מאמר הרבי על הפסוק פדה בשלום נפשי * נאמר בי' כסלו תשמ"ו * יצא לאור מוגה על ידי הרבי בקונטרס ט'-י' כסלו תנש"א * מתומצת ומעובד לשפה קלה
פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי
זאת היתה תפלתו של דוד המלך לאחר המלחמות שעבר. אך צריך להבין מה פירוש פדה בשלום, שהרי אם זו פדייה על ידי מלחמה, אין זה שלום?
גאולת אדמו"ר האמצעי רבי דובער ממאסרו בשנת תקפ"ז
באותו יום בו שוחרר הרבי האמצעי ממאסרו, אמר את שעור התהלים היומי של יום י' בחודש (כסלו), שם מופיע הפסוק הנ"ל פדה בשלום נפשי. ואמנם פסוק זה מרמז גם לפדייתם של צדיקים ורביים נוספים, שאמרו תפלה זו בדיוק ביום שחרורם.
מהי פדיה בשלום?
שלום הוא שאין לו מנגד כלל. לא רק שהמנגדים לא נלחמים עמו, מפחד וכדומה, אלא שגם בטלה ההתנגדות. שלום כזה היה בימי שלמה המלך, שכל הגויים נתבטלו בפניו ובאו לחלוק לו כבוד ומתנות.
שלום אמיתי
לעתיד לבוא, כשיבוא משיח, יהיה השלום גדול ואמיתי יותר. לא רק שהגויים יתבטלו מעוצם הקדושה, אלא הם מעצמם יהפכו לאוהבים. דרגא רוחנית גבוהה כל כך של גאולה, באה אכן לביטוי בגאולתם ושחרורם של נשיאי החסידות.
יום גאולה ויום הילולא
יום הגאולה של אדמו"ר האמצעי, היה כנזכר, בי' כסלו תקפ"ז, וכך נקבע לדורות. שנה לאחר מכן, בתקפ"ח, בט' כסלו – ערב י' בכסלו (שגם היה יום הולדתו), נסתלק הרבי מהעולם. כאן אנו עומדים על הקשר שיש בין יום ההילולא, שדווקא בכוחו, הוא מהוה "ערב" והכנה ליום הבא אחריו – יום הגאולה.
הילולת רבי שמעון בר יוחאי
רבי שמעון בן יוחאי היה הראשון שפרסם את חלק הסוד של פנימיות התורה, על ידי ספרו הקדוש ספר הזוהר. הוא היה גם הראשון שפטירתו והסתלקותו מהעולם, נקראה "הילולא", שבתרגום ללשון הקודש, הפירוש הוא "שמחת חתונה".
מה הקשר של שמחת חתונה ליום פטירה?
כתוב בגמרא "האי עלמא דאזלינן מיניה כבי הילולא דמיא". (בתרגום חפשי) העולם הזה שממנו אנו הולכים כ"הילולא" הוא דומה. פירוש הדברים בסגנון החסידות, כי לפני ירידת הנשמות לעולם הזה, הם בבחינת "עומדים". כל עליותיהם לפני הקב"ה במעלות רוחניות, הן כאילו על מקום אחד. כיון שאין בכוחן המוגבל לצאת מחוץ לדרגתן. אמנם, כאשר יורדות הן לעולם הזה, וכנשמות בתוך גופים מקיימות את המצות, אזי נעשים הם "מהלכים", שעליית והילוך הנשמה היא בבחינת אין סוף! הרבה למעלה מדרגתה.
מדוע נקרא העולם "הילולא"?
מהי חתונה? איש ואישה מצד עצמם הם הפכים במובנים רבים, והכוח לאחדם הוא – כוחו האין סופי של הקב"ה, שלמעלה משניהם, שמתגלה באיחוד שני ההפכים. כוח אין סופי זה בא לידי ביטוי בהולדת הילדים, דור אחר דור עד אין סוף. שלכן שמחת החתונה היא גדולה ביותר.
כך גם בעולם. הנשמה והגוף הם כמו איש ואישה. מצד עצמם, הנשמה היא רוחנית, והגוף גשמי, והם הפכים זה מזה. איחודם כאן בעולם הזה, מתאפשר רק בכוח ה'אין סוף'. לכן, אפשרות הנשמה לצאת ולהתעלות למעלה ממקומה ודרגתה, ולהגביה את עצמה עד אין סוף ובלי גבול – היא רק הודות לירידתה בעולם להתלבש בגוף הגשמי.
שני פירושים במאמר הגמרא
אם כן, פירוש אחד, שבעולם הזה אנו נעשים ל"מהלכים", כיון שבו נעשה הייחוד של הנשמה בגוף, בדוגמת שמחת החתונה בייחוד איש ואישה. לפירוש זה, "דאזלינן מיניה" הכוונה שבסיבתו אנו נעשים מהלכים.
