במוצאי יום הכיפורים שיוכל גם לפייס את חבירו. וק"ל.
ובסגנון אחר קצת יש לומר:
דברי 'סדר היום' יובנו לאור המבואר בעניין התשובה שלאחר יום הכיפורים, כפתגם הידוע ש"עתה דווקא צריכה להיות עבודת התשובה" (שערי יום הכיפורים עמ' שנ).
ובמיוחד לפי המבואר "שכאשר עבודת התשובה היא בדרגא נעלית יותר... הרי הוא מכיר ומרגיש שישנם עניינים שצריך לבקש עליהם מחילה וסליחה, אף על פי שבדרגתו הקודמת היתה עבודתו כדבעי", הנה דווקא במוצאי יום הכיפורים שייך שיכיר וירגיש במה שצריך לבקש מאת חבירו סליחה כו' (גם על דברים שבדקות, שקודם לכן לא היה חושש כלל לבקש עליהם מחילה). וק"ל.
תפילה דרבנן או דאורייתא?
במכתבי כ"ק אדמו"ר (לקוטי שיחות כרך וא"ו עמ' 324 323), מופיע המשפט הבא:
דאפשר דתפלה עצמה אפילו תהיה רשות, ובכל זאת כשמתפלל... יונחו עליו כמה גדרים ואפילו מן התורה.
אולי ניתן להצביע על דוגמה לדבר:
הנה עיקר דין נשיאת-כפיים אינו אלא בשעת עבודה כמפורש במסכת סוטה (לח,ב), שכל כהן שאינו עולה – היינו בברכת רצה – שוב אינו עולה וכו'.
ובנשיאת-כפיים בגבולין דליכא עבודת הקרבן – תפילה היא במקום עבודה, ויש בה נשיאת כפיים מן-התורה כמפורש בספרי פרשת ראה שגם בגבולין הוי נשיאת-כפים מן התורה.
אם כן נמצא שלדעות שתפלה היא דרבנן, למרות שהעבודה (תפילה) עצמה אינה עבודה מן התורה, יש בה נשיאת-כפיים שהיא דאורייתא.
אך כבר כתבו באחרונים שגם לאותן דעות עיקר התפילה היא מן התורה!
גיטין וקידושין – מה קודם
בעת ביקור הרה"צ רבי יעקב אלתר שליט"א (כ"ק האדמו"ר מגור כיום) בחודש אייר תשל"ז ('פרדס חב"ד' גיליון 18 אלול תשס"ז עמ' 10), דייק הרבי במאמר חז"ל "כל שאינו יודע בטיב גיטין וקידושין וכו'" שהסדר הוא קודם גיטין ואחר-כך קידושין – לעניין לימוד הוראה – עיין שם.
ולהעיר שמסדר זה הסיקו צדיקי פולין על סדר עבודת ה' "סור מרע" ואחר-כך "ועשה טוב" (והיו שלהיפך) – ראה 'היכל הבעש"ט' גיליון כ (תשרי תשס"ח) עמ' ס-סא. וכן צדיקי בית גור – ראה גיליון כא (כסלו תשס"ח) עמ' קפב.
ברם, הרבי ביום ב' כ"ז שבט תשמ"ח (התוועדויות תשמ"ח כרך ב' עמ' 571) אמר שבכוחם של ישראל לשנות ממה שכתוב בתורה ובוודאי את הסדר הנ"ל – ולהדגיש בעיקר את העניין של "ועשה טוב" (הרבי לא הזכיר אז גיטין וקידושין).
"הרבה קודם יהיה הגאולה"...
בהתוועדות כ"ד טבת תשמ"ב (התוועדויות תשמ"ב כרך ב' עמ' 691 ואילך) שָׁלַל הרבי דיבורים כאילו עם-ישראל יכול להישאר בגלות עוד אלפיים שנה נוספות (רח"ל), והוסיף (שם עמ' 693) ש"דיבורים הנ"ל נגד ביאת משיח צדקנו במהרה בימינו ממש – לא יעכבו את ביאת משיח צדקנו!...".
בהמשך (שם עמ' 696) קבל על-כך ש"משתמשים הם בשמו של ה'חפץ חיים' – כדי לפתוח פה לשטן ולומר דברים הנ"ל – 'שומו שמים'!!!".
בהמשך הדברים הזכיר הרבי במהלך אותה התוועדות כ-13 פעמים (!) את ה'חפץ חיים', ספריו וכו'.
עובדה נוספת שייתכן והדברים הנ"ל קשורים בה, היא הבאה לקמן:
לקראת שנת תשמ"ג פירש הרבי כי הראשי-תיבות לשנת תשמ"ג הם תהיה שנת גאולת (גילוי) משיח [בהמשך לתהא שנת ביאת משיח].
