אף-על-פי שכל אחד מישראל הוא בבחינת "אנשי העיר", יש זמנים שהוא צריך לצאת ממקומו וללכת אל השדה ולעסוק בענייני השדה דווקא, דהיינו, בירור ענייני העולם * זאת משום שדווקא שם נמצא המלך ודווקא שם הוא "מקבל בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות" * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. בנוגע להמבואר בלקוטי-תורה שבחודש אלול נמצא המלך בשדה כו' - מצינו פלא גדול, ובהקדים:

דברי תורה, כולל - תורה שבעל-פה, ובכללותם - דברי חסידות, הם בתכלית הדיוק. ובזה גופא ידוע גודל הדיוק בלשון הזהב של אדמו"ר הזקן. ועל-פי זה מובן שפרטי המשל דמלך בשדה הם בתכלית הדיוק. ולכאורה, ישנו דבר פלא בכללות משל זה, הדורש ביאור והסברה:

אדמו"ר הזקן מבאר שבחודש אלול מאירים י"ג מידות הרחמים, ואף-על-פי-כן הם ימות החול ולא יום-טוב, מאחר שזהו בדוגמת המלך שנמצא בשדה ולא בהיכל מלכותו. וזה לשונו: "משל למלך שקודם בואו לעיר יוצאין אנשי העיר לקראתו ומקבלין פניו בשדה, ואז רשאין כל מי שרוצה לצאת להקביל פניו, והוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם, ובלכתו העירה הרי הם הולכים אחריו כו'", וכן הוא בנמשל: "כך העניין על דרך משל בחודש אלול יוצאין להקביל אור פניו יתברך בשדה, כי הנה כתיב יאר ה' פניו אליך, שהוא עניין הארת י"ג מידות... והארה זו היא נמשכת מבחינת א-ל, שהוא ראשית כל הי"ג מידות ומקורן וכללותן [לפי שיטה אחת (ראה לקוטי-שיחות, כרך ד, עמ' 1348 ואילך), ואדמו"ר הזקן מדבר כאן על-פי שיטה זו], וכמו שכתוב א-ל הוי' ויאר לנו כו'".

והנה, כאשר לומדים בפשטות משל זה, מובן, שהעילוי דחודש אלול הוא - שגם כאשר יהודי נמצא "בשדה", שזהו מעמדו ומצבו בימות החול, שאז עוסק הוא בענייני שדה (ענייני העולם), הנה גם בהיותו במעמד ומצב זה מקבלו המלך בסבר פנים יפות כו', מאחר שהמלך בא לשדה (ובנמשל - גילוי י"ג מידות הרחמים).

אמנם כד דייקת שפיר בלשונו של אדמו"ר הזקן - הרי הלשון הוא: "משל למלך שקודם בואו לעיר יוצאין אנשי העיר לקראתו ומקבלין פניו בשדה", היינו, שמדובר אודות "אנשי העיר" (ולא אודות האנשים הנמצאים "בשדה"), שהם יוצאים מהעיר אל השדה כדי לקבל את פניו של המלך הנמצא בשדה, ולכאורה, "כלפי לייא": כיצד ייתכן לומר (בנמשל) שהמלך נמצא בשדה, ושם ממתין הוא לאנשי העיר שייצאו מן העיר (בחודש אלול) כדי לקבל את פניו בשדה?!

ב. והביאור בזה - באופן המובן אפילו לאיש פשוט:

כאשר יהודי מתעורר משנתו בכל בוקר - אומר הוא "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי כו'", ולאחרי שנוטל ידיו אומר הוא "נשמה שנתת בי טהורה היא, אתה בראתה אתה יצרתה אתה נפחתה בי ואתה משמרה בקרבי", היינו, שהקב"ה נותן לו את הנשמה לא רק בשעה שנולד, אלא בכל יום ויום. והרי מובן בפשטות (גם ליהודי פשוט) שהנשמה היא העיקר (ולא הגוף) - כי עצם העובדה שהגוף הוא דבר חי (שרק אז ביכולתו לאכול ולשתות ולטייל ולעסוק בענייני שדה כו') הרי זה מפני הנשמה שבקרבו.

ומאחר שנשמה זו היא של הקב"ה - "נשמה שנתת בי... אתה בראתה אתה יצרתה אתה נפחתה בי ואתה משמרה בקרבי" (היינו, שגם בעת היותה בגוף קשורה היא עם הקב"ה - "אתה משמרה בקרבי") - הרי מובן בפשטות (גם בשכלו של איש פשוט) שכל אחד ואחת מישראל שייך בעצם ל"עיר אלקינו" - "אנשי העיר".

