יש חוויה שמתבטאת בניגון ויש ניגון שיוצר חוויה * "עיני קודשו של הרבי הרש"ב היו עצומות והוא ניגן בלחש ובדבקות ודמעותיו ניגרו על לחייו" * "ינגנו עתה את הניגון 'ניע ז'וריצע כלאפצי', שתוכנו הוא שאין לדאוג אלא להתקשר אל הרבי" * ניגון חבד"י לבבי הוא מחמם, וכאשר נהיה חם, נהיה מואר יותר...

בדמות מחבר הניגון

אומר כ"ק אדמו"ר הריי"צ: בניגון חסידי משתקף מהלך-רוחו של מחבר הניגון. ניגון הוא חוויה מסויימת, ויש בזה שני אופנים: חוויה שמתבטאת בניגון וניגון שיוצר חוויה. רבינו הזקן היה בעל-מנגן מלידה. בהיותו במעזריטש, הוא קיבל הרבה ניגונים שינגנו אצל מורנו הבעש"ט ושינן אותם בדיוק. לכל ניגון היה שם בהתאם לתולדתו, מחברו, הזמן והאירוע שאותו ניגון מספר.

הצדיק ר' מיכל'ע מזלוצ'וב היה מחדש גדול בניגונים. מורנו הבעש"ט אמר על הצדיק ר' מיכל'ע שהוא אורח קבוע ב"היכל השיר" והוא בוחר לו משם ניגוני התעוררות ותשוקה. אירע פעם שבגלל מצב בריאותו החלוש, ר' מיכל'ע לא היה יכול  לנסוע אל הבעש"ט. הוא חיבר אז את הניגון המפורסם בקרב החסידים בשם "ניגון הגעגועים של ר' מיכל מזלוצ'וב".

ניגון הגעגועים של ר' מיכל'ע מחולק לשלושה חלקים: החלק הראשון מתאר את התשוקה הגדולה והגעגועים הגדולים. החלק השני מתאר את האושר והשמחה הגדולה בשעת ביקורו אצל הבעש"ט. החלק השלישי מתאר את התעוררות הדבקות וההתקשרות אל מורנו הבעש"ט.

(ספר-השיחות ה'ש"ת [בלה"ק] עמ' קלג)

ניגון התעוררות רחמים רבים

סיפר כ"ק אדמו"ר הריי"צ: בסעודת שבע-ברכות של חתונתי, באור ליום ח"י אלול תרנ"ז, דיבר כ"ק אאמו"ר אודות הניגון המיוחס אל הצדיק ר' מיכל'ע מזלוצ'וב וכך סיפר:

הצדיק ר' מיכל'ע מזלוצ'וב היה ממסדרי הניגונים לפני הבעש"ט. מקובל בידינו שהבעש"ט כינה את הניגון הזה בשם "ניגון התעוררות רחמים רבים".

כ"ק אאמו"ר [אדמו"ר מהר"ש] סיפר לי ששמע מאביו הצמח-צדק בשם סבו אדמו"ר הזקן, שקיבל ממורו הרב המגיד ממעזריטש שנכח באותו מעמד: לפני הסתלקותו, הורה הבעש"ט לשיר ניגון זה, ולאחר שסיימו לנגן אמר: "אני מבטיח לכם לדורותיכם, שכל מי שינגן ניגון זה מתוך רגש של התעוררות תשובה, באיזה זמן שיהיה ובאיזה מקום שיהיה, אשמע אותו בכל מקום שבו אהיה (ישנם מלאכים שמביאים ידיעות ובשורות אל הנשמות), ואף אני אנגן עמו את הניגון ואעורר רחמים רבים על המנגן בעל-התשובה".

כ"ק אדמו"ר הצמח-צדק היה רגיל לנגן בתפילתו ניגון זה, בתקופות ה'רציניות'. כ"ק אאמו"ר [=אדמו"ר מהר"ש] הסביר לי ש"נשמתו" של ניגון זה היא "אשה קשת רוח אנוכי" ותוכנו של הניגון הוא "ואשפוך את נפשי לפני ה'"...

(ספר-השיחות ה'תש"ג עמ' 169)

ניגון שמסעיר את מיתרי הלב

ועוד סיפר כ"ק אדמו"ר הריי"צ: באותו מעמד ניגנו הרב רבי יעקב-מרדכי ורבי אשר גרוסמן את הניגון האמור. עיני קודשו של אבי היו עצומות והוא ניגן איתם בלחש ובדבקות ודמעותיו ניגרו על לחייו. האברך החסיד ר' מענדל ב"ר זכריה יפה מיקטרינוסלב ושניים מבחירי בעלי כלי-זמר שבאו מוויטבסק ליוו את המנגנים בכינורותיהם בקול דממה, בהתאם לתנועות הניגון, דבר שהסעיר את מיתרי לבות המסובים העומדים צפופים. בחדר הושלך הס, כאילו אין איש נוכח במקום, והמחזה היה נהדר בהדרת קודש וחדרת קודש.