הנה, ה'חפץ חיים' במשנה ברורה ביאור הלכה סימן תכח סעיף א, מתייחס לסתירה הקיימת בדברי ה"טור" בנוגע למחזור של 247 שנים, הטוען שאחרי 13 מחזורים של תשעה עשר שנות חמה – לבנה, על הלוח היהודי לחזור על עצמו ללא שינוי.
ומעיר החפץ חיים שבכל מחזור חסרה חצי שעה. במשך מאות שנים הצטברו המחציות הללו עד אשר הלוח יהיה זקוק להתאמה חדשה ל"מולד זקן". את הבעיה מעלה הוא בנוגע לשנת תש"ט, אבל לגבי שנת תשמ"ג הוא כותב:
"ואין לנו לדאוג כל-כך יותר כי בודאי בעת ההיא וגם הרבה קודם יהיה הגאולה ונקדש על-פי הראיה (!)".
הסכמה להמשכת שפע
יום א' פרשת דברים ג' מנחם-אב ה'תשי"ח. הרבי הגיע לביתו של האדמו"ר רבי אברהם יהושע העשיל העשל מקופישניץ – שהתגורר בארצות הברית – כדי לנחמו (על פטירת אחיו ז"ל). המארח סיפר על ביקורו לא מכבר (בחודש אייר) בטבריה ובעיר צפת, וביקש לעורר על הצורך לחזק את המקום מפני שמצבה הרוחני של העיר מוזנח.
הרבי הגיב והזכיר את מעלתה וזכותה המיוחדת של צפת, והמארח הוסיף לציין שהכול תלוי בענייני כספים. בתגובה אמר הרבי שבכלל ללא סיבות מיוחדות כדאי היה שליהודים יהיה כסף, הרחבה ועשירות.
השיחה בנושא הלכה והתפתחה במשך שעה ארוכה, כשמחד טוען המארח כי חושש הוא מהניסיון של עשירות, ואילו הרבי מאריך להוכיח שעדיף ניסיון העשירות על הפכו. טרם צאתו 'לא ויתר' הרבי וביקש שהמארח יסכים עמו שתהיה ליהודים עשירות, והמארח אמנם הגיב: הנני מסכים בלב שלם! (תורת מנחם כרך כג עמ' 204-208).
[יש אומרים שמכח מאורע זה – נתעשר הרש"ז גורארי' חתן הקופישניצר – ראה 'שמן ששון מחבריך' כרך א' עמ' 210; וראה 'בכל ביתי נאמן הוא' עמ' 159].
והדברים מדהימים:
ב'נועם אלימלך' ריש פרשת מטות (השבת שקדמה לביקור – היא שבת-קודש פרשת מטות-מסעי) נאמר: "וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל – דהנה הצדיק הרוצה להמשיך השפעות על ישראל צריך לחבר עמו שאר הצדיקים שעל ידי הדיבור המדבר עמהם הוא משפיע לכל ישראל והם המסייעים אותו אל הטוב ההיא להסתים פי המקטרג מעליו בזכות הרבים...
וזהו שאמר משה רבנו עליו השלום 'איכה אשא לבדי כו' (דברים א,יב) – פירוש כשאני לבדי בלא התחברות שאר הצדיקים הוא למשא עלי להמשיך לכם צרכיכם כו'. וזהו וידבר משה אל ראשי המטות פירוש שחיבר עצמו עם הצדיקים, 'לבני ישראל' כמו בשביל ישראל להמשיך להם שפע וקל-להבין.
"וזהו עורי צפון ובואי תימן (שיר השירים ד,טז) רוצה לומר הסיבה שעל ידה תעורר את הצפון היא השפעות מפרנסה על שם 'מצפון זהב יאתה' (איוב לז, כב) 'ובואי תימן' צריך אתה שתבוא למדרגות תימן על-דרך הרוצה להחכים ידרים והיינו התחברות הצדיקים והחכמים...".
לא "שובב" אמיתי
בלקוטי שיחות כרך כב עמ' 434:
בנוגע להנהגה שקוראה "שובב" – רגיל זה ביותר ובפרט בילד ראשון. ובמילא אין להתרשם מזה כלל.
רש"י במסכת שבת (פז,א – ד"ה משבבין) מצטט הפסוק מישעי' נז,יז "וילך שובב בדרך לבו" כשהמשמעות היא שובב וסורר, אך הרבי מדייק שקוראה "שובב" – אף שלאמיתו אינו כן. וק"ל.
ילדים של מי?
בביקור האדמו"ר מבעלזא שליט"א אצל כ"ק אדמו"ר בשנת תשמ"א דובר על חינוך ילדי ישראל, והתבטא האדמו"ר מבעלזא: "ילדים שלנו לומדים בבתי-ספר כאלה?", והגיב כ"ק אדמו"ר: "זה תלוי למי כוונתם בביטוי 'ילדים שלנו' – סבור הייתי שכוונתכם למשמעות רחבה יותר!"...
