נושאים נוספים
	התקשרות גליון 1122 - כל המדורים ברצף
	הרבי שלח שלוחים ולא הבטיח להם מאומה
	בקרוב ממש נזכה ל'שירה' דלעתיד-לבוא
	בעקבות משה רבינו
	פרשת בשלח
	הלכות ומנהגי חב"ד

צדיקים שהתעכבו להיכנס לגן-עדן כדי להביא את הגאולה האמיתית והשלמה * החשיבות המיוחדת מאחורי מאבק הרבי נגד נסיעת אניות ישראליות בשבת * התנגדותו לניתוחי הקטנת הקיבה * הורה נחרצות לשוחטים: על השוחט להראות את סכינו לרב, גם אם אינו חביב עליו כל-כך * רשימה נוספת בסדרת יסודתו בהררי קודש

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

על שמירת השבת

אחת המערכות הציבוריות הראשונות שניהל הרבי כמעט לבדו ממש, היתה לגבי איסור ההפלגה באניות ארץ-ישראליות בשבת קודש – ראה על כך ב'התקשרות' גליונות רנד, רנו, תתעב, שולחן מנחם כרך ב' עמודים ט-כ. מורה לדור נבוך כרך א' עמ' 148. ועוד.

ואולי יש בטעם להביא בהקשר לזה קטעים מדברי רבינו בחיי בספרו 'כד הקמח' ערך שבת:

"מצינו בבית ראשון שהיו בידם עבירות הרבה.. לא תלה הכתוב חורבן בית המקדש אלא על חלול שבת.. ושתק ירמיה הנביא משאר עבירות שבידם, ולא הזכיר אלא ענין השבת. והודיעו מפי השם-יתברך שאם ישמרו השבת וישבה העיר הזאת לעולם.. אם ישראל משמרים מנוחת השבת ישמור הקב"ה את הארץ.. שהגלות תלוי בעונש חילול שבת, והגאולה תלויה בשמירת השבת..

"כיון שהוכחנו כח גודל מצות השבת שהנסתר והנגלה שבה יורו על נפלאות תמים דעים, ראוי לנו להעיר עיני הלב להצטער ולדאוג על שערוריה שנעשתה בארץ, שיש בישראל מחללי שבת, ושופטים ושוטרים שבכל שער ושער העלם יעלימו עיניהם מעם הארץ בחללם את יום השבת, והנה הם חושכים שבט מוסר לרדות הסרבנין, ודי לנו חרפה גם בזיון וקצף בהיות ישראל מחללי שבתות בפרהסיא. והנה משה רבינו אזר חלציו במצוה זו..

"ועוד בראותנו האומות.. ימי חגיהם, וישראל אינם משמרים.. הנה יש בזה עון חילול השם נוסף גם הוא על עון חילול שבת, ולכך ראוי לבית דין להניף יד, ומקל מוסרם לא ישיבו ריקם.. והשי"ת ברחמיו ינקנו מעון, ויכין לבבנו ליראתו, ויתן לנו שכר על ידי שומרי שבת כהלכתה ועובדי עבודתו, לפי שהשבת היא דוגמא לעולם הבא.. ולא יבושו עמי לעולם".

[וראה גם יערות דבש (דרוש יג): כל איש ישראל אשר איננו בקי בהלכות שבת מרישא לסיפא.. אוי וי, איך מצפים ומייחלים לגאולה.. והגאולה תלויה בשמירת שבת].

מי לא נכנס ל'גן-עדן'?

בתורת מנחם כרך א' עמודים 11-12 מזכיר הרבי "צדיקים שלפני ההסתלקות הבטיחו שלא יכנסו ל'גן-עדן' עד שיפעלו ביאת משיח", ביניהם הרה"צ ר' לוי יצחק מבארדיטשוב, עיין שם.

מן הראוי לציין את הנאמר על ידי החיד"א בספרו 'פה אחד' על ההגדה של פסח (עמ' ח):

בספר החיזיונות למהרח"ו ז"ל (כתב יד) כתב, דהגידו להרב ז"ל בחלום דמיום שנחרב בית המקדש, שמואל הנביא ע"ה קבל אבילות ולא רצה לישב במקומו העליון ב'גן-עדן' והלך למקום אחר, פחות הרבה ממקומו משום אבילות על חורבן בית-המקדש.

וב'שבחי מהרח"ו' הובאו דברים אלו בשינוי:

שראה בחלום בגן-עדן מקום פנוי אחד ואמרו לו הנה זה מקום של שמואל הרמתי, אבל משנחרב בית-המקדש קיבל שלא לישב עוד בזה עד שיבנה ביהמ"ק. ומאז הלך לו לירושלים החרב[ה] ושם עומד תמיד ומתאבל עליו עד שיבנה.