שלוש פעמים בזו אחר זו ניגנו את הניגון. בכל פעם הגביהו המנגנים בפה ובכינור את קולם, בנוסף לכך שכל בבא של הניגון היא בהרמת קול ביחס לבבא הקודמת. כשסיימו לנגן, פקח אבי את עיני קודשו וכיבד את המסובים ואת העומדים ב'משקה'... אבי היה בחדווה גדולה והכריז שהוא מכבד את כל הנמצאים בריקוד ומבקש מהם לשתות כוס 'לחיים', עם כל הפירושים. מאפס מקום לצאת במחול, כנהוג, הוא הציע שכל אחד ירקוד על מקומו.

המסובים והעומדים מילאו את בקשת אבי באוות נפש וקריאות 'לחיים' נשמעו מכל העברים. פתאום נשמע קולו של החסיד המקובל רבי יהודה-לייב הופמן במצהלות שמחה וכל המסובים קמו ממושבם, הניחו יד על כתפי חבריהם ורקדו.

(ספר-השיחות ה'תש"ג עמ' 169)

הדאגה היחידה - כיצד מגיעים ל"קרעטשמע"

בהתוועדות יום שמחת תורה תרע"ג ב'זאל' הגדול של ישיבת תומכי-תמימים, ניגנו התלמידים את הניגון המקובל שמקורו ב"קאפעליע" [=מקהלה] של כ"ק אדמו"ר האמצעי. הניגון מורכב ממילים בשפה הרוסית - "ניע ז'וריצע חלאפצי שטא איזנאמי בודעיט, יאק דאיעדעם דא קארטשאמקע, טא אי וואדקא בודע" [="אל דאגא, חבריא, מה יהיה איתנו. אנו ניסע לבית-המרזח ושם יהיה 'משקה'"].

אמר על כך כ"ק אדמו"ר הרש"ב נ"ע: ניגון זה נותן לי תמונה של חסידי כ"ק אדמו"ר האמצעי ומציב אותי באותו ציור... כל דאגתם של חסידי אדמו"ר האמצעי לא היתה אלא כיצד מגיעים ל"בית-המרזח" ואז כבר הכל נהיה בסדר... זוהי האמת: כשנמצאים ב"בית-המרזח" כבר הכל נהיה בסדר.

(תורת-שלום עמ' 157)

"בית המרזח" של החסידים

כך מבאר כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו את העניין האמור: כאשר נמצאים בנסיעה בדרך, נכנסים ל"בתי-המרזח" ("קרעטשמעס") שנמצאים באמצע הדרך, ושם יכולים לנוח, להתפלל וללמוד את השיעורים במנוחת הדעת.

והנמשל - הנסיעה בדרך מתייחסת לזמן הגלות, "מפני חטאינו גלינו מארצנו", שכל בני ישראל הם בגלות, בדרך, ובאמצע הדרך ישנם "בתי מרזח", "קרעטשמעס", שהם המקומות של הרביים.

ולכן, צריכים להשתדל למעט ככל האפשרי בשהייה בדרך, ולהימצא ככל היותר ב"בית-המרזח" ("קרעטשמע", במקומו של הרבי, מתוך ידיעה ששם לא חסר מאומה). שינגנו עתה ניגון זה (ובוודאי כולם מכירים את הניגון).

[התחילו לנגן את הניגון, ואמר כ"ק אדמו"ר: למה מנגנים רק כדי לצאת ידי חובה? - שינגנו ביתר חיות. אחר כך הפסיק הרבי שוב את הניגון והורה שינגנו ביתר חיות. ניגנו בהתעוררות גדולה, וגם כ"ק אדמו"ר ניגן עם הקהל ונענע בחוזק בידו הק'.]

(תורת-מנחם כרך ב עמ' 106)

ניגון התקשרות אל הרבי

ינגנו עתה את הניגון "ניע ז'וריצע כלאפצי", שתוכנו הוא שאין לדאוג אלא להתקשר אל הרבי, וממילא יומשכו כל ההשפעות...שינגנו את הניגון בשמחה גדולה, מתוך כוונה לבטל את כל ההעלמות וההסתרים וכל המדידות וההגבלות, ואז לא תהיה מניעה מצד ה'כלים', ויוכלו לקבל את ההשפעות של הרבי כפי שהן מצידו, בלי גבול.

[כ"ק אדמו"ר התחיל לנגן "ניע ז'וריצע כלאפצי", ועמד מלא קומתו ורקד על מקומו בשמחה גדולה].