פירוש שני: העולם הזה ממנו הנשמה הולכת בהגיע יום פטירתה, אז דווקא מתגלה בה הכוח ל"הליכה" אמיתית עד אין סוף.
כל עוד הנשמה בגוף, לא בא לידי ביטוי ה"הילוך" והעלייה שלה אין סוף, כי גם האין סופיות שבתורה ובמצות שעל ידם היא מתעלית, היא נסתרת, ובגלוי היא מוגבלת. אך כאשר הנשמה מסתלקת ויוצאת מהגבלות העולם, אז מתגלה בה הפנימיות של המצות, שהיא בלי גבול, והיא מאירה לנשמה, בעליות אין סוף.
חיצוניות ופנימיות במשמעות הסתלקותם של צדיקים
כל הצדיקים עד לרשב"י ואחריו, היה עיקר עסקם בחלק הגלוי שבתורה. כי חלק הסוד ופנימיות התורה, שמגלה בעולם את קדושת התורה כפי שהיא למעלה, לא היה אצלם. לכן גם בעת פטירתם מהעולם, לא האירה הפנימיות והאין סופיות של הנשמה, כאן בעולם, אלא רק בעולמות עליונים.
לעומת זאת, אצל רשב"י וכל צדיקי תורת הנסתר, שעסקם בתורה בעולם היה לגלות את פנימיות התורה, הנה בעת הסתלקותם, כשהנשמה יצאה מהגבלות העולם והגוף, והתגלתה בה הפנימיות והאין סופיות של הבורא (על ידי המצות שקיימה בעולם הזה), האירה אז פנימיות זו גם כאן בעולם בעת ההסתלקות, ללא הסתרים.
לכן, ימי השנה של צדיקי תורת הנסתר נקראים בשם "הילולא", כי השמחה הגדולה כשמחת החתונה המתגלית בנשמה בעת פטירתה, מאירה גם כאן בעולם למטה.
ה"הילולא" הגדולה – לעתיד לבוא
לבד משמחת החתונה הבאה לביטוי בייחוד איש ואישה, ישנם עוד אופנים של ייחודים עליונים, ונמצא שישנם כמה ייחודים כלליים:
האחד הוא, יחוד הנשמות למעלה לפני ירידתן למטה, שגם בהם יש בחינות של איש ואישה – 'דכר ונוקבא'. אופן שני – בעולם הזה, בייחוד איש ואישה, ויחוד הנשמה והגוף. אופן שלישי – יחוד הנשמה עם הגוף שיהיה לעתיד לבוא בתחיית המתים, והוא הייחוד הנעלה ביותר.
גילוי הפנימיות לעתיד לבוא גם בגוף הגשמי
בתחיית המתים תתגלה האין סופיות של הקב"ה, ואף הוא עצמו, כתוצאה מהתורה ומצות שקיימו ישראל בעולם הזה, כי אז תתגלה פנימיות התורה והמצות שהם אין סופיים ובלי גבול. אמנם פנימיות זו מאירה גם עתה לצדיקים, אלא שכדי לקבל גילוי זה עליהם לצאת מהגבלות גופם ולהסתלק מן העולם. אך לעתיד לבוא, יהיה גילוי הפנימיות והבלי גבול, גם בגוף הגשמי, בעולם הזה.
גילוי האין סוף אצל צדיקים גם בגוף הגשמי
הכוונה בביאור החסידות בעניין ההילולא שתהיה לעתיד לבוא, היא גם לרמז, על מעלת הצדיקים שעיקר עסקם הוא לגלות פנימיות התורה. כי על ידי עבודתם בגילוי פנימיות התורה, התגלה אצלם הבלי גבול והאין-סוף של תורה ומצוות – גם בגוף הגשמי, בדוגמת מה שיהיה לעתיד לבוא.
'הסתלקות' ו'הילולא' בעבודת השם
גם בעבודת ה' של כל יהודי, נשמה בגוף, מוצאים אנו שני אופנים מקבילים לשני האופנים הנזכרים לעיל: גילוי על ידי 'הסתלקות', והגילוי שיהיה בתחיית המתים.
כאשר אדם בתחילת דרכו בעבודת ה', הרי על מנת שיחוש את האין סופיות של הקב"ה, צריך הוא לצאת ולהתנתק ממציאותו האנוכית, כדי להתמסר לקב"ה. תנועה זו בנפש, מקבילה לעניין ה'הסתלקות'. אך כאשר הוא מתעלה יותר, מגלה את האין סופיות של הבורא, גם בתוך מציאותו האישית – מקביל לגילוי של תחיית המתים.