ואדרבה: כאשר מדובר אודות יהודי פשוט שאין לו ידיעה בפרטי הדרגות דספירות כו', הנה באומרו "מודה אני לפניך... שהחזרת בי נשמתי כו'", "נשמה שנתת בי... אתה בראתה כו'" - כוונתו לעצמות ומהות!

יהודי פשוט אינו יודע אודות פרטי התוארים של הקב"ה; התואר היחיד שהוא יודע הוא - "דער אויבערשטער" (העליון), זה שנמצא למעלה, ומאחר שאינו יודע אודות פרטי התוארים וספירות כו', הרי כוונתו בפשיטות היא - לעצמות ומהות!

כאשר מדובר אודות "בעל שכל" - אזי יש צורך להסביר לו ולפעול עליו שכוונתו תהיה לעצמות ומהות, "אליו ולא למידותיו"; אבל אצל יהודי פשוט - הרי זה בתכלית הפשיטות, מאחר שאין לו ידיעה אודות ספירות כו'.

וכידוע מה שכתוב בתשובות הריב"ש (סקנ"ז - הובא בשורש מצות התפילה להצמח-צדק רפ"ח) "מה שאמר הרב הגדול... אני מתפלל לדעת זה התינוק", שהתינוק אינו יודע אודות ענייני הספירות כו', וכוונתו היא - לעצמות ומהות.

ויש לומר שדיוק הלשון "אני מתפלל לדעת זה התינוק" (ולא "לדעת התינוק") הוא - כדי לרמז על העניין ד"מראה באצבעו ואומר זה" (היינו, שפניית התינוק לעצמות ומהות היא באופן של גילוי - "מראה באצבע ואומר זה"), דלולא זאת - הרי תיבת "זה" מיותרת.

ובנוגע לענייננו - מאחר שנשמת כל אחד ואחת מישראל קשורה עם עצמות ומהות ["אתה בראתה אתה יצרת אתה נפחתה בי ואתה משמרה בקרבי"] - הרי בוודאי שכל אחד ואחת מישראל הוא בבחינת "אנשי העיר", "עיר אלקינו", ואין לו שייכות כלל ל"שדה".

ג. והנה, אף-על-פי שכל אחד ואחת מישראל הוא בבחינת "אנשי העיר", "עיר אלוקינו", אף-על-פי-כן אומרים לו שישנם זמנים (בימות החול) שהוא צריך לצאת ממקומו [לא רק ביחס למעמדה ומצבה של הנשמה בהיותה למעלה, קודם הירידה למטה, אלא גם ביחס למעמדה ומצבה של הנשמה לאחרי ש"החזרת בי נשמתי", שגם אז שייכת היא ל"עיר אלקינו"], וללכת אל השדה ולעסוק בענייני השדה דווקא, היינו, לאחרי עבודת התפילה ולימוד התורה בהתחלת היום, צריך הוא לצאת מבית-הכנסת ובית-המדרש, ולעסוק בבירור ענייני העולם (שדה).

וכאשר יהודי טוען שהוא "בן עיר", ואם כן, מה לו ול"שדה", מדוע שולחים אותו ל"שדה", וכיצד יסתדר ב"שדה" וכו' - אומרים לו שהמלך נמצא בשדה, ובהיותו בשדה "הוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם", מה-שאין-כן בהיותו בהיכל מלכותו שאז "אין נכנסים כי אם ברשות, ואף גם זאת המובחרים שבעם ויחידי סגולה", ולכן, אם רצונו להקביל את פני המלך ושהמלך יקבלו בסבר פנים יפות ויראה לו פנים שוחקות - עליו לצאת אל השדה דווקא.

ומובן, שכאשר מדובר אודות יציאה לשדה על-פי הוראת "תורת אמת", הרי זה באופן שעבודתו ויגיעתו ("אדם לעמל יולד") היא בענייני השדה כפשוטם - "ארץ ממנה תוציא לחם", חרישה וזריעה, וכיוצא בזה, ובכללות - התעסקות בענייני העולם, מאחר שעדיין לא הגיע הזמן ד"ועמדו זרים ורעו צאנכם".

אמנם הכוונה הפנימית ביציאתו לשדה היא - כדי שיוכל לפגוש את המלך ולדבר עמו ולבקש ממנו את כל צרכיו, כי כאשר המלך נמצא בשדה הרי הוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות וממלא את הבקשות שמבקשים ממנו, אבל ביחד עם זה מובן שכאשר היהודי נמצא בשדה, הרי הוא עוסק בענייני השדה.

