הרב יוסף-שמחה גינזבורג

המקור:

בגמרא (סוכה לב, סע"ב) מסופר על הוויכוח בין האמוראים, שרב יהודה אמר שהדס כשר, "עבות", הוא שיוצאים מכל 'קן' שלושה עלים, ואילו רב כהנא אמר שכשר "אפילו תרי וחד" - "שני עלין... ועלה אחד מלמטה ורוכב על השנים" (רש"י). ומספרת הגמרא: "רב אחא בריה דרבא מהדר [=מחזר למצוא דווקא] אתרי וחד, הואיל ונפיק מפומיה דרב כהנא" [=כיוון שכך יצא מפיו]. ע"כ [אמנם להלכה נפסק ברמב"ם, טושו"ע ושו"ע אדמוה"ז שהדס זה אינו כשר, וכסיום הסוגיא שם].

האזכור:

בשנת תשי"ב כתב אחד מרבני חב"ד לרבי, על כך שהרב "א עולמ'שער" [=שלא מאנ"ש] ש"עומד-על גביו" אינו מניח לו לבנות מקווה לפי הידורי חב"ד, ואותו רב ("כנראה - בגלל שנמצא כבר זמן ממושך תחת השפעתו") לימד עליו זכות, שכיוון ששמע מרבותיו שלו אחרת - הוא מדייק לנהוג (ולהנהיג) כמותם, אף שהמקווה כמנהגנו מהודר יותר. והרבי אמר, שיש ללמוד מזה עד כמה חובתנו לנהוג כפי שראו או שמעו מהרביים, ולא לחפש כלל 'הידורים' אחרים (משיחת אחש"פ תשי"ב ס"י-יב, 'תורת מנחם - התוועדויות' תשי"ב ח"ב עמ' 145 ואילך). שם מבאר בארוכה אודות מנהג רבותינו דווקא לשרות את המצה באחרון של פסח, ולעשות זאת בכל מאכל וכו'.

השימוש בזה כהוראה למעשה:

לאחר מכן השתמש בכך הרבי פעמים רבות כדי לחזק את ההיצמדות להנהגת רבותינו נשיאינו. באחד המקומות הדגיש: "אף שבוודאי בעל הפסק-דין עצמו, רב כהנא, לא הידר שיהיה דווקא תרי וחד, אלא רק דנפיק מפומיה, ולכן על תלמידו להדר לנהוג מתאים לדבריו, שבזה מתבלטת השייכות. וכל-שכן בנידון-דידן, עניין שבפועל" (מכתב להרה"ג רש"י זווין ע"ה, לקוטי-שיחות כרך ט, 282. אג"ק יט עמ' רפא).

להלן רשימה חלקית של נושאים שמצאתי (לאחר החיפוש בכל המפתחות שתח"י, בתקליטור 'ספריית חב"ד' ובאתר האינטרנט "מכון הרבי") שהרבי מביא או מציין בהם את המימרה האמורה:

* קיצוץ פיאות-הראש שלא יגדלו ארוכות, כהנהגת האריז"ל (אג"ק כ,י. לקו"ש לב,247).

* אי-אמירת "ושמרו" בליל שבת ויום-טוב (אג"ק יז,רכא. לקו"ש ט,285).

* הימנעות מלבישת 'תכלת' של האדמו"ר מראדזין (אג"ק יז,רלב. לקו"ש כח,328).

* הימנעות מלעבור לפני התיבה בשבת שלפני היארצייט (אג"ק כ,רלו).

* הדלקת נר חנוכה בפנים דווקא (אג"ק כו,לו. לקו"ש ה,456).

* היתר לינה במלון של גוי (אג"ק יח,תנח. לקו"ש יז, 480).

* אי-עטיפת טלית לעלייה לתורה או ש"ץ "משום כבוד הציבור" (אג"ק יט,רמט. לקו"ש ט,276).

* שלא ללמוד כלל מהנהגות אחרים שאינן כהוראת רבותינו, כיוון שאינן "כרמי שלי", ו"אנו אין לנו אלא ה' אחד... וכהן-גדול אחד" ('התוועדויות' תשד"מ ח"ג עמ' 2077, בלתי מוגה. וכדאי לברר האם הכוונה הייתה לעניין מסויים ואם-כן מהו).

