אגלי זיעה נטפו על פניו, וגם סוסו התנהל בעצלתיים. זה היה יום שישי קיצי, ודוד אסטנג'לוביץ' היה בדרכו לשוב לעירו צחינוואלי שבגאורגייה, לעשות את השבת עם בני משפחתו.
דוד התפרנס ממסחר זעיר בכפרי הסביבה. בכל יום ראשון היה יוצא לעסקיו אל מחוץ לעיר ושב אליה ביום שישי. את סחורתו היה מעמיס על גב סוסו הנאמן, והוא היה פוסע לצידו מכפר לכפר ומיישוב ליישוב.
באותו יום שישי התארכה דרכו. תקלות לא צפויות עיכבו אותו שוב ושוב. בדרך כלל השתדל לחזור לביתו קודם חצות היום. הפעם כשהשמש עמדה באמצע השמים עדיין היה במרחק רב מן העיר. הוא ניסה להחיש את צעדיו ולהמריץ את סוסו, אך עדיין דרך ארוכה הייתה לפניו.
יהודי צחינוואלי קבעו להם מנהג – להקדים את קבלת השבת בחודשי הקיץ שעתיים קודם שקיעת החמה. בעוד השמש מאירה במלוא עוזה התכנסו יהודי העיר בבית הכנסת, התפללו מנחה ואחריה קבלת שבת וערבית. בביתם היו קוראים שנית קריאת שמע של ערבית אחרי שהערב היה יורד.
דוד הבין שלא יספיק להגיע לעיר מבעוד מועד. צער רב מילא אותו מן המחשבה שבעודו משתרך בעקבות סוסו בדרך אל העיר כבר מתכנסים חבריו בבית הכנסת ומקבלים את השבת.
כשהגיע סוף-סוף העירה ועבר ליד בית הכנסת נתמלא בושה. בדיוק אז נסתיימה התפילה והמתפללים החלו לצאת מבית הכנסת, לבושים בגדי שבת, בדרכם לבתיהם, מברכים איש את רעהו בברכת 'בֶּדְנִיאַרִי שַׁבַּתִּי' (='שבת שלום').
"מה עשיתי!", ייסר דוד את עצמו. "הכול כבר קיבלו את שבת המלכה, התפללו ערבית, ואני מתהלך כאן עם סוסי ועם סחורתי. אמנם לא רכבתי על הסוס, אלא חפציי בלבד מועמסים עליו, אך איזו צורה יש לשבת שלי, בשעה שכל חבריי כבר קיבלו את השבת!".
בנפש שבורה ועגומה הגיע לביתו ומיהר להחליף את בגדיו ולהתפלל ביחידות קבלת שבת וערבית.
בלילה התקשה להירדם. אף-על-פי שגופו היה עייף ומותש מתלאות הדרך הארוכה ומשבוע מפרך, לא הצליח לתת תנומה לעיניו. כִליותיו ייסרוהו על שפגע בקדושתה של השבת.
למחרת בבוקר בא דוד לבית הכנסת והמתין עד תום תפילת שחרית. שליח הציבור היה רבי אברהם הלוי חוואלס, רב העיר. אף שמוצאו היה ממדינות אשכנז, הגה את מילות התפילה בקול רם, כמנהג יהודי גאורגייה.
כשהוציאו את ספר התורה מן ההיכל קם דוד ממקומו ועלה אל הבימה. כל העיניים נישאו אליו. "רבנו", פנה אל הרב, "מבקש אני לשאת דברים קצרים לפני הציבור".
הרב המופתע נענה. דוד הסב את פניו לעבר הקהל. "מוריי ורבותיי", אמר בקול רועד. "משביע אני אתכם בקדושת ספר התורה, שתשמעו לדבריי".
הס הושלך בבית הכנסת. דוד נשם עמוקות ועצם את עיניו. "קהילה קדושה ונכבדה! אחיי היקרים!", פתח ואמר. "ודאי ראיתם כי איחרתי אתמול להיכנס לעיר, ובאתי עם סוסי וסחורתי אחרי תפילת ערבית. יודע אני שאין כאן חילול שבת מעיקר הדין, אך מאחר שבני עירי קיבלו עליהם את השבת והתפללו תפילת ערבית, בשעה שאני באתי העירה בבגדי חול ועם סוסי וסחורתי, אני מקבל עליי דין של מחלל שבת.
"בקשתי אליכם: אחרי תפילת מוסף אשכב על הרצפה בפתח בית הכנסת, ואני מבקש כי כל אחד ואחד מן המתפללים היוצאים החוצה ידרוך על גופי ברגלו הימנית. יהי רצון שייחשב לי הדבר כאילו קיבלתי עונש סקילה על חילול השבת!
"מבקש אני שאיש לא יחמול על כבודי, אלא תמלאו את בקשתי, והנני משביע אתכם בספר התורה שכך תעשו".
דוד סיים את דבריו, וירד נסער מן הבימה. דממה שררה בבית הכנסת. איש לא דיבר. הכול היו שרויים בהלם מהדברים המטלטלים.
התפילה הסתיימה. אחרי תפילת מוסף נשכב דוד על הארץ, וכל המתפללים מילאו את בקשתו ודרכו ברגלם הימנית על גופו.
למראה הדברים פרץ רבי אברהם חוואלס בבכי, נשא את עיניו השמימה וקרא: "ריבונו של עולם! ראה את בניך היקרים, כיצד הם מוסרים את נפשם על קדושת השבת! הלוא אדם זה לא חילל את השבת, שכן חזר לעיר בעוד היום גדול והשמש ברקיע. הוא אף לא טלטל את חפציו ולא רכב על סוסו, אלא צעד ברגליו. ובכל-זאת קיבל עליו מעין עונש סקילה, כאילו חילל שבת בפרהסיה.
"דוד אסטנג'לוביץ'!", התחזק קולו של רבי אברהם חוואלס, "יהי רצון שיהא חלקי עמך בעולם הבא!".
(על-פי 'האות והמופת') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