והביאור בזה בעבודה הרוחנית:

מבואר בתניא (פרק ל"ו) ש"תכלית השתלשלות העולמות וירידתם ממדרגה למדרגה אינו בשביל עולמות העליונים הואיל ולהם ירידה מאור פניו יתברך, אלא התכלית הוא עולם הזה התחתון כו'", "נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים".

זאת אומרת: גילוי האור הוא אמנם בעולמות העליונים יותר מאשר בעולם הזה התחתון, אבל תכלית הכוונה אינה בשביל עניין הגילויים, כי הגילוי שבעולמות העליונים הוא באופן ד"ירידה מאור פניו יתברך", אלא תכלית הכוונה היא - להיות לו יתברך דירה בתחתונים, דירה לעצמותו יתברך, ולא עניין של גילויים בלבד.

ולכן, כאשר מדובר אודות התגלות פני המלך, "א-ל הוי' ויאר לנו", היינו, גילוי מהותו ועצמותו יתברך, למעלה מבחינת הגילויים - הרי זה שייך "בשדה" דווקא, כי עשיית הדירה לעצמותו יתברך היא בעולם הזה התחתון דווקא, כי "נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים".

ד. על-פי זה מובן המשל שבלקוטי-תורה אודות "אנשי העיר" שיוצאים מן העיר אל השדה, ודווקא שם מקבלין את פני המלך, והמלך מראה להם פנים שוחקות כו' - כי כל אחד ואחת מישראל הוא בבחינת "אנשי העיר", מפני היות נשמתו "חלק אלקה ממעל ממש", ויציאתו וירידתו מן העיר אל השדה (לעסוק בענייני השדה) היא ירידה צורך עלייה, כי דווקא בשדה מקבל הוא את פני המלך והמלך מקבלו [על דרך העניין ד"כשם שבא ליראות כך בא לראות"] בסבר פנים יפות ומראה לו פנים שוחקות, ואז יכול הוא לבקש מהמלך את כל צרכיו כו' (מה-שאין-כן כאשר המלך נמצא בהיכל מלכותו, שאז אין נכנסים כי אם ברשות כו') וכפי שנתבאר לעיל (סעיף ג') שעשיית הדירה לעצמותו יתברך היא בעולם הזה התחתון דווקא.

וזהו העילוי דבחינת "שדה" לגבי בחינת "עיר" - כי דווקא על-ידי הירידה לשדה ובירור ענייני השדה (עולם הזה התחתון) עושים דירה לעצמותו יתברך.

ועל-דרך המבואר בתורה-אור (הנ"ל) שאף-על-פי ש"לכאורה העיר הוא העיקר, שדרים בה בני אדם אך נראה מי הוא מחיה אותם, השדה שחוץ לעיר שמביאים משם התבואה", היינו, שחיותם של אנשי העיר נפעלת על-ידי עבודת החרישה וזריעה בשדה, כמו שכתוב "שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך", היינו, הן הדברים המוכרחים לקיום האדם - תבואה ולחם ("ארץ ממנה תוציא לחם"), והן הדברים הפועלים תענוג - פירות האילן, "כרמך", הרי הם באים מן השדה דווקא.

ועניין זה אמור לא רק בנוגע לאנשי העיר, אלא גם בנוגע לאלו שנמצאים בארמון המלוכה, ואפילו בנוגע למלך עצמו, שגם הוא זקוק ל"שדה" - כמבואר בדרושי חסידות בפירוש הפסוק "מלך לשדה נעבד". וכאמור לעיל שעשיית הדירה לעצמותו יתברך היא בעולם הזה התחתון דווקא - בחינת "שדה".

ועל דרך זה מובן בנוגע לבני המלך - כל אחד ואחת מבני ישראל, כמאמר רז"ל (שבת סז, א) "כל ישראל בני מלכים הן",

[ובפרט על-פי מה שכתוב בתיקוני זוהר בתחילתו "ישראל איקראון מלכים" (ומובן גם בפשטות, שהרי נשמת כל אחד ואחת מישראל היא "חלק אלקה ממעל ממש"), וגם העניין ד"מאן מלכי רבנן" שייך לכל אחד ואחת מישראל - בהיותו תלמיד של "רבנן", ובמקום שמחשבתו של אדם שם הוא נמצא, ויתירה מזו: "כל בניך לימודי ה'", ואם כן, הרי כל יהודי הוא בבחינת "מאן מלכי רבנן"],

שגם הם זקוקים לעניין ה"שדה" דווקא, כי דווקא על-ידי הירידה לבחינה "שדה", נפעל עילוי נעלה ביותר אצל "אנשי העיר", כנ"ל בארוכה.

