עבודה עם עצמו לצד עבודה עם הזולת

ההוראה - בנוגע לפועל:

היות שבראש-חודש אלול מתחילה עבודת ההכנה לראש-השנה, שבו נכללת כללות העבודה ד"אני נבראתי לשמש את קוני" (כי ראש השנה הוא יום ברוא אדם הראשון) - לכן, מודגש בכללות חודש אלול (החל מראש-חודש אלול) ב' ההפכים שישנם בנוגע לכללות עבודת האדם: מצד אחד הרי כל אחד ואחד מישראל הוא בבחינת "אנשי העיר", "עיר אלוקינו" (עיר הבירה של המלך), ומאידך - עליו לצאת לשדה דווקא, כי המלך נמצא בשדה דווקא, ובשדה מקבלו המלך בסבר פנים יפות כו'.

ובפשטות - בנוגע לפועל: לאחרי שבהתחלת היום עוסק כל אחד ואחד בעבודת התפילה ובלימוד התורה (כפי השיעורים הקבועים בהלכות תלמוד-תורה), ולאחרי נתינת הצדקה שבהתחלת היום, הן לפני התפילה, כמו שכתוב "אני בצדק אחזה פניך", והן בעת אמירת "ויברך דוד" (כפי שדובר לאחרונה (שיחת ש"פ דברים)) - שעל-ידי זה יש לו את ג' הקווין שעליהם העולם עומד - עליו לצאת ל"שדה" ולעסוק בענייני ה"שדה", שזוהי כללות העבודה דבירור ענייני העולם, ואין לו מה להתפעל מהירידה לעסוק בענייני השדה - כי המלך נמצא בשדה דווקא, ודווקא שם מקבלו המלך בסבר פנים יפות ומראה לו פנים שוחקות, כאמור לעיל שעשיית הדירה לו יתברך היא בתחתונים דווקא, שזוהי הבחינת ד"שדה", ולכן, "מלך לשדה נעבד"...

והנה, כאשר יהודי יודע שהמלך נמצא בשדה, הרי עבודתו בשדה היא מתוך שמחה וטוב לבב, ומתוך הצלחה הכי גדולה, ובוודאי שמתבטלים כל המניעות והעיכובים - כי "באור פני מלך חיים".

ומובטח לו שכשם שבהיות המלך בשדה זכה לדבר עם המלך - "לפני הוי' ישפוך שיחו", כמו כן יזכה ללכת ביחד עם המלך לעיר הבירה, ולהיכל המלכות, עד לתכלית השלימות ד"ישראל ומלכא בלחודוהי".

והמעשה הוא העיקר:

מראש חודש אלול ואילך צריכים להוסיף בכל הפעולות דהפצת היהדות, היינו, נוסף על חינוך עצמו - גם חינוך הזולת, ובאופן המיוסד על אהבת-ישראל, שזהו עניין אחד עם אהבת ה'.

וכתוצאה מזה עוסקים בשאר המבצעים: תורה, תפילין, מזוזה, צדקה, בית מלא ספרים - יבנה וחכמיה, נרות שבת-קודש ויום-טוב [ובפרט כאשר נמצאים בליל שישי, ערב שבת-קודש, שזהו הזמן המתאים להשתדל ולחפש אם ישנה ילדה שעדיין אינה מדליקה נרות שבת - ולפעול עליה להתחיל להדליק נרות שבת-קודש בברכה], כשרות האכילה והשתיה, וטהרת-המשפחה...

ועל-ידי ההתעסקות בכל הנ"ל "מיד הן נגאלין", היינו, שיוצאים מהגלות ביחד עם המלך, והולכים עמו לעיר המלוכה - "קרית מלך רב", ושם גופא - לארמון המלך, ועד לתכלית השלימות שבזה - "ישראל ומלכא בלחודוהי".

וכל זה - תכף ומיד, ובשמחה וטוב לבב.

(משיחת א' דראש-חודש אלול ה'תשמ"ב, 'תורת-מנחם - התוועדויות' ה'תשמ"ב,
כרך ד, עמ' 2113-2115 - בלתי מוגה)