"מה יהיה?", הדהדה השאלה בחלל הבית ונותרה בלי מענה. רבי ברוך הלברשטאם, רבהּ של העיירה גורליץ שבפולין, נאנח בכאב והרהר בעתידה של בתו. הנערה הגיעה לפרקה והייתה צנועה ובעלת מידות טובות. אף נשאה ייחוס רם מעלה, בהיותה נכדתו של רבי חיים מצאנז. אולם מה ערכם של כל אלה בהעדר פרוטה לצורך מתן נדוניה?
"אפנה אל אבא", חלפה מחשבה בראשו. רבי חיים מצאנז נודע כבעל צדקה גדול. כל כסף שבא לידו לא השתהה על שולחנו ומיד הועבר לנזקקים. הכול ידעו שברגעי משבר ומצוקה רבי חיים מצאנז הוא הכתובת לסיוע.
אך לצד פזרנותו הגדולה לצורכי צדקה לא הותיר רבי חיים לעצמו מאומה. חסר כול היה. גם לבניו הקפיד שלא לתת מכספי הצדקה שניתנו לו מאת חסידיו העשירים.
רבי ברוך הרגיש שכבר באו מים עד נפש. "איני יכול לראות עוד בסבלה של בתנו", אמר לרעייתו, "אגש לאבי ואבקש באורח חריג את עזרתו".
וכך עשה. בדחילו ורחימו נכנס רבי ברוך לאביו הגדול והעז לבקש מה שאיש מאֶחיו לא הרהיב בנפשו – עזרה כספית מאביו הרבי. הוא שטח לפני הרבי את מצבו הכלכלי הדחוק, ולא חסך ממנו את עוגמת נפשה של בתו.
"מקבל אני את דבריך", השיב לו אביו, "ובעזרת השם, בפעם הבאה שיזדמנו לי כספי צדקה – אתנם לך". שמח רבי ברוך למשמע הסכמתו של אביו, אולם בד בבד ידע שאת הכסף המובטח לא יזכה לראות במהרה, וזאת מפני המהירות שבה נעלמו כספי הצדקה שניתנו לאביו. ידע אפוא רבי ברוך שעליו להניח את ידו על הכסף מיד עם הגעתו לאביו.
הוא טווה תכנית. בשבת הקרובה יפקדו את מעונו של רבי חיים מצאנז כמה חסידים עשירים. יהיו שם ר' ירוחם טייטלבוים מטורנה, ר' מיכל שרמט מקרקוב, ועוד כמה בעלי ממון נדיבי לב. ידע רבי ברוך שביום ראשון שאחרי השבת ייכנסו הללו לאביו הרבי כדי להיפרד ממנו ולקבל את ברכת הדרך. באותה פגישה צפוי כל אחד מהם להשאיר בידי הרבי סכום כסף נכבד לצדקה.
פנה אפוא רבי ברוך אל העשירים וביקשם שלא ייכנסו אל אביו בנפרד אלא כולם יחד. כך יצטבר אצל אביו סכום כסף גדול, ולאחר מכן ייכנס הוא אל אביו, יזכיר את הבטחתו לו, וכך יזכה להשיג את הכסף הנחוץ לצורכי החתונה.
הסכימו העשירים בשמחה לבקשתו, ומכיוון שהבינו שהכסף נועד בעבורו – גמרו בדעתם לתרום לרבי סכום גדול יותר מכפי שסברו בתחילה. ואכן, על שולחנו של רבי חיים נערמו באותו בוקר אלף ומאתיים מטבעות כסף – סכום מכובד, שהיה בו לכסות את כל צורכי נישואיה של הבת.
למחרת בבוקר נכנס רבי ברוך אל אביו, והתפלא שאביו אינו פונה אליו כלל בעניין הנדוניה. הוא הבין שדבר מה בתכניתו השתבש. באין ברירה אזר אומץ ופנה אל אביו: "הלוא הבטחת שתיתן לי כסף לנישואי בתי!".
תשובתו של רבי חיים הפתיעה את רבי ברוך: "בני, מה אעשה שעדיין לא הצטבר אצלי סכום כסף בעבורך".
"מה פשר הדברים?", תמה רבי ברוך. "הלוא היו בחדרך הגבירים ששהו כאן בשבת, ותרמו לך אלף ומאתיים מטבעות כסף!".
השיב לו רבי חיים: "אמת הדבר, אולם הכסף הזה כבר אינו ברשותי. לא מכבר נכנס אליי יהודי עני מרוד, נכדו של רבי אלימלך מליז'נסק, ובכה שיש לו בת שהגיעה לפרקה ואין לו מאומה כדי להשיאה. התעוררו רחמיי עליו והחלטתי להעניק לו את הכסף".
ליבו של רבי ברוך נפל בקרבו. כל תקוותו נגוזה. במר ליבו העז לשפוך את כאבו לפני אביו: "האוּמנם בתי גרועה מכל בת ישראל?! הלוא בתי מבוגרת מבתו של היהודי שזכה בכסף... מה אעשה?! עד מתי תשב בבית בציפייה להקים בית בישראל?!".
הליט רבי חיים את פניו בכפות ידיו. פתאום התלהטו פניו, והוא פנה אל בנו ואמר לו בסערת נפש: "ראה מה מתרחש כאן... ליהודי יש אב זקן, שאין בו ניצוץ של תורה; אין בו ניצוץ של מצווה להשם יתברך; אין עוד נשמה ריקנית כמותו! וכשהבן רואה שיש לאביו נקודה קטנה של מצוות צדקה – גם אותה הוא רוצה לקחת ממנו?!".
מעיו של רבי ברוך התהפכו בקרבו למשמע הדברים הנוקבים והמזעזעים, אולם הוא התעשת והשיב לאביו: "וכי הכנסת בתי לחופה אינה צורכי צדקה?!".
השיבו רבי חיים: "היהודי שנתתי לו את הכסף – אלמוני הוא. אם אני לא אעזור לו, איש לא יעזור לו. אולם אתה מפורסם, בהיותך רבה של גורליץ, ובנקל תוכל לאסוף תרומות בעבור נישואי בתך. צא וסובב בעיירות ובכפרים, ובעזרת השם יהודים רחמנים יפתחו לפניך את ליבם ואת כיסם".
כשהבין רבי ברוך שאזלו סיכוייו לזכות בעזרה מאביו, סב על עקבותיו כדי לצאת מחדרו. קודם צאתו פנה אל אביו ואמר לו בשנינות: "אעשה כדבריך, אולם מבקש אני ממך שלא תחזור על הדברים שהשמעת כלפי עצמך, שכן אם ייוודעו הדברים בציבור איש לא ירצה לתת לי פרוטה!"...
(על-פי 'צבי תפארה') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