אמנם תוכן דברי הרבי מתאים יותר למובא ב'תפארת שלמה' (ליקוטים קנ, ב) שציין עובדה הנ"ל תוך הדגשה כי שמואל הנביא אחר פטירתו לא נסתלק למקומו ב'גן-עדן', רק תמיד עומד על מזוזת היכל ה' למעלה להתפלל על ישראל, וכמו שמפורש בשמואל א' – א, כב: "וישב שם עד עולם" – כמשמעו!

והנה זה השבח שנאמר בו "משה ואהרון בכהניו, ושמואל בקוראי שמו, קוראים אל ה' והוא יענם", שהשווהו הכתוב למשה ואהרון שהם עומדים כל הימים לישראל, כנודע, ואמר הכתוב כי גם שמואל הנביא כמוהם! וזהו שנאמר: "קוראים" -  לשון הווה – תמיד אל ה'  בעבור בני ישראל.

אמנם, בשיחת הרבי משמע, שסוף סוף גם צדיקים אלו נכנסו לגן-עדן.

קבר הנביא שמואל – היכן?

ומעניין לעניין – בעניין קבורת שמואל הנביא:

לפני מספר שנים פרסם וועד הנחות בלה"ק (לש"פ ויחי תשע"ב) מכתב מרתק של הרבי מח' טבת תשי"ד, הפונה אל הד"ר מיכאל איש שלום – שפרסם ספר 'קברי אבות' (ירושלים תש"ח), ובו הערות על ספרו. תחילה מקדים הרבי:

עד היום באים יהודים למאות ואלפים להשתטח ולהתפלל על הקברים הקדושים בארץ ישראל, והוא ענין שאינו קשור בשכל בלבד אלא גם ברגש פנימי שבנפש, והוא מאורע חשוב בחיי היהודי כשזכה להשתטח על המקומות הקדושים, וגם מחוץ לארץ שולחים בקשות ותפילות לאמרם כידוע ומפורסם..

בקשר לקביעה ובירור מקומות הקברים הקדושים מדגיש הרבי:

היא נמסרה מהאר"י הקדוש ב"שער הגלגולים", וגם ספר 'גלילות ארץ ישראל" אשר בעל סדר הדורות פרסמם בכל תפוצות ישראל בדורות שעברו..

אשר ל'שער הגלגולים' מצטט הרבי שיסודו למעלה מן השכל – "שהוא היה רואה ומסתכל בנשמות הצדיקים ועל ידי זה.. היה יודע קבר כל צדיק וצדיק" (שער הגלגולים הקדמה לז).

כמו כן לגבי קבורת אלקנה (אבי שמואל הנביא) כותב הרבי:

מובא ב'שער הגלגולים' מקום קבורתו, ומוסיף "לא כמו שאומרים העולם שהוא קבור עם בנו שמואל הנביא בעירו ברמתה".

והנה, בתנ"ך מפורש לגבי קבורתו "וימת שמואל.. ויקברוהו בביתו ברמתה" (שמואל-א כה,א) "ושמואל מת.. ויקברוהו ברמה ובעירו" (שם כח,ג). אלא שלגבי מקומה של 'רמה' זו נחלקו הדעות:

בספר 'כפתור ופרח' לר' אשתורי הפרחי איתא: "למערב ירושלים כמו שעה, נוטה לצפון, היא הרמתה ושם שמואל ע"ה כי שם ביתו".

וכן מובא במספר מקורות: 'מסעות ר' יעקב' (ד"א תתק"צ לתלמידו של רבי יחיאל מפריז); 'מסעות ארץ-ישראל' (ה"א רפ"ב); 'יחוס הצדיקים' (משנת ה'שכ"א) עמ' קלב . ועוד.

[בספר 'יחוס הצדיקים' הנ"ל מציין שגם אביו (אלקנה) ואמו (חנה) קבורים שם, אך מדגיש: "כי קבורים הם תחת המערה, והציונים שסמוך למערה – דוגמא בעלמא!"].

מאידך בספר 'תבואות הארץ' לר' יהוסף שווארץ סבור, שהרמה הסמוכה לירושלים אינה "רמתיים צופים" אלא זהו המצפה, ואילו 'רמה' היא באחת מהרי הלוויים הנמצאות בסביבות שכם (שמואל היה משבט לוי).