עד היכן:

ונשאלת השאלה, לגופו של עניין - דברי הרב: עד כמה יש בזה עניין; האם תמיד, כאשר למשל אדמו"ר הזקן או הצמח-צדק מקילים בנושא מסויים יותר מכל הפוסקים [ולא בנושא כמו דעת הצמח-צדק שנזכרה באג"ק ח"ג עמ' שיט וח"ד עמ' תג (שם כתב הרבי "אנו אין לנו אלא הוראת רבותינו נשיאינו") ועמ' תמד, ולקוטי-שיחות כרך יב עמ' 180 - כי באותו נושא, כמבואר  שם, לגופו של עניין יש בעיה בפסיקה לחומרא  יותר מהמוכרח], חייבים אנו לנהוג רק כדעתם "הואיל ונפיק מפומיה"? (ראה במיוחד בנושא המלון הנ"ל).

ואמנם כך נאמר בשיחת ש"פ דברים, שבת חזון ה'תשמ"ב סכ"ח  ('התוועדויות' תשמ"ב ח"ד עמ' 1964, בלתי מוגה), בקשר לאחרונים שהחמירו משום שלא ראו את ספרי הראשונים בנושא כלשהו, שאין צריכים להחמיר כמותם, וראייתו מהעניין ש"רב אחא בריה דרבא מהדר אתרי וחד, הואיל ונפיק מפומיה דרב כהנא", הרי שישנו הידור מיוחד לעשות כדברי רבו, גם כאשר הנהגה זו היא לקולא, ויש אפשרות להחמיר.

הנהגות אישיות:

בנוגע לקל-וחומר שהרבי למד מזה, הנהגות נשיאינו (וזה רוב השימוש בנושא אצלו), יש לומר שהדבר המוקשה ביותר, לכאורה, הוא לעניין הנהגת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ ליטול לאמירת ההלל רק את הלולב ומיניו, ולצרף את האתרוג רק לנענועים [הנהגה שהכניס הרבי ברשימת מנהגי חג הסוכות עוד בחיי כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ. נדפסו גם בספר המנהגים, עמ' 67], וגם לבדוק את האתרוג לאחרי הנענועים.

בשיחה העוסקת בזה (ליל ה' דחג הסוכות תשמ"ח ס"ט, 'התוועדויות' תשמ"ח ח"א עמ' 243 ואילך, בלתי מוגה), נאמר: "שהנהגה זו ראינו בשנים האחרונות כאשר מצב בריאותו של כ"ק מו"ח אדמו"ר לא היה בשלימות כו' [ואילו בשנים שלפני זה, כשמצב הבריאות היה בשלימות - לא ראינו (אני, על-כל-פנים, לא ראיתי) אופן הנהגתו בעניין הנ"ל], ולכן היתה זהירות יתירה בשמירה על האתרוג, שלא לאחזו אלא כפי המוכח (בעת הנענועים), שמא יישרט האתרוג בגלל רעד הידיים כו'", עכ"ל. להעיר מדברים שכתב לנו בימים אלו המזכיר, הרה"ח רי"ל שיחי' גרונר: "בנוגע לאופן אחיזת הד' מינים במשך אמירת הלל - הרבי ראה את הנהגת הרבי הריי"צ כשהיה בריא אולם, וגם אז נהג כך". וצ"ע, ואולי הדיוק הוא באמירה, "כשמצב הבריאות היה בשלימות".

לגבי ה"הוראה לרבים" שבזה, נאמר שם סו"ס י': "ולהעיר, שאף שלכאורה אין זה סדר "לחקות" את הנהגת הרבי בכל ענייניו - הרי ראינו גם אצל חסידים הראשונים, שבעניינים הקשורים עם דיוק וזהירות יתירה וכיוצא-בזה שראו אצל הרבי, היו גם הם נוהגים כן" [ראה גם מענה הרבי באג"ק ח"כ עמ' לט]. - כנראה החליט הרבי שיש בהנהגות אלו משום "דיוק וזהירות יתירה", ולכן הורה לנהוג כן.