ה. והנה, דובר כמה פעמים שכל העניינים המבוארים בפנימיות התורה, משתקפים הם גם בנגלה דתורה, ועל דרך זה בענייננו - המבואר לעיל שכל אחד ואחת מישראל הוא בבחינת "אנשי העיר", "עיר אלוקינו":

ידוע פסק-דין הרמב"ם (הלכות גירושין ספ"ב) - בנוגע להלכה בפועל - שכל אחד ואחת מישראל "רוצה הוא לעשות כל המצוות ולהתרחק מן העבירות", וזאת - מבלי הבט על מעמדו ומצבו בגלוי ובחיצוניות. ועל-פי זה מובן שכל אחד ואחת מישראל, באיזה מעמד ומצב שנמצא, הרי הוא שייך ל"עיר אלקינו", "אנשי העיר" - מצד פנימיות רצונו.

ואדרבה: פסק-דין הרמב"ם הנ"ל קאי לא רק על יהודי שנמצא ב"שדה", אלא אפילו על יהודי שנמצא ב"מדבר" שלמטה מן השדה - כמבואר בלקוטי-תורה (שם) אודות חילוקי הדרגות דבחינת עיר מושב ובחינת שדה ומדבר, ש"מדבר היא ארץ לא זרועה... אשר לא ישב אדם (העליון) שם כו'" - הנה גם בהיותו במעמד ומצב כזה כזה הרי הוא שייך בעצם ל"עיר אלקינו", "אנשי העיר".

ולכן, כשם שעל-ידי הירידה מן העיר אל השדה נפעל עילוי אצל אנשי העיר (ועד כדי כך שחיותם של אנשי העיר היא מן השדה דווקא, כנ"ל), כמו כן מובן שכאשר הירידה היא למטה יותר, לא רק לבחינת "שדה" אלא לבחינת "מדבר", הרי העלייה שלאחרי זה (ירידה צורך עלייה) היא באופן נעלה יותר מאשר העלייה הבאה לאחרי הירידה לבחינת "שדה".

וכמבואר בלקוטי-תורה שלאחרי הירידה לבחינת "מדבר" נפעל העניין ד"ובקשתם משם את ה' אלקיך", "שם, כלומר עמוק מאד למטה", שזהו בחינת "מדבר" "אשר לא ישב אדם שם", וכמו שכתוב "אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך גו'", ודווקא על-ידי זה נפעל העניין ד"ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך", לכל לראש - העבודה דאתכפיא, ולאחרי זה - העבודה דאתהפכא, שעל-ידי זה נפעל עילוי גדול יותר - העילוי דעבודת בעלי-תשובה לגבי עבודת הצדיקים.

דהנה, "כל ישראל בחזקת כשרות", וכמו שכתוב "ועמך כולם צדיקים", אבל אף-על-פי-כן, דווקא על-ידי הירידה לבחינת "מדבר" שאין תחתון למטה ממנו, נפעל עילוי גדול ביותר שאין למעלה ממנו - כפי שמבאר אדמו"ר הזקן שעשיית הדירה לעצמותו יתברך היא דווקא בעולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו. ודווקא שם הוא גילוי עצמותו יתברך, בדוגמת דירת האדם שבה מתגלה בכל עצמותו.

ו. והנה, הנתינת כוח לכללות העבודה דחודש אלול היא - בראש-חודש אלול, שאז עלה משה רבינו להר לקבל לוחות אחרונות, ולכן מתחילים לתקוע בשופר בראש-חודש אלול [...].

ההוראה מכל האמור לעיל - בנוגע לפועל:

היות שבראש-חודש מתחילה עבודת ההכנה לראש-השנה, שבו נכללת כללות העבודה ד"אני נבראתי לשמש את קוני" (כי ראש-השנה הוא יום ברוא אדם הראשון) - לכן, מודגש בכללות חודש אלול (החל מראש-חודש אלול) ב' ההפכים שישנם בנוגע לכללות עבודת האדם: מצד אחד הרי כל אחד ואחת מישראל הוא בבחינת "אנשי העיר", "עיר אלוקינו" (עיר הבירה של המלך), ומאידך - עליו לצאת לשדה דווקא, כי המלך נמצא בשדה דווקא, ובשדה מקבלו המלך בסבר פנים יפות כו'.