(תורת-מנחם כרך ב עמ' 135)

כאשר הלב מתחמם

בהתוועדות שמחת-תורה תש"ד, אמר כ"ק אדמו"ר הריי"צ: ניגון בהתוועדות של אנ"ש מחמם... ניגון חבד"י לבבי הוא מחמם, וכאשר נהיה חם, נהיה מואר יותר... שינגנו ניגון חסידותי פנימי, ניגון שיבריח את הקור והחושך ו'ימשיך' אור וחמימות בריקוד חסידותי 'ממכר'.

הנאספים ניגנו ורקדו בהתלהבות, ואחר כך אמר הרבי: אכן, רוצים לנגן ולרקוד בהתלהבות, אך ההתלהבות החסידית עדיין חסרה. החיסרון אינו נעוץ בהגבהת הרגליים, אלא בכך שהלב והראש אינם בבחינת שמחת-תורה.

אחר כך התחילו לנגן את הניגון המפורסם "ניע ז'וריצע כלאפצי", ואולם, הרבי ציווה להפסיק מלנגן באומרו: ראשית כל, צריכים להיות "כלאפצי" - על-ידי זיעה של מצווה בעבודת התפילה. תחילה צריכים לנגן כדי לחמם את ה"כלאפיעץ" בחום הקדושה, שכל העצמות 'תרגשנה' את שמחת תורה, שהעקב ירגיש את התרגשות הלב ודבקות המוח של שמחת-תורה, ורק אז יכולים לנגן "ניע ז'וריצע כלאפצי".

(ספר-השיחות תש"ד [בלה"ק] עמ' לח)

ניגונים חדשים

(ניגנו ניגון, ושרו אותו שלא במדוייק, ואמר כ"ק אדמו"ר הריי"צ:) כאן באמריקה, לא זו בלבד שאין ממציאים ניגונים חדשים, אלא גם שוכחים את הניגונים הישנים. לליובאוויטש היו מביאים תמיד ניגונים חדשים. היו ר' אברהם, ר' אהרון ור' שלום חריטונוב, שהיו מביאים ניגונים חדשים. הרה"ח ר' הלל היה מורה לאברכים  להמציא ניגונים חדשים. ואילו כאן שוכחים גם את הניגונים הישנים... אם תעזבנה יום, תעזבך יומיים.

(ספר-השיחות תש"ג [בלה"ק] עמ' קמב)

קבלת-עול מוזרה

סיפר כ"ק אדמו"ר הריי"צ: בהתוועדות י"ט כסלו תרס"ד, ניגנו הבחורים את הניגון שמכונה "הניגון של גוראריה". הם ניגנו פעמיים ושלוש והתלבטו אם להמשיך לנגן. מעבר זה המשיכו לנגן ומן העבר השני ניסו להשתיק אותם. כ"ק אאמו"ר ציווה לנגן והבחורים אכן ניגנו, אבל עשו זאת במתכונת מצומצמת. ואז פנה אליי כ"ק אאמו"ר ואמר: "הם מנגנים מתוך קבלת-עול". באותו רגע חשבתי שהוא מתכוון לרמוז לי שאומר להם שינגנו את הניגון בחיות רבה יותר, אבל הוא המשיך מיד לבאר את דבריו:

"היום מנגנים משום-מה מתוך קבלת-עול מוזרה, מתוך דוחק וצמצום ("שטארק פארקוועטשט"). מתכוונים לדבר אחר, רוצים כבר לעזוב את העניין [=הניגון] הנוכחי, לא אליו מתכוונים אלא לדבר אחר [=לשמיעת שיחות]. היו מעדיפים כבר לסיים את העניין הזה, ולמרות שעוסקים בו, היו מעוניינים לסיימו כבר משום שמעוניינים בדבר אחר. האמת היא שלא כך צריך להיות. במקום שבו נמצאים - שם צריכים להיות. אחר כך, כאשר עוברים לעניין אחר, אז צריכים להיות מונחים בעניין ההוא. אבל כל זמן שאני עושה עניין אחד, עליי להיות מונח בו. ואז, כשאעבור לעניין השני, אהיה מונח בו. שהרי זוהי הוכחה לאמיתיות הדבר שבו עוסקים, שמונחים בו באמת. ומאחר שזוהי האמת, לכן מונחים בעניין במלוא האמת...

(תורת-שלום עמ' 39)

אחד בפה ואחד בלב

ופעם אחרת סיפר על כך כ"ק אדמו"ר הריי"צ: בי"ט כסלו תרס"ג, ניגנו הנוכחים ניגון שלא במתינות. אמר כ"ק אדמו"ר הרש"ב: כשנמצאים בעניין אחד וממהרים לעניין שני, הרי זה בבחינת "אחד בפה ואחד בלב", ומי התיר זאת?...

(לקוטי-דיבורים ח"א עמ' 18)