נושאים נוספים
	התקשרות גליון 1099- כל המדורים ברצף
	שמיטת החובות – על-ידי הנהגה לפנים משורת הדין
	מתקיעת שופר באלול באים לחרדה דלעתיד לבוא
	מי עיקר ומי עקרת הבית?
	פרשת ראה
	"ותן חלקנו בתורתך"
	הלכות ומנהגי חב"ד

איש ואישה הישראלים – מי העיקר ומי העיקרית בבית? * בזמן הש"ס היו משתמשים בבעלי חיים טמאים ובמלבושים שאינם בגודל טבעי להפחיד הילדים, אך הרבי ביקש לשנות את ההרגלים כחלק מטהרת העולם * הקשר בין ציורי ילדים, בעלי חיים טהורים, והצגות פורים * גם אם התפילה רשות היא, גדרים מסוימים בה הם מן התורה * יסודתו בהררי קודש

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

לא יהיה... עקר ועקרה

לעניין מרכזיות השפעתם של האיש והאישה בתוך ביתם ושל כל אחד מהם בניהול הבית – "בית נאמן בישראל", מצינו, לכאורה, סתירה:

מחד, נקראת האישה "עקרת הבית" (ראה בראשית רבה פע"ר, ב. זוהר חלק א' קנד, א. אוה"ת נ"ך ח"ב עמ' תתעא). ושם עמ' תתנח ואילך, ובלשון רש"י (שבת קיח,ב) על דברי רבי יוסי "מימי לא קראתי לאשתי 'אשתי'... אלא לאשתי 'ביתי'" – "שהיא עיקר של בית".

[נוסף על עצם השימוש ב"בית" כשם נרדף ל"אשה", כפי שמצאנו "ביתו זו אשתו" (יומא ב,א); "ובנית ביתך זו אשה" (סוטה מד, א), וראה גם ויקרא רבה ה,ו. תוספתא ז. זוהר בראשית ו,ב. שמות ד א-ב; קרח קעח,ב. תיקוני זוהר תנ"ה (פט, א)].

ועוד, ששלימותו של האיש מצריכה שתהיה לו אישה, ואפילו נזדקן חייב לשאת – שו"ע אבן העזר א,ח. וכמפורש (יבמות סג,א) כל אדם שאין לו אישה אינו אדם.

ובלעדיה חסרה לו ברכת ה' – זח"א קסה,א. ואין שכינה שורה עליו – זח"א מט,ב. נה,ב.

והשרוי בלא אישה שרוי בלא שמחה – יבמות סב,ב. ואין לו יראה ענוה או חסידות (זח"ג קמה,א).

ודרכו של איש לחזר אחרי אישה – קידושין ב, ב (וראה אנציקלופדיה תלמודית ערך אשה (עמ' רנז טור א').

מאידך, מפורש בספר החינוך מצווה תפט ("להראות כל זכר בירושלים [בבית הבחירה] ג' פעמים בשנה"): "ובא עלינו החיוב בזכרים לבד כי הם עיקר הבית והטף והנשים טפלה להם". והרי לא מדובר כאן במצוות מסויימות בהן אכן הנשים טפלות לנשים (כקרבנות וכו'), כי אם באופן כללי.

וביאור הטעם שהאיש אכן נחשב כ"עיקר הבית", יובן מהציווי "שלא לענות יתום ואלמנה", שמבאר החינוך על כך (מצוה סה) – "לפי שאלו הן תשושי כח שאין להם מי שיטעון טענתם בכל נפש, כמו שהיה עושה איש [=בעל] האלמנה ואביהן של יתומים אם היה קיים".

ועד כדי כך, "שאפילו אלמנתו של מלך ויתומיו באזהרה זו" [והחידוש הוא שגם אם הם עשירים מאוד הנה אף שבדרך כלל "עשיר יענה עזות" – הרי בנידון דידן, כיון שהאב (הבעל) לא נמצא, הם במצב הפכי משל עזות].

והנה היתומים "הם נקראים יתומים לענין מצוה זו כדי שלא יהיו צריכין בעסקיהם לאדם גדול אלא עושין כל צרכי עצמן כשאר כל הגדולים", מה שאין כן אלמנה נשארת תמיד בגדר זה, ומכאן ראיה שאכן האיש הוא עיקר הבית [ולהעיר גם מפסק-דין אדמו"ר הזקן, ש"המנהג הוא שנושא כפיו אף על פי שאינו נשוי" – שולחן ערוך אדה"ז קכח,נו (אף ש"הרוצה שלא לישא כו' יש לו על מי לסמוך"), למרות חסרונותיו הרוחניים כנ"ל בהיותו אינו נשוי].

