כיצד אפשרית מציאות של "אוייב" לישראל ולקב"ה, אם כל עצם קיומו הוא מכוח הקב"ה? * אלא הקב"ה - "נמנע הנמנעות" - