היתר האכילה
"זאת החיה אשר תאכלו" (ויקרא יא,ב). התורה מתחילה בפירוט הבהמות והחיות המותרות באכילה וכמו-כן בדגים ובחגבים. כי בעצם ראוי היה שלא לאכול שום בעל חיים, כמאמר חז"ל (פסחים מט) "עם הארץ אסור לאכול בשר". לכן היה צורך להתחיל ולומר: "זאת החיה אשר תאכלו", כי היתר האכילה עצמו הוא חידוש.
(חתם סופר)
הכשר הרגליים
"את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה" (ויקרא יא,ד). גורם ומכשיר לטומאה הוא לא רק הפה אלא גם הרגליים. הן המוליכות אדם לכל דבר רע, לכל חברה רעה. זהו שאמר דוד המלך בתהילים (א) "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים... ובתורתו יהגה יומם ולילה".
(קרבן העני)
סימני טהרה
"כל מפרסת פרסה... מעלת גרה" (ויקרא יא,ג). סימני הטהרה הם "מעלת גרה" – מתן צדקה, מלשון "עשרים גרה השקל", ו"מפרסת פרסה" – היות האדם פורס מלחמו לעני.
(מאוצרנו הישן)
דריסה אכזרית
הסימן הגדול לטומאת העופות הוא הדריסה. עוף דורס לעולם הוא טמא, מפני שדמו מחומם לאכזריות ונותן אכזריות בלב האוכלו. ואין בכל העופות האסורים שאינו דורס זולת אחד, הפרס או העזנייה, ואין בבהמות הטהורות שהן מעלות גרה ומפריסות פרסה 'דורס'. לפיכך מותרות באכילה רק בהמות שיש בהן שני סימנים אלו.
(רמב"ן)
המותר מיותר
החסיד רבי מרדכי מהורודוק סיפר: הפתגם הראשון ששמענו מאדמו"ר הזקן כשבאנו לליאוזנה היה: "האסור הלוא הוא אסור, והמותר – מיותר". כשלוש-ארבע שנים עבדנו להפנים פתגם זה, ורק אז נכנסנו אל הרבי ל'יחידות', לבקש דרך בעבודת ה'.
(היום יום)
טמטום הלב
תנא דבי רבי ישמעאל: עבֵרה מטמטמת ליבו של אדם, שנאמר (ויקרא יא,מג) "ולא תטמאו בהם ונטמתם בם", אל תקרי "ונטמאתם" אלא "ונִטַמתם" (מלשון טמטום ואטימה).
(יומא לט,ב)
מאכלים והשפעתם
המאכלים האסורים, נוסף על גודל העונש המגיע לאוכלם, מטמטמים את ליבו ומוחו של אוכלם. אף שאין דבר זה מובן על-פי השכל, זוהי תכונתם. טמטום זה מוצא את ביטויו בחיי היום-יום של היהודי, עד שדברים שהיו מושללים ממנו קודם לכן, פתאום הוא מוצא את עצמו שייך אליהם.
(אדמו"ר הריי"צ מליובאוויטש)
נגיעה קלה
"להבדיל בין הטמא ובין הטהור" (ויקרא יא,מז). מפרש רש"י: "בין נשחט חציו של קנה לנשחט רובו". ההבדל בין 'חציו' ל'רובו' הוא משהו. הדבר תלוי רק בנגיעה קלה, אבל היא מפרידה בין טהרה לטומאה, בין גן עדן לגיהינום.
(רבי בונם מפשיסחה) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