גם ידועים דברי חז"ל, שיותר משהאיש רוצה לישא האישה רוצה להנשא – ראה קידושין מא,א, על אף הנ"ל ש"דרכו של איש לחזר כו'".

'סבא' ו'סבתא' ומעלותיהם

מהו, אפוא, התיווך בכל זה?

מפורש בדברי דוד המלך ע"ה – "כל כבודה בת מלך פנימה" (כמובא בחז"ל לכמה נושאים), ומכאן, שבכל הקשור להנהגת הבית פנימה – האשה היא "עיקרו של בית".

מה שאין כן לגבי ענייני חוץ – הבעל הוא עיקר הבית, כפי הדוגמה לעיל, שהבעל הוא זה שיטעון את טענתם שזהו "בבית דין" (וכדומה).

הדברים מבוססים על ביאורו של הרבי בשבת פרשת בחוקותי תשל"ח, לגבי מאמר חז"ל הידוע (הובא בפירוש רש"י עה"פ בחוקותי כז,ז): "סבא בביתא וכו'" [=זקן בבית – פח ומוקש בבית; זקנה בבית אוצר בבית וסימן-טוב בבית] – וביאר הרבי, שאדם זקן ("סבא") נחשב ל"פחא" רק בביתא – ביחס לענייני ניהול הבית וכדומה, אבל כשמדובר לגבי עניינים של השפעה מחוץ לבית – כגון הנהגת רבנות ודיינות והדומה – לא זו בלבד שביכולתו להביא תועלת, אלא אדרבה: יש מעלה בכך שההנהגה בידי אנשים זקנים ומנוסים. עיין שם.

ועל פי הנ"ל יש לחלק כאמור, בין "עקרת הבית" כלפי פנים, ובין "עיקר הבית" בענייני חוץ. וידוע משלו של אדמו"ר הזקן אודות כלל ישראל שכולם צריכין זה לזה, וכל ישראל קומה אחת שלימה. בדיוק כפי שהדבר, למשל, באברי גוף האדם שכל אחד מהם יש לו תכונה ומעלה שנוגעת ומביאה תועלת לכל שאר האברים – ובלשונו: "כמשל האדם שהוא בעל קומה בראש ורגלים שאף שרגלים הם סוף המדרגה ולמטה והראש הוא העליון ומעולה ממנו, מכל-מקום הרי בבחינה אחת יש יתרון ומעלה להרגלים שצריך להלך בהם וגם הם מעמידי הגוף והראש, וגם כשאירע כובד בראש מקיזין דם ברגלים ונרפא ומקבל חיותו ממנו ונמצא שאין שלימות להראש בלתי הרגלים כך הנה כל ישראל קומה אחת שלימה".

וזהו כבר מתחילת ברייתם שהרי "ויברך אותם ויקרא את שמם אדם" היה רק כאשר "זכר ונקבה בראם" (בראשית ה,ב. וראה זח"א קסה,א).

ועל-פי כל האמור יש לומר שאכן הן האיש והן האישה הם עיקר הבית:

האיש, עיקר הבית בכל הנוגע לחוץ, והאישה הינה עיקר הבית במה שנוגע לפנים הבית.

אופן נוסף יש לומר:

בש"פ בחוקותי שם ביאר הרבי מאמר חז"ל הנ"ל, על פי דברי הזוהר חדש בפרשת בראשית כו, ריש עמ' א – שהדיוק "סבא כו'" מוסב על עניני יראת-שמים – על דרך פעולת צדיק בעולם, "צדיקא בדרא טבא הווה עלמא" (ואין זה סתירה להשפעת האשה בבית בחינוך הילדים – כמבואר בשיחת ש"פ אמור תש"נ והמקורות שהובאו שם).

לפי זה נמצא שהאיש הוא עיקר הבית – בענינים רוחניים דיראת שמים, והאישה היא עיקר הבית – בעניינים גשמיים. ודווקא בעבודתם יחד הם משלימים זה את זה, וממלאים את שליחותם בעולם לעשות לו יתברך דירה בתחתונים.