שלוש דרגות בעליית הנשמה
נשמות שעסקו רק בחלק הנגלה בתורה, עליית הנשמה אצלם היא בהעלם. כי התורה והמצות שעל ידם היא מתעלה, הרי כפי שהם בנגלה – בחיצוניות, הם מוגבלים. גילוי האין סוף וה'בלי גבול' שעל ידם, יהיו בעיקר לעתיד לבוא.
נשמות העוסקים בפנימיות התורה – ההמשכה האין סופית של התורה והמצות שלהם, מתגלית גם בעת הסתלקותם. וכן גם בהיותם בעולם, על ידי הביטול שלהם לה' וההתנתקות ממציאותם. ועל ידי זה מתעלים הם לדרגא נעלית עוד יותר, שגילוי ה'אין סוף' וה'בלי גבול' הוא גם במציאות שלהם כאן בעולם.
פדה בשלום נפשי בעבודת ה'
[כאן חוזר לבאר מה שהתחיל בתחילת המאמר:] שני אופנים בהתגברות הנפש האלוקית על המנגדים לה – הם הרצונות הזרים בנפש, והבאת האדם לרצון אחד רק לה'.
האחד הוא, כאשר האדם מגלה בנפשו את רצונו הבלתי מתפשר בה' ומצוותיו, שלמעלה מתפיסת שכלו ורגשותיו, אז פודה את נפשו מהרצונות הזרים, ומתגבר עליהם. זוהי הדרגה בנשמה הנקראת "חיה".
אופן נעלה יותר הוא, כאשר האדם מגלה בנפשו את תוקף התקשרות נשמתו עם הקב"ה הבלתי ניתנת לשינוי, והיא בחינת "יחידה" שבנשמה, אז, לא רק שהוא מתגבר על הרצונות הזרים, אלא הם בטלים ממילא. וזו היא פדייה בשלום.
ביטול הרע בעולם
כשם שבאדם, הצד הרע שבו מתבטל לגמרי על ידי גילוי ה"יחידה" שבנשמתו, כך גם בעולם. כאשר תתגלה ה"יחידה" של כל העולמות, שזוהי בחינת משיח, יתבטל כל הרע מהעולם. ובעצם, במידת ביטול הרע אצל האדם על ידי גילוי ה"יחידה" בנפשו, תלוי גילוי ה"יחידה" הכללית וביטול הרע בעולם.
ערך פדיית דוד לגבי הפדייה לעתיד לבוא
הן הפדייה בשלום שעל ידי גילוי "היחידה" בנפש, והן הפדייה שהיתה אצל דוד המלך, שהתייחסה לאנשים מסוימים (כמו עמשא, אנשי אבשלום וכו'), אינם בערך כלל לגבי הפדייה בשלום שתהיה לעתיד לבוא, וכמו גבול לגבי בלי-גבול. למרות זאת, כאמור, התחלת הגילוי של לעתיד לבוא וסיבתו, היא בפדייה של כל אדם מרצונותיו הזרים. ועוד לפני כן, בפדיית דוד משונאיו.
גאולת פנימיות התורה היא בלי גבול
כאן רואים את המקביל בין עניין ההילולא לעניין הגאולה. כי פדיית דוד (וכן פדיית כל אחד בנפשו), כיון שהיו ביחס לעניינים מוגבלים, לכן הגילוי של לעתיד לבוא והגאולה הנמשכת על ידם, שהם בלתי מוגבלים ואין-סופיים, לא היו אז בגלוי. בדוגמת עניין ההילולא אצל צדיקים שעסקו רק בחלק הנגלה שבתורה.
אך הגאולה שהיתה אצל אדמו"ר האמצעי (וכמו כן שאר הגאולות של נשיאי החסידות), כיון שהגאולה היתה לגבי האפשרות וההיתר להמשיך ולהפיץ את פנימיות התורה, שהיא גם בחינת ה"יחידה" שבתורה, ובה מאיר ה'אין-סוף' וה'בלי גבול' בגלוי – לכן גם הגאולה היתה מהבחינה הנעלית שבה, שהיא גאולה לכל, ואין בה שום הגבלות.
בכך מהוה ערב י' כסלו – יום ההילולא, "ערב" והכנה ליום הבא י' כסלו – יום הגאולה, כי לאחרי שהתגלתה מעלת עבודתו של אדמו"ר האמצעי, בדרגת הילולא, על ידי הביטול שלו לה', בדומה ל'הסתלקות' כנ"ל, זכה להמשיך את הגילוי של גאולתו – "פדה בשלום נפשי" שלמעלה מהגבלות, גם בכל השייכים אליו, בעודם במציאותם. שלכן, ביכולת כל אחד – לפדות את עצמו – ובשלום. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