רבי בנימין מטולידה מספר כי בעת כיבוש הצלבנים העבירו הגויים את עצמותיו של שמואל מרמלה – היא ה"רמה" – למקום קבורתו הנוכחי בעיר שילה, המרוחקת ב' פרסאות מירושלים (נבי סמואל שבימינו), ומעל קברו בנו כנסיה. – וכן הובא בספר 'סדר הדורות'.

אמנם בעל תבואות הארץ שולל לגמרי דעה זו וקובע: "דהוא דברי הבל, ודבר רחוק מן השכל שכך יעשה לקבר נביא ישראל"!

מאידך בעל 'סדר הדורות' מביא בשם שלשלת הקבלה צ"ח "כי עצמותיו של שמואל הנביא הועברו על ידי ארקדימו, קיסר מאינדיאנה למלכות טרציאה". ומעניין: על סמכותו של בעל סדר הדורות אין הרבי מערער בדרך כלל, ואדרבה [ראה בהרחבה במדור זה באחד הגיליונות אשתקד], וכנ"ל בנושא קבורת הצדיקים.

אמנם מאידך, על ספר שלשלת הקבלה כותב הרבי (אגרות קודש כרך ט' עמ' סה), ש"כמה ענינים בשלשלת הקבלה מפוקפקים ולא אמיתיים"!

עמידת הדורש בבית הכנסת

בשנת תשל"ג ארגנו בשכונת קראון-הייטס התוועדות צאתכם לשלום לכבוד האורחים מגרוזיה שבאו ל"בית חיינו".

כאשר הוכנס לרבי דיווח על ההכנות, הגיב בין השאר (נדפס במדורנו בגיליון ש"פ משפטים תשע"ד – א'יח עמ' 9- 10 ושם צילום כתב-יד-קודש):

משמע מהמצורף – בזה – שהסדר שהנואם אחוריו אל ההיכל כו'. ומובן שכדאי לסלקו לצדדים.

והנה גם הרמב"ם בשו"ת (מהדורת פריימן) סימן כ"ו לעניין הנהגת הכוהנים כתב, שטוב אם אפשר שיזוזו מעט לצד.

וכן מצינו בשו"ת תשובה מאהבה ח"ב סימן רכח: "גם כשאני דורש בפתיחת ההיכל כמו קודם 'כל נדרי' וכדומה, כל רואי שיעידו בי שאני תמיד מצדד את עצמי שלא להיות אחורי אל ההיכל..".

לגופו של עניין נידון בהרחבה בפוסקים, ראה אנציקלופדיה תלמודית ערך ארון (עמ' קפד וציונים 38-40); אור תורה סיון תשנ"ג סימן קלג (עמ' תש-תשא). ובארוכה – בספר גם אני אודך ברכת כוהנים (להרב גמליאל רבינוביץ) סימן ט"ז (עמודים קצב- רג). וש"נ.

דברים בטלים – ללא תועלת

במספר הזדמנויות (ראה יחידויות כ"ד אייר תשל"ז; יום ב' ט' אלול תשל"ח, ובכמה וכמה התוועדויות) הזכיר הרבי את הפירוש (המיוחס לאחד מצדיקי פולין) ש"דברים בטלים" פירוש [לא דברים אסורים אלא] דברים שלא יצא מהם משהו לפועל (וראה – 'פרדס חב"ד' גליון 18 עמ' 42 הערה 264).

ויש להוכיח כן מלשון הרמב"ם הלכות שבת פכ"ג הי"ח: חשבונות שאין בהם צורך – מותר לחשבם. כיצד? כמה סאין תבואה היה לנו בשנה פלונית? כמה דינרין הוציא בחתנות [בחתונת] בנו וכיוצא באלו, שהם בכלל שיחה בטלה שאין בהם צורך כלל – המחשב אותם בשבת כמחשב בחול. [וכתב ה'מגיד משנה' אבל אין שיחה בטלה ראויה ליראי חטא]..

נראה מפורש שב''שיחה בטלה" כוונת הרמב"ם לדברים שאין בהם תועלת תכליתית למעשה בפועל.

לכוון לשמיטת עוונות

בשיחות כ"ק אדמו"ר משנת תשמ"ט – התוועדויות תשמ"ט כרך ג' עמ' 115 הערה 3:

ופשיטא שכן הוא בנוגע ל"תשמ"ט ידיך" של (כביכול) הקב"ה (שמקיים המצוות שמצוה לאחרים לעשות) שהוא משמיט כל החובות של בני ישראל (ראה גם סליחות לערב ר"ה פיוט אנא עוררה).