ובפשטות - בנוגע לפועל: לאחרי שבהתחלת היום עוסק כל אחד ואחת בעבודת התפילה ובלימוד התורה (כפי השיעורים הקבועים בהלכות תלמוד-תורה), ולאחרי נתינת הצדקה שבהתחלת היום, הן לפני התפילה, כמו שכתוב "אני בצדק אחזה פניך", והן בעת אמירת "ויברך דוד" - שעל-ידי זה יש לו את ג' הקווין שעליהם העולם עומד - עליו לצאת ל"שדה" ולעסוק בענייני ה"שדה", שזוהי כללות העבודה דבירור ענייני העולם, ואין לו מה להתפעל מהירידה לעסוק בענייני השדה - כי המלך נמצא בשדה דווקא, ודווקא שם מקבלו המלך בסבר פנים יפות ומראה לו פנים שוחקות, כאמור לעיל שעשיית הדירה לו יתברך היא בתחתונים דווקא, שזוהי הבחינת ד"שדה", ולכן, "מלך לשדה נעבד".

ועניין זה (שדווקא שהמלך נמצא בשדה ושם מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם) מודגש ביותר בחודש אלול (ההכנה לעבודה דראש-השנה שבה נכללת כללות עבודת האדם) - כפי שהדבר מתבטא בגילוי הארת י"ג מידות הרחמים המאירים בחודש אלול.

והנה, כאשר יהודי יודע שהמלך נמצא בשדה, הרי עבודתו בשדה היא מתוך שמחה וטוב לבב, ומתוך הצלחה הכי גדולה, ובוודאי שמתבטלים כל המניעות והעיכובים - כי "באור פני מלך חיים".

ומובטח לו שכשם שבהיות המלך בשדה זכה לדבר עם המלך - "לפני הוי' ישפוך שיחו", כמו כן יזכה ללכת ביחד עם המלך לעיר הבירה, ולהיכל המלכות, עד לתכלית השלימות ד"ישראל ומלכא בלחודוהי".

ז. והמעשה הוא העיקר:

מראש-חודש אלול ואילך צריכים להוסיף בכל הפעולות דהפצת היהדות, היינו, נוסף על על חינוך עצמו - גם חינוך הזולת, ובאופן המיוסד על אהבת-ישראל, שזהו עניין אחד עם אהבת ה'.

וכתוצאה מזה עוסקים בשאר המבצעים: תורה, תפילין, מזוזה, צדקה, בית-מלא-ספרים - יבנה וחכמיה, נרות-שבת-קודש ויום-טוב [ובפרט כאשר נמצאים בליל שישי, ערב שבת-קודש, שזהו הזמן המתאים להשתדל ולחפש ילדה שעדיין אינה מדליקה נרות שבת - ולפעול עליה להתחיל להדליק נרות שבת-קודש בברכה], כשרות האכילה והשתייה, וטהרת-המשפחה.

ובמיוחד - בנוגע לעניין הכי כללי והכי פרטי - שלכל יהודי תהיה האות שלו באחד מספרי-התורה הכלליים, כפי שהדבר נקבע באופן דהשגחה-פרטית (מאחר שאינו קובע בעצמו מהי האות השייכת אליו, אלא) על-פי הגורל, וכידוע גודל עניין הגורל - על-פי מה שכתוב "בחיק יוטל הגורל ומה' כל משפטו", וכמבואר בתשובות הגאונים (ווילנא תרמ"ה סנ"ז) שזהו על-דרך העניין דעשרת הדברות.

ולכן, צריכים להשתדל ביותר שכל יהודי יקנה אות באחד מספרי-התורה הכלליים, ולעסוק בזה בזריזות הכי גדולה - לא לחכות אפילו יום אחד בלבד, מבלי הבט על זה שבערב-שבת עסוקים עם ההכנות לקראת יום השבת.

ועל-ידי ההתעסקות בכל הנ"ל "מיד הן נגאלין", היינו, שיוצאים מהגלות ביחד עם המלך, והולכים עמו לעיר המלוכה - קריית מלך רב", ושם גופא - לארמון המלך, ועד לתכלית השלימות שבזה - "ישראל ומלכא בלחודוהי",

וכל זה - תיכף ומיד, ובשמחה וטוב לבב.

(קטעים משיחת א' דר"ח אלול ה'תשמ"ב; 'תורת-מנחם - התוועדויות' ה'תשמ"ב,
כרך ד, עמ' 2106 - בלתי מוגה)