וצריך חיפוש המקור לזה (לעניין אי-נטילת האתרוג), כי בס' טור ברקת - למוהר"ר חיים כהן, מגורי האר"י, שהובא כמה פעמים בחסידות - (סי' תרנ"א סי"א) כתב: "ולעולם אין להפריד האתרוג מהלולב משעה שמברך עליו עד תום כל דבר התפילה, ואפילו אם עולה לקרוא בתורה" (ומקורו מציינים לפע"ח שער הלולב פ"ח דף קמח טור ד). אם כי בלאו הכי אין נוהגין כדבריו, אבל על-כל-פנים כשנוטלין אותן צריכים להיות דווקא כולם יחד.

הוראה לרבים:

בהזדמנות נוספת השתמש הרבי בעניין זה כדי לעודד הנהגה כפי שנהגו רבותינו - בשיחת שבת פרשת וישלח, ח"י כסלו תשמ"ג סל"ט ('התוועדויות' תשמ"ג ח"א עמ' 584, בלתי מוגה), בקשר למי שטוען שעדיין איננו ראוי לעבודה זו דלימוד החסידות והפצת המעיינות חוצה ולכן אינו עוסק בכך. הרבי הביא דוגמה לשלילת טענה זו מההידור דנטילת-ידיים לסעודה ג' פעמים רצופות, שבשיחות כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ (לקוטי-דיבורים ח"ב עדר,א ואילך. ספר-השיחות קיץ ה'ש"ת עמ' 82 ואילך) "נתבאר שעניין זה צריך להיות באופן פנימי וכו' ("צריך לאחוז בדרגה זו") - הרי חסידים הראו 'קונץ', שמאז שנתפרסם עניין זה - התחילו כל החסידים לנהוג כך בפועל ממש!

"וטעם הדבר מובן, ע"פ הוראת כ"ק אדמו"ר מהורש"ב (אג"ק שלו ח"א עמ' רסו. מבוא לקונטרס 'ומעין' עמ' 22) אשר... בזמן דעקבתא דמשיחא צריכה להיות עבודת הבירורים ללא סדר והדרגה, אלא באופן ד'חטוף ואכול, חטוף ושתי'... ובנדון דידן: כאשר שומעים אודות עניין של הידור... הנה לכל לראש צריכים לקיים זאת... ומה שצריכים 'לאחוז בדרגא זו' - הנה במשך הזמן ישתדל אמנם להיות במעמד ומצב המתאים לזה, וסוף-כל-סוף אכן יגיע לדרגא כזו. ואין לחשוש לשינוי הסדר (קיום ההידור בפועל, ורק אחר-כך "לאחוז בדרגה זו") - כי ידועה הוראת התורה ש'אין מוקדם ומאוחר בתורה'!

"ולאמיתו של דבר - יש לומר שזו היתה אמנם כוונת כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו בפרסום העניין בשיחה הנ"ל:

"בהכירי את כ"ק מו"ח אדמו"ר, עד כמה שהיה 'טוב עין הוא יבורך, כי נתן מלחמו לדל' - הרי לא ייתכן לומר שכוונתו בפרסום והדפסת עניין הנ"ל לשלול ולהזהיר שלא יתנהגו כן עד שיהיו ראויים לזה, כלומר, שכל הכוונה בפרסום הדברים היא - שאף אחד לא 'ייכשל' בזה שיקבל על עצמו הידור זה כל זמן שאינו ראוי לכך, פשיטא שחס-ושלום לומר כן!

"אלא אדרבה: הכוונה בפרסום הדברים היא - להדגיש שמכיוון שכך היתה ההנהגה דנשיא הדור, הרי זו הוראה לכל הדור, כי 'גופא בתר רישא אזיל', ולכן היות שכל אחד הוא חלק מה'גופא' השייך לנשיא הדור (ורוצה ומשתדל להיות שייך ומקושר עוד יותר), הנה כאשר מספרים לו אודות מנהג של נשיא הדור, הרי לכל לראש יודע שגם הוא צריך להתנהג כן [ומביא את הסיפור ד'הואיל ונפיק' שהיה התלמיד 'מהדר אתרי וחד' שגם הוא כשר לדעת רבו, ועל-אחת-כמה-וכמה בנדון-דידן - כאשר מדובר אודות עניין של הידור] אלא שביחד עם זה הדגיש כ"ק מו"ח אדמו"ר הוראה נוספת - שצריכים 'לאחוז בזה' - להשתדל שיהיה גם ראוי לזה, אבל לא שצריך להמתין עד שיהיה ראוי לזה ורק אחר-כך יתנהג כן בפועל! [ומזה מביא הרבי דוגמה גם בקשר להפצת המעיינות חוצה]." ע"כ מהשיחה הנ"ל.

