מלחמת אחים עקובה מדם פורצת ברוסיה, ורחובותיה נהפכים לזירת קרב מדממת. ה'אדומים' כנגד ה'לבנים'; 'הצבא האדום' והבולשביקים מול 'הצבא הלבן'.
זה קורה בשנת תרע"ח (אוקטובר 1917), אחרי המהפכה הקומוניסטית, שהשלימה את הדחת הצאר הרוסי שמונה חודשים קודם לכן (מהפכת פברואר). המדינה הענקית מידרדרת לאי-יציבות ולגל שפיכות דמים, בין חסידי המהפכה לבין תומכי המשטר הישן.
מצבם של היהודים בימים הטרופים האלה היה קשה מאוד. כל אחד ואחד מהצדדים חשד בהם שהם תומכים בצד השני. לא היה צורך בהוכחות. חמושים 'לבנים' או חיילי הצבא האדום היו פושטים על בתי כנסת ועל בתיהם של רבנים ומנהיגי קהילות, ומשאירים אחריהם חורבן.
איש לא הופתע כאשר גם אדמו"ר הרש"ב (רבי שלום-דובער שניאורסון) מליובאוויטש 'זכה' לביקור כזה. באותם ימים התגורר הרבי בעיר רוסטוב, בדרומה של רוסיה, שלשם הרחיק בעקבות תהפוכות מלחמת העולם הראשונה. הרבי קיווה למצוא שם מעט שקט, אך תלאות הזמן לא הרפו ממנו גם שם.
יום אחד התפרצה אל הבית קבוצת חמושים. החיילים הדפו את הדלת בפראות, ומיד החלו לעשות חיפוש אחרי מסמכים מחשידים. הם נהגו גסות בבני הבית, והורו להם לעמוד על מקומם ולא לזוז עד תום החיפוש.
החמושים אחזו בידיהם רובים מכודנים, והניעו אותם במופגן אל מול פניהם המבועתות של בני הבית והחסידים. מראה החיילים גסי הרוח, שארשת מרושעת נסוכה על פניהם, הטיל אימה על כולם. אלה ייצגו את היפוכה המוחלט של אווירת הקדושה והעדינות ששרתה בבית.
הרבי לא יכול היה להחריש אל מול הברוטליות הזאת. הוא פנה אל הסובבים אותו והעיר כי מן הראוי שהחמושים יסירו לפחות את הכידונים מעל הרובים.
בני הבית הבינו כי הרבי מצפה מהם להעביר את בקשתו אל החמושים, אך הם חששו לעשות זאת. היה צפוי לגמרי שדרישה כזו תתקבל בזעם אצל הברנשים הנוקשים האלה, שלא הצטיינו באהבת ישראל. איש לא רצה לחוש את נחת זרועם.
לפתע זז ממקומו אברך צעיר. זה היה הרב יעקב לנדא, לימים רבה של בני-ברק. הוא הפר את הצו שאסר על כל תזוזה, ניגש אל מפקד הכוח, ובנחישות ביקש ממנו להתחשב בכבודו של הרבי ולהורות לאנשיו להסיר את הכידונים מן הרובים.
דממה השתררה בבית. כולם עצרו את נשימתם והביטו בחרדה במפקד ובאברך האמיץ. בליבם ריחמו עליו, שכן היה ברור להם שהמפקד האכזר יורה להעניש את הצעיר על חוצפתו. אך למרבה התדהמה פנה המפקד אל אנשיו ופקד עליהם קצרות להסיר את הכידונים מן הרובים. וכן עשו.
בדקות הקרובות המשיכו החמושים במלאכתם. הם חיטטו בכל ארונות הספרים, זרעו אנדרלמוסיה של ממש בבית ולא הותירו חפץ אחד על מקומו. אחד החמושים הבחין בקופסת טבק נאה, וחמד אותה לעצמו. בלי להשתהות טמן אותה בכיסו. זו הייתה קופסת טבק שבה השתמש הרבי בחג הפסח.
הרבי, שהבחין בנעשֶה, נאנח. "קופסה זו יקרה לי מאוד", אמר בצער למקורביו, "אף שהיא עשויה מפח. הייתי מוכן לפדות אותה תמורת קופסת הטבק של כל השנה, העשויה כסף טהור".
שוב הביטו בני הבית זה בזה במבוכה. הפחד ניבט מפניהם. איש לא ההין לפצות פה כנגד בריונים רשעים אלה. ושוב הרב יעקב לנדא הוא שהחליט להסתכן ולפנות אל המפקד. "אנא הורֵה לחייל להחזיר את קופסת הטבק שלקח!", ביקש במתינות אך בנחישות.
כעת היו הסובבים משוכנעים שהערה זו ודאי מגדישה את הסאה בעיני המפקד. הם הכירו אותו כאיש רע מעללים ושונא ישראל, שאין בליבו רחמים על איש. ודאי יכלה את זעמו ביהודי החצוף, שחושב לעצמו כי הוא יורה למי מאנשיו כיצד לנהוג...
ואכן, למשמע הדברים אדמו פניו של המפקד. עיניו בלטו מחוריהן ונראה היה כי תיכף יעשה שפטים באברך החסיד. אך לא, המפקד פנה אל אנשיו דווקא וצעק בכעס: "מי שגנב את קופסת הטבק, שיניח אותה על השולחן ברגע זה, וָלא – רע ומר יהיה גורלו!".
לכמה שניות השתררה דממה, ואז קרב אל השולחן אחד החמושים, ובפנים מושפלות הוציא מכיסו את קופסת הטבק והניחהּ על השולחן, בעוד עיניו הרושפות אש של המפקד נעוצות בו.
ארשת הקלה עלתה על פני הרבי למראה הקופסה שהושבה לבעליה. אולם כעבור רגע שוב עלתה עננה על פניו. "הקופסה נפתחה בתוך כיסו של החייל", אמר הרבי, "כעת אינני זקוק לה עוד, שכן קופסה זו מיוחדת לפסח, ועתה חוששני שמא יש חמץ בכיסו של האיש. לא אשתמש בה עוד".
החמושים יצאו מן הבית, מותירים מאחוריהם מהפכה גדולה ולבבות מפוחדים. ופתאום החריש את האוויר קול ירייה. כולם מיהרו אל פתח הבית. שם ראו את החייל, גנב הקופסה, מוטל על הארץ. התברר כי עם צאתו מן הבית נפלט כדור מנשקו, פגע בראשו והוא נהרג במקום. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
