זמן רב חיפש ר' משה הגביר – מעשירי פולין – שידוך הולם לבתו כלילת המעלות. הצעות רבות זרמו אליו מכל רחבי פולין וגליציה. בסופו-של-דבר נמצא המיועד להיות בן-זוגה – צעיר תלמיד-חכם, עדין נפש ובעל מידות טובות ...במצרים.

החתונה נערכה במצרים הרחוקה ומשכה אליה ציבור גדול של אוהבי תורה ויראי-שמים. הסעודה התקיימה ברוב פאר והדר והיין נשפך כמים. גם נדוניה העניק ר' משה לבתו ביד רחבה, "מאה אלפים סלעים טבין ותקילין" – סכום אגדי באותם ימים.

בתום שבעת ימי המשתה שבו המחותנים לפולין, והכלה נשארה עם בעלה הטרי ומשפחתו במצרים, שם הוסיף החתן לשבת על התורה ועל העבודה, פטור מדאגות פרנסה לכל ימי חייו.

והנה, עוד קודם שמלאה שנה לחגיגת הכלולות נגדעה שמחת המשפחות באסון נורא – הכלה הצעירה נפטרה פתאום לבית-עולמה והניחה בעל שבור ורצוץ, הורים המסרבים להתנחם והמון קרובים ומכרים המומים.

חלפו כמה שבועות והחתן שנתאלמן השקיע עצמו בים התורה, בתקווה להפיג את יגונו הנורא. יום אחד הגיע אליו מכתב מחותנו, ר' משה, שבו נתבקש להחזיר לו את כספי הנדוניה שקיבל. תביעת ר' משה התבססה על תקנה שתיקנו רבנו-תם וחכמי-ישראל נוספים, שאין הבעל יורש את אשתו אם נפטרה בתוך שנה לנישואים.

בדק החתן הצעיר את צדדי ההלכה והתברר לו כי התקנה נתקבלה בקהילות אשכנז בלבד, אך לא בקרב יהודי ספרד. מכיוון שהיה בן קהילת ספרד שבמצרים, טען כי אינו חייב להחזיר את דמי הנדוניה לר' משה.

בין שני הצדדים התפתח ויכוח נוקב וחריף. לדעתו של ר' משה הצטרפו רבנים אשכנזים, ובראשם המהרש"ל (רבי שלמה לוריא) מלובלין, בעוד רבני הספרדים, ובראשם החכם הרב מנצור (מגדולי רבני הקהילה המצרית), תמכו בצד החתן.

בניסיון אחרון להשיב אליו את הכסף החליט ר' משה לצאת בעצמו למצרים, אולם גם במצרים לא הצליח שום צד לשכנע את הצד השני בצדקתו. חכמי מצרים טענו כי תקנת רבנו-תם מעולם לא נתקבלה במחוזותיהם.

ראה החכם הרב מנצור בצערו של ר' משה וביקש לסייע לו. "שמע-נא לעצתי", אמר לו. "איש קדוש ומופלא התגורר עד לא-מכבר בתוכנו, הלוא הוא רבי יצחק לוריא, המכונה 'האר"י'. נכון כי התגורר וחי עמנו במצרים, אך חותם הוא במכתביו בתואר 'האשכנזי' ונוהג במנהגי האשכנזים. עצתי לך כי תיסע אליו, ובקדושתו ובחכמתו בוודאי ינחה אותך בדרך הנכונה".

קיבל ר' משה את עצת החכם ויצא לצפת לפגוש את האר"י. לאחר שהקשיב לכל פרטי המקרה העצוב ולמחלוקת שהתפתחה, שקע האר"י בהרהורים שנמשכו זמן-מה. לבסוף יעץ את עצתו: "הנח את הכסף בידי החתן".

ר' משה חש צביטה בליבו. "מקבל אני עליי את הדין", אמר בעיניים מושפלות, "אך אשמח מאוד אם יצייד אותי כבוד-תורתו בנימוק לפסיקתו זו, שבוודאי תתמיה מאוד את כל רבני פולין".

"אמור להם כי המקור לפסיקתי נמצא באמור בתורתנו הקדושה 'ואלה המשפטים', אמר האר"י, סתומות. מבולבל מהתשובה שסתמה יותר משפירשה, נפרד ר' משה מהאר"י ושב ללובלין.

כעבור זמן הסביר האר"י לתלמידיו את פשר דבריו הסתומים: "לפני עשרים שנה הלכו לעולמם שני ידידים טובים. השניים היו סוחרים ויצאו יחדיו למסעותיהם. פעם אחת נגנב כספו של אחד הידידים, וחברו הלווה לו כסף רב, כדי שיוכל להמשיך לסחור. מסיבה כלשהי לא נפרעה ההלוואה עד יום מותו של הלווה. באותו זמן הלך גם המלווה לעולמו, וכך לא היה מי שיתבע את החוב.

"בבית-הדין של מעלה הוחלט כי כדי לתקן את הדבר יהיה על השניים לרדת שוב לעולם. ובכן, נשמת המלווה ירדה ונתלבשה בחתן ממצרים ואילו נשמת הלווה - בכלה מלובלין. הכלה נפטרה משום שכל ייעודה בעולם היה לפרוע את החוב לחתן, שירש את כספי הנדוניה שלה".

"וכיצד כל זאת נרמז במילים 'ואלה המשפטים'?", תהו התלמידים.

השיב להם האר"י: "את המילים 'ואלה המשפטים' מתרגם התרגום – 'דיניא' [=דינים]; ב'פתח-אליהו' מבאר – 'איהי רחמי' [=היא רחמים]; ואילו בזוהר הקדוש פירש – 'דא רזא דגלגוליא' [=זה סוד הגלגול].

"בסיפורם של החתן והכלה נתקיימו שלושת הפירושים, שלכאורה נראים סותרים זה את זה. שכן המשפט בבית-דין של מעלה הוא דין, ועם זאת יש רחמים באפשרות שניתנה לנשמות אלה לחזור ולהתגלגל לעולם ולבוא על תיקונן".

כעבור זמן לא-רב נפטר גם החתן ממחלה מסתורית. ויהי הדבר לאות ומופת כי צדקו דברי האר"י הקדוש.