הסיפורים במקורם:

ולהעיר מנוסח העניין כפי שסופר במקור.

לראשונה [לפי הנדפס לפנינו, והנסמן ברשימת השיחה] סופר העניין על-ידי אדמו"ר מהוריי"צ בכ"ה בשבט תרצ"ו (הנ"ל מלקוטי-דיבורים), ושם הביא, שלפני שנים רבות הגיעו לליובאוויטש הרבה אורחים חשובים, מהמפורסמים בעדת החסידים, והוזמנו לשולחנו של אדמו"ר מהורש"ב. בזמן נטילת ידיים הבחינו בהידוריו של הרבי, ואז היה ביניהם דיון מה המקור לדין זה. כשהתיישבו לשולחן, שאל זקן הרבנים את הרבי מהו המקור לזה. הרבי חשב לרגע, וענה שבזה הרגע אינו זוכר היכן המקור, אבל כיוון שהוא נוהג כך, ודאי יש לזה מקור (עיי"ש). "כרגיל - מיד נתפרסם העניין בין החסידים, וכולם התחילו לנהוג כן". ומסיים, שבאחת השיחות הסביר אביו, כ"ק אדמו"ר מהורש"ב, בהרחבה מה ההבדל בין קיום של הידור, של דין, או של הידור-דהידור. וסיים בכך, ש'פנימי' מתייגע עם עצמו שיהיה נוגע לו וירצה לקיים מצווה בהידור-דהידור מתוך חיות פנימי (כל זה - במסגרת הנושא "חב"ד דורשת פנימיות", הנדון בשיחה זו בהרחבה). ע"כ.

[להעיר, דלכאורה מסופר כאן, שכל החסידים החלו לנהוג כך כבר בשעתו, כששמו לב להנהגת כ"ק אדמו"ר מהורש"ב בזה. אך מובן, שכאשר סיפר זאת אדמו"ר מהוריי"צ היתה ההפצה בין החסידים והשייכים לאנ"ש רחבה בהרבה.]

בפעם השנייה סיפר זאת אדמו"ר מהוריי"צ בסעודת היום באחרון-של-פסח ת"ש (הנ"ל מספר-השיחות קיץ ה'ש"ת), בקשר למה שתלמידי הבעש"ט בתחילת התגלותו הרהרו הרבה אם עליהם לשמור את מנהגי מורם ורבם הבעש"ט, וזאת לא חלילה כ"מהרהרים אחר רבם", אלא שבדקו את עצמם אם הם עומדים כבר בדרגה שבכוחם לנהוג בדרך הקודש של הבעש"ט, ושלא ייקרא הדבר 'חיקוי', לעשות רק מפני שהרבי עושה כך. מקושרי הבעש"ט מאנשים פשוטים קיבלו מיד בפועל-ממש את כל מנהגי הבעש"ט, ללא חקירות ובדיקות אם הם אוחזים בדרגה זו שעליהם לנהוג כמו הבעש"ט או לאו. ובהמשך, בשם אביו נ"ע מסר הסבר על כך:

"כשאיש פשוט מחקה הידור שעושה בן-תורה המהדר במצוות, אין בזה פלא. כך צריך להיות. איש פשוט עושה הכול בקבלת-עול, וצריך לעשות בקבלת-עול. אבל כאשר בן-תורה, בפרט אם הוא עוסק בחסידות, הן ב'השכלה' והן ב'עבודה', עושה משהו, חייבת העשייה להיות פנימית, באותה דרגא".

והזכיר את שבת פרשת תולדות תרנ"ד, שהיה בה אורח חשוב ("שם האורח לא ניתן להעתיק") אצל אביו אדמו"ר נ"ע, והאורח נהג בכל פרטי נטילת ידיים לסעודה בדיוק כמנהג אביו, אלא שאביו הסתכל בחוזקה על כל פרטי הנהגתו, "לראות האם זהו קיום 'בדרגה' או רק 'ברצון', דהיינו שעדיין אינו אוחז בדרגה זו אלא שיש לו רצון להגיע אליה" עכ"ל.