בצער רב החליט הצדיק רבי חיים אבולעפיה לצאת מארץ ישראל ולעבור לסלוניקי שביוון. קודם נסיעתו יצא למסע השתטחות על קברי הצדיקים הטמונים בארץ, ובין השאר עלה אל קברי הצדיקים בטבריה.
באותו יום היה רבי חיים שרוי בתענית, ולקראת סיום עבודת הקודש שלו על ציוני הצדיקים פנה אל משמשו וביקש ממנו ללכת העירה ולקנות בעבורו דבר מאכל כלשהו.
השמש חיפש חנות לממכר מזון, ופתאום ראה קבוצת ילדים ערבים מתגודדים סביבו. הוא לא הבין ערבית, אך חש כי החבורה חורשת רעה, וניסה להחיש את צעדיו. במהרה החלו הילדים ליידות לעברו אבנים.
הוא הותקף מכל עבר. האבנים פגעו בו ופצעו אותו. הילדים לעגו לו ושמחו לאידו. השמש פתח בריצה מהירה, ורק כאשר הצליח להתרחק מאותה חבורה רעה היה יכול להירגע ולהתאושש.
לשמחתו פגש יהודי מתושבי העיר, וסיפר לו בסערת נפש את שאירע. האיש הביט לעבר הילדים והשיב לו: "אני יודע מי הפרחחים שהתקיפו אותך. אחד מהם הוא דאהיר, בנו של השיח' עמאר, המושל המקומי. גש לביתו וספר לו על מעשי בנו. בטוחני שהשיח' יעניש את בנו כהוגן".
הלה ליווה את השמש לביתו של השיח', ובהיכנסם הציג את השמש לפני המושל: "זה השמש של רב גדול, הצדיק רבי חיים אבולעפיה".
"ומה בפיו?", התעניין השיח'.
סיפר היהודי למושל את שאירע לשמש לפני זמן קצר: "בנך, דאהיר, וחבריו, יידו עליו אבנים ופצעו אותו".
למשמע הדברים כעס השיח' מאוד. פניו האדימו, והוא צעק: "כך עשה לך בני? הוא ישלם מחיר כבד על התנהגותו הקלוקלת. מקלות של מאה עצים יספוג!".
כשנרגע המושל מעט שאל על רבי חיים אבולעפיה, וביקש מן השמש להביא את רבו לפניו כדי שיזכה לפגוש אותו.
חזר השמש אל רבי חיים, ומסר לו את הזמנת השיח'. הוא סיפר לרבו את כל אשר אירע. ארשת חמורה עלתה על פני רבי חיים. "למה הלכת להלשין על הבן לפני אביו?", הוכיח את השמש. "בכך קנינו לנו מושל עתידי שיהיה שונא יהודים. לא נהגת בחכמה". בדממה צעדו השניים עד בואם אל ביתו של השיח'.
דמותו הקורנת של רבי חיים השרתה יראת כבוד על כל הנוכחים. הללו, ובהם השיח' הנכבד, קמו ממקומם. "כבוד הרב", פנה השיח' אל רבי חיים, "רוצה אני שתיווכח בעיניך כיצד אני מעניש את בני על אשר פגע בשמשך".
"מה אירע?", עשה עצמו רבי חיים כמי שאינו יודע דבר.
גולל השיח' באוזני רבי חיים את הסיפור, וציין את העונש שגזר על בנו – מלקות במאה עצים.
"רצוני לראות את העצים", ביקש רבי חיים.
השיח' סימן לאנשיו ואלה הניחו לפני רבי חיים ערֵמה של עצים שהיו מיועדים לביצוע העונש. רבי חיים ניגש אל העצים, נטל חבל וקשר את העצים יחד לאגודה אחת. אחר-כך הרים את החבילה והניחה בעדינות על דאהיר, שהמתין ברעד לעונשו.
"הנה, נתקיימו דבריך", קרא רבי חיים לעבר השיח'. "העונש בוצע. דבר מדבריך לא ישוב ריקם. כעת, כשנענש בנך, אפשר לראות את העניין גמור, הלא כן?".
חיוך רחב עלה על פני השיח'. הפרשנות המיוחדת שמצא החכם היהודי להחלטתו מצאה חן בעיניו, שכן את העונש הכבד חרץ ברגע של כעס, ורק גאוותו לא הניחה לו לחזור בו. כעת בא הכול על פתרונו.
גם הבן, כמובן, היה אסיר תודה לרבי חיים. הוא נצר את החסד שגמל לו, ולא שכח אותו שנים רבות אחר-כך.
רבי חיים נסע לסלוניקי, ואחר-כך נקרא לשמש רבה של קהילת איזמיר שבטורקייה. בתוך כך מת השיח' עמאר, ובנו, דאהיר, מילא את מקומו. דאהיר ביקש לפתֵחַ את טבריה וליישב בה תושבים רבים, והחל לפעול במרץ ליישום רעיונותיו.
לילה אחד חלם חלום. אדם זקן, עטור זקן ארוך, פקד עליו ליישב בטבריה יהודים. הדמות חזרה על המסר: "עליך ליישב בטבריה יהודים!".
החלום הרטיט אותו, אך הוא לא ייחס לו חשיבות. בלילה השני שב החלום ונשנה, וכשהזקן הופיע בפעם השלישית – הבין המושל הצעיר שיש דברים בגו. הוא מיהר לזמן אליו רב מצפת השכנה, ושטח לפניו את דבר החלום ואת רצונו ליישב את טבריה ביהודים רבים.
"פנה אל הקהילות היהודיות בטורקייה", השיבו הרב. "אלה קהילות גדולות, שבהן אלפי יהודים, ובראשן רבנים גדולים. הן יוכלו לעזור לך לממש את שאיפתך".
השיח' דאהיר עשה כעצתו. הוא הזמין את בני הקהילות היהודיות בטורקייה להתיישב בטבריה, בהבטיחו להם הטבות רבות. אחד הרבנים שנענה להזמנה לא היה אלא רבי חיים אבולעפיה.
כשנפגשו השניים בטבריה זיהה דאהיר את החכם היהודי שהצילו מעונש מר לפני שנים רבות, הרעיף עליו מתנות, דאג לכל מחסורו, והקים יישוב יהודי מפואר בטבריה.
(על-פי 'הראשונים לציון') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