(על פי רשימת השיחה שיצאה-לאור במהדורת תשס"ט עמ' כח סעיף כח).
ייתכן וכוונת הרבי לרמוז לסיפור הידוע על דודו הרה"ק ר' אהרן מבעלא זצוקללה"ה שטען פעם כי הוא זקוק לעשיית תשובה, זאת על שום כי שמע קול ילד בוכה וחשב הלוואי שאין זה בנו, ואחר-כך אמר לעצמו: איך זה שחששתי לבני יותר מילד יהודי אחר?...
בין הסכמה לציווי
בתורת מנחם כרך ה' עמ' 183: "אצל הרבי לא שייך המושג של "בעל כורחו". וכשהרבי מסכים על דבר מסויים, הרי זה משום שכן הוא רצונו".
ויש לבאר החידוש בדברים אלו:
הנה מדברי התוספות (ד"ה ואתה עמוד – שבת פז, א) נראה שיש הבדל בין ציווי והסכמה, שכך נאמר שם: "ותירץ רבינו-תם דאם איתא דמחמת ציווי הקב"ה פירש [=משה מאשתו] ולא מדעתו – היאך היה מערער[=ים] אהרן ומרים.. אלא ודאי מתחילה פירש ממנה לגמרי משה מדעתו, ואף על גב דהסכים הקב"ה על-ידו – מכל מקום נתרעמו עליו, לפי שאילו לא פירש מדעתו לא היה הקב"ה מסכים, דבדרך שאדם הולך – בה מוליכין אותו". והרי צדיקים דומין לבוראם (רות רבה פס"ז ח. ובכ"מ)! (שאף שלא היה עושה מלכתחילה אבל הסכים לזה).
גם על פי המבואר בליקוטי שיחות (כרך כח עמ' 210 ואילך), בעניין בני גד ובני ראובן ונחלתם בעבר הירדן, משמע שיש הבדל בין הסכמה לרצון, שהרי בכל זאת אינה שווה למעלת הנחלה בארץ ישראל.
אמנם בדורנו – הדגיש הרבי פעמים רבות שרצונו הוא שלא יחכו להוראות על שליחות, אלא יציעו מיוזמתם והוא יביע דעתו והסכמתו [ראה לדוגמא שיחת שמחת בית השואבה תשכ"א – תורת מנחם כרך כט עמ' 90: שלא ימתינו להוראה באופן של "גזירה... חקקתי" אלא יציעו מעצמם].
ויש לחלק בין הדברים. וק"ל.
לימוד הוראה מראיה ושמיעה
כ"ק אדמו"ר מבאר בכמה מקומות את תורת הבעל שם טוב ש"כל דבר ודבר אשר האדם רואה או שומע, הוא הוראת הנהגה בעבודת השם" ראה לקוטי שיחות כרך ח' עמ' 338; לקוטי שיחות כרך לד עמ' 166. ועוד.
ויש לומר שביאורים אלו הם אחרי הקדמת דברי הר"ן (נדרים לב,ב) ש"בתחילה המליכו הקב"ה על איבריו שהם ברשותו ליזהר מעבירה, אבל עיניו ואוזניו של אדם אינם ברשותו, שהרי על כרחו יראה בעיניו ובאזניו ישמע וכו'" וכן הוא ברא"ש שם. היינו למרות הציווי שלא להביט בדברים רעים ואסורים ("עוצם עיניו מראות ברע" ומפורש "ולא תתורו... ואחרי עיניכם וגו'") בראו הקב"ה באופן שאין לו שליטה תמיד מלאה על כך. ועל כרחך צריך לומר שיש לו להסיק מהם – מהדברים שרואה או שומע – הוראה בעבודתו לקונו (ולהעיר מהסיפור על רש"י – לקו"ש כרך כו, עמ' 198, שלמד מרכיבת השרה הצרפתית איך נראה האיפוד).
רק ברצונם
במספר הזדמנויות בעיקר בשנת תש"י התבטא הרבי, כי פטירת כב' קדושת אדמו"ר מוהריי"צ הייתה בידיעתו ובהסכמתו (ראה תורת מנחם כרך א' עמ' 148; בתקופה האחרונה נתן... הוראות והבהיר כמה עניינים בנוגע להזמן שלאחרי-זה).
ויש לציין לדברי ה'אור החיים' הק', פרשת האזינו על הפסוק ומת בהר אשר אתה עולה שמה: "ומת בהר – התרצה למות, שאין הקב"ה לוקח נפשות חסידיו אלא לרצונם כו'".
ולהעיר מתורת מנחם כרך מט עמ' 109: "שהסיבה לכך שאצל משה רבינו היה עניין ההסתלקות שלא ברצון היא, בגלל שכך היה צריך להיות מצד טובתן של ישראל". | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
