החורף של שנת ת"ש פרשׂ את כנפיו על תושבי גטו לודז'. חורף ראשון בתנאים הבלתי-אפשריים. בכל יום נספרים מאות חללים שנכנעים לכפור ולרעב. קצבת המזון החודשית לנפש זעומה: מאה וחמישים גרם קמח, קילוגרם תפוחי אדמה וקילוגרם צנון קפוא ומקולקל. כל העצים בגטו נעקרו מן השורש, מתוך המאמצים הנואשים של היהודים להסיק את התנורים ולחמם מעט את בתיהם.
רבים השלימו עם מר גורלם, והמתינו בחוסר אונים לסוף המר. אולם היו מי שרוח החיים עדיין פיעמה בקרבם. אלו היו בני הנוער, שהתכנסו בשדות ה'מארשין' – אדמת ההפקר הסמוכה לגבול הגטו, ושם חיזקו איש את רעהו.
ט"ו בשבט התקרב. כמה נערים החליטו לחגוג אותו ויהי מה. בראש השנה לאילנות באו אל ה'מארשין', ובידי כל אחד ואחד מהם תקרובת – זה הביא תפוח אדמה, השני מעט קמח, שממנו אפו עוגיות קטנות, וגם האחים והאחיות הקטנים הצטרפו לחגיגה. זו הייתה החגיגה האחרונה בחייהם; כעבור שנה נלקחו כמעט כל הילדים להשמדה.
אחד הצעירים עלה בעבר לארץ ישראל, שב ללודז' כדי לסייע בהעלאת הוריו ארצה, ונלכד בזרועות המלחמה. הוא החל לספר מהנעשה בארץ, סוקר את החיים הלא-פשוטים של בני היישוב היהודי. הוא גם סיפר כיצד חוגגים בארץ ישראל את ט"ו בשבט.
תיאוריו הציוריים שבו את לב הצעירים. הללו שכחו לפתע את המציאות העגומה, ובדמיונם ריחפו לעבר הארץ המובטחת. פתאום החלו לשיר. בתחילה היו הקולות מהוססים, אך מרגע לרגע גברה השירה. בשלב מסויים קמו ממקומותיהם והחלו לרקוד.
וכך נראה מחזה דמיוני בגטו לודז': חבורת צעירים רוקדת בהתלהבות. בשעת הריקוד נשבעו הצעירים איש לרעהו: "לא ניכנע בקלות! לא ניתן נפשנו לרעב או לרוצחים הגרמנים!".
המסיבה נסתיימה. הצעירים שבו לחיי הסבל בגטו. אולם התרוממות הרוח של אותו יום ליוותה אותם בהמשך גלגוליהם, כאשר הוגלו למחנות הכפייה. גם שם, ברגעי השפל הגדולים ביותר, זכרו את השבועה, וזו העניקה להם חוסן נפשי והצילה אותם מפני שקיעה בייאוש.
השנים חלפו. כמה מהם הצליחו לשרוד. בחורף תש"ה, לקראת סוף המלחמה, היו עובדי כפייה במחנה גרליץ, שאליו הועברו מאושוויץ. את רוב שעות היממה בילו בבית חרושת גדול לנשק, ששם אולצו לייצר נשק בעבור אויביהם.
יום אחד נשמעו פיצוצים עזים. לאחר זמן התברר כי הרוסים פתחו במתקפה עזה, והם מעמיקים לתוך פולין. קולות הנפץ קרבו והלכו. בלילה כבר נשמעה אש התותחים היטב, והעידה על התקדמות המתקפה הרוסית. עתה היה המפעל בטווח האש, והפגזים שהומטרו על סביבתו הרעידו את כתליו.
התקווה החלה לפעם בלב היהודים. ריח אבק השרֵפה נמהל בריח השחרור הקרב. האוּמנם יובסו הגרמנים הארורים?
או-אז נשמעה הפקודה: "מתפנים אל חבל הסודטים! להסתדר בטור!". בתוך זמן קצר החלה התהלוכה בדרכה. מזג האוויר היה קשה. האסירים התקשו לבוסס בשלג בנעליהם הקרועות. היו שבחרו לחלוץ את נעלי האסירים העשויות עץ ולצעוד יחפים. פיגור בקצב ההליכה פירושו היה מוות בירייה.
רבים מן האומללים, שהצליחו לשרוד מאימי המלחמה, כשלו ברגעים הקשים האלה. כוחם לא עמד להם והם קרסו, חסרי כל יכולת גופנית ונפשית להיאבק על חייהם.
לפתע נשמע קולו של משה 'הלוח'. כך כונה, בשל יכולתו לזכור את כל מועדי לוח השנה היהודי. "יודעים אתם איזה יום היום?", הוא קורא, בעוד האסירים פוסעים בכבדות. "היום ט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות! בארץ ישראל מתחדשים עתה האילנות. גם הפריחה שלנו מתחדשת היום. עלינו להחזיק מעמד. להיאחז בכוחותינו האחרונים. לא להתייאש!".
דממה שוררת בין שורות ההולכים. הרוח מצליפה על פניהם, מרעידה את כותנות האסירים הדקות. איש אינו מוציא הגה. כל טיפת אנרגייה מנוצלת למאמץ ההישרדות האחרון.
משה 'הלוח' מורה באצבעו לעבר הכביש שמתמלא במשפחות גרמניות הנמלטות מפחד הרוסים הקרבים, ואומר: "הלוא אנו רואים במפלת הגרמנים".
באותו רגע נפסקת לפתע סופת השלגים. הרוח דועכת. ההליכה נעשית קלה יותר. משב של עידוד חולף בין האסירים. יוצאי גטו לודז' נזכרים בט"ו בשבט של שנת ת"ש, ובהבטחה שנשבעו איש לרעהו. "לא להיכנע!", הם לוחשים איש באוזני רעהו. כוחות מחודשים נמסכים בהם. מאוששים הם ממשיכים בדרכם.
עדיין לא בא קץ לסבלם. לאחר הגעתם אל היעד הם נשלחים בחזרה לגרליץ, ושם נאלצים לעסוק בחפירת בונקרים. כמה מהם אף מקפדים את חייהם בהפצצות הצבא הרוסי. אך כעבור זמן מגיעה בשורת השחרור. את ט"ו בשבט הבא כמה מהם כבר יחגגו בארץ ישראל. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