ורוח הדברים מופיעה בשיחות נוספות (ראה שערי שמיטה, היכל מנחם, עמ' קנט):

שהקב"ה עצמו מראה דוגמא שהוא מקיים את המצוות.. שבראש-השנה זה מתחילת שנת השמיטה, שנת השבע, שהקב"ה מבטיח ומודיע ומקיים זאת, שהוא לא יתבע שום חובות ישנים.

ויש לציין כי כן מצינו מהרה"צ ר' פנחס מקאריץ בספרו 'אמרי פנחס' (שער ד' אות עב):

"אמר לר' יאקל בשנת תקע"ב שהיתה שנת השמיטה, שלא ישכח לכוון בסליחות ערב ר"ה במה שאומרים 'ואשר יהיה את אחיך תשמט ידיך', שישמוט השם יתברך עוונותינו, כיון שהשנה משמטת בסופה".

ניתוח שתוצאותיו לא ברורות..

מעשה ביהודי חשוב שפנה לרבי בשנת תשמ"ג בעניין הקטנת הקיבה, והרבי השיבו (נדפס ב'היכל מנחם' כרך א' עמ' קפט):

לפלא השאלה הלסתבך בניתוח.. דהקטנת הקיבה ותוצאותיו הבלתי ברורות (ככל הדרוש) וכו'! – והסיבה היחידה שהמדוברת תי' כבדת בשר?! ומופרך.

מובן לכאורה שיש לחלק מהמסופר (בבא מציעא פג,ב) על ר' אלעזר ב"ר שמעון שהשקוהו סם שינה והעלוהו לבית השיש וניתחו את בטנו, ממנו הוציאו שומן רב מאד (וברש"י שם "לפי שבעל בשר היה מאוד") – כי שם מדובר בניתוח שהיו רגילים בו כבר בימיהם (חיצוני) להסרת שומן, מה שאין כן כאן להקטנת הקיבה – אשר הוא ניתוח רציני (פנימי) כדברי כ"ק "תוצאותיו בלתי ברורות", ובדורנו התרחשו כמה מקרים בלתי-רצויים לאחריו ה"י וק"ל. ומסיימין בטוב.

נחיצות בדיקת סכין השוחט

במכתבי כ"ק אדמו"ר משנת תשל"ו (אגרות-קודש כרך לא עמודים קכז-ח), [וראה גם אגרות קודש שם עמ' קמב]:

ודאי כמנהג כל שוחט-ובודק מראה הסכינים להרבנים...

נהוג בקהילות-קודש – שהשו"ב מראה סכינו להרבנים, ואינה מובנת התנגדותו למנהג זה שיסודה בשולחן ערוך...

כוונת כ"ק בפשטות היא למה שכתב הב"י בסי' יח סעי' יז: טבח שלא הראה סכינו לחכם היו מנדין אותו.

ומקור ההלכה במסכת חולין (דף ח"י ע"א) אלא שבראשונים נחלקו האם הוא משום כבודו של חכם, או משום עיקר הדין (שיסמוך על שחיטתו פעם אחרת כשתהיה פגומה וישחוט בה) [וראה בארוכה בטור וב"י או"ח סי' תצח, לעניין אם מותר להראות הסכין לחכם ביום-טוב].

אמנם הרמ"א – מיוסד על דברי הרא"ש – כתב על דברי הב"י שם: "והאידנא נהגו למנות אנשים ידועים על השחיטה ועל הבדיקה ולהם מחלו חכמים כבודם כי הם זהירים וזריזים והרבה צריך ישוב הדעת ויראת שמים לבדיקת הסכין..".

ואם כן האם די להאמין לממונים על השחיטה? – אלא שהחתם סופר (יו"ד סי' יג) כתב שנדרשת השגחה מעלייתא גם על הממונים וז"ל:

"כבר כתב רבינו יונה (בשערי תשובה) ומביאו ב"י סימן י"ח ומהרש"ל ביש"ש פ"ק דחולין, שעל כל פנים צריך השגחה גדולה על השוחטים הממונים האלו, ועל כל פנים יהיה השגחת חכם העיר עליו ושתהיה אימתו עליו ולהסיר סכינו לפניו זמן זמנים טובא, ואז ראוי הממונה על השחיטה לשחוט בלי ראות סכינו על כל שחיטה ושחיטה.. אבל זולת זה אין ראוי למחול.. כבוד שמים מי ימחול". – וראה בדברי רבותינו ובנסמן במקדש מלך כרך א' עמ' 53; 54.