הקשר בין ההוראות

בשנת תשד"מ ביקש הרבי כידוע לא לצייר לילדים בעלי חיים שאינם טהורים (בהרחבה ליקוטי שיחות כרך כה עמ' 309 ואילך), וכן דמויות שלא בגודלן האמיתי-מקורי (יומן רישומה של שנה תשד"מ):

לא כדאי שהבני אדם יצויירו דווקא לא כהמציאות [שמנים ביותר חוטם גדול ביותר וכיוצא-בזה]... לדעתי טעות חינוכית גדולה היא כי כל דפשוט ונארמאל יותר בנוגע לקטנים מעלי טפי [-ולדעתי גם בנוגע לגדולים ואין-כאן-מקומו].

והנה מן הצורך להבהיר שזהו חידושו של הרבי, שלכאורה הטעם הוא כדי ליישר הדעות ולטהר הנפשות כחלק מתיקון העולם והכנתו לקראת העתיד לבוא. שהרי בזמן הש"ס היה זה נוהג רגיל 1. שילדים ישחקו בבעלי חיים טמאים. 2. וכן נעשה שימוש בצורות מפחידות (ילדים ואפילו מבוגרים) – ולא רק בפורים כפי שנתפשט בדורות מאוחרים יותר (ראה רמ"א סתרצ"ו ס"ח "מה שנהגו ללבוש פרצופים בפורים" ובנושאי-כלי השו"ע שם ובספר טעמי המנהגים).

ואכן כך מפורש בלקוטי שיחות (כרך כה עמ' 311) שהדגשה זו על ציור בעלי-חיים טהורים דווקא, קשורה בהכנה לעתיד לבוא.

ואולי יש לומר שגם השימוש בדמויות וציורים בגודל הטבעי וכו' – הוא חלק מהכנה לתיקון העולם.

שהרי באמת מצינו כך במשנה במסכת שבת פרק ו' משנה ח' (סו,א) איתא: לוקטמין – או לגירסא הנפוצה יותר אנקטמין – טהורין, ואין יוצאין בהן [=בשבת]. וברש"י שם: נעשין לשחוק להבעית תינוקות.

והר"ע מברטנורא במשניות פירש: כמין פרצוף אדם משונה שמשימין על הפנים, להבעית בו התינוקות. פירוש אחר: חמור, שהליצנים עושין ונושאין אותו על כתפיהן. וכן מפורש שם במסכת שבת (פרק ט' משנה ז' – צב,ב) "חגב חי טמא שמצניעין אותו לקטן לשחוק בו" (דעת רבי יהודה). נמצאנו למדים, שעצם הימצאותן של גופים אלו לא היה שלילי בזמן הש"ס.

ובהכרח שמשמעותן של שתי הוראות אלו הוא כאמור, מפאת רוח הטהרה ויישור הדעות והנפשות הנדרשים בהתקרב הגאולה השלימה!

ולחידושים אלו אולי יש לצרף גם את הוראת הרבי להימנע מלמלא תפקידים של רשעים בהצגות פורים כהמן וכו' (התוועדויות תשמ"ח כרך ב' עמ' 413; לקוטי שיחות כרך לא עמ' 279-280), למרות שבדורות קודמים לא נזהרו בכך. וק"ל.

תפילה דרבנן או דאורייתא

במכתבי כ"ק אדמו"ר (ליקוטי שיחות כרך ו' עמ' 323-324) נאמר:

דאפשר דתפלה עצמה אפילו תהיה רשות, ובכל זאת כשמתפלל... יונחו עליו כמה גדרים ואפילו מן התורה.

ויש לציין למה שמצינו בשו"ת 'דברי חיים' להרה"ק מצאנז חלק א' או"ח סימן ג': "גם אם תפלה דרבנן מכל מקום מן התורה אסור לנתוץ דבר שנעשה להלל ולשבח ליוצר כל, וכעין שכתב הרמב"ן בספר המצוות", עכ"ל.

היו כאלה שביקשו (במהדורת תש"מ) לתקן "הרמב"ם" במקום הרמב"ן, אך באמת כוונת הדברי חיים לדברי הרמב"ן בשורש ראשון אות ט': "והפליאה שאמר הרב ז"ל והתבונן והתפלא היאך נחשוב שקריאת ההלל ששיבח בו דוד לק-ל שמשה רבינו צוה בה וכו' וכו' למה יתפלא על ההלל שנצטוה למשה בסיני... וכן השיר שבמקדש מן התורה וכו' והנראה מדבריהם שהוא מן התורה כמו שפירשתי, ויהיה הלכה למשה וכו'".

ועל פי דברי הדברי-חיים הנה גם אם עצם התפילה היא מדרבנן, הרי תפילת הלל – יתכן והיא מן התורה! וכהנה רבות!

להתפלל ושוב להתפלל

במכתב-מענה מרתק שנכתב לאחד השלוחים בשנת תשנ"ב ('ספר השליחות' קה"ת תשמ"ז, עמ' 320 – מ'לקוטי שיחות' כרך כג עמ' 477-476) נאמר:

מצב הכספי – כמה-וכמה פעמים היה כיוצא-בזה וסוף-סוף נסתדר, וגם עתה יהי'[ה] כן אלא שצ"ל [=שצריכה להיות] התייעצות ב... כמו-שכתבתי וכמה פעמים, ועשי[ה] בדרך הטבע. ועוד ועיקר – בטחון בהשם.

כמה גדול כל החובות לאחרי עבודה של ריבוי שנים ופעולות?..

כמובן ופשוט צ"ל תפלה להשם למלאות כל הצרכים ומידו המלאה כו'. תפלה עוד-הפעם ועוד-הפעם. אבל ופשוט שביחד עם זה צריך להיות הקדמת תודה על חסדיו המרובים שאחת תוצאותיהם – שמחה אמתית וגם דנפש-הבהמית.

יקבל גמ"ח.. לכיסוי החובות.

ב'ספר המאמרים תרנ"ד' עמ' ריד כותב כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נשמתו-עדן: "ראיתי בשם אחד מהגדולים, מי שיש לו צרה גדולה רחמנא-ליצלן, צריך לבטוח בה', והיינו שלא יתפלל על זה, ולא יעשה שום דבר... כי-אם לבטוח בה' כו'". ומוסיף: "ויש-לומר דזהו-ענין שתיקה שהוא ביט[ו]ל גדול כו'", "שתיקה מצד הכתר" (והובאו הדברים בשיחת י"ג תמוז תשי"ב – תורת מנחם כרך ו' עמ' 77).

ומעין זה פירש הגר"א את הנאמר במשלי (ג, ה): "בטח אל ה' בכל לבך ואל בינתך אל תשען", שהכוונה על בטחון גמור שאין לאדם לעשות שום פעולה מצדו כלל וכלל אלא לבטוח בה' כאמרם ז"ל על חזקי' המלך שהתפלל להקב"ה אני ישן על מטתי ואתה עושה.

ואמנם גם האור החיים הק' (בשלח יד, טו) כתב שגם במקום שהתפלה אינה יכולה להועיל בכל זאת האמונה והבטחון בה' יכול להועיל ומחמת כן יוושע, וזהו שנאמר "מה תצעק אלי".

אלא שמדברי אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע (וכן הגר"א) משמע לא שזהו בדלית ברירה – כדברי האוה"ח – אלא אדרבה זוהי המדריגה הגבוהה בביטחון מלכתחילה לבטוח ולא להתפלל.

ברם, זוהי דרגה גבוהה בביטחון כמבואר בשיחות כ"ק אדמו"ר (ראה גם תורת מנחם כרך ו' עמ' 77 ואילך) – ולרוב בני אדם ראה לקו"ש חכ"ו עמ' 6 (ובהנסמן שם הערה 48) – שלצד הביטחון בה' נדרש ממנו לעשות כל התלוי בו בדרך הטבע לבטל המניעות וכידוע שאין סתירה בין ביטחון אמיתי ובקשת סיבות בדרך הטבע – ורק צדיקים גדולים אין צריכים לבקש סיבות כו'.

וממילא מובנת הוראת שנדרשת "תפלה להשם... תפלה עוד הפעם ועוד הפעם" [וכן ענין של מעשה – שהרבי שיגר לו גמ"ח] אחרי "ועוד ועיקר – בטחון בהשם".

באותו ענין: ב'לקוטי שיחות' בעניין ביטחון בה' (כרך כו עמ' 5 הערה 40) הובאו דברים מילקוט שמעוני ישעי' רמז תעג: "יש ביניכם ירא שמים כו' בטחו בשמי והוא עומד לכם כו' שכל מי שבוטח בשמי אני מצילו". והנה מצינו עוד בילקוט הנ"ל לתהלים פח: "אמרה כנסת-ישראל לפני הקב"ה, אין לי ישועה אלא בך ואין עיני מייחלות אלא לך, אמר לה הקב"ה, הואיל וכך הוא – אני מושיעך".

והטעם שהעדיף הרבי להביא מילקוט שמעוני ישעי', אולי משום שמדובר שם באופן שמדבר אל כל אחד – "יש ביניכם ירא שמים כו'" – ולא רק משהו של כלל ישראל כ"כנסת ישראל"; וק"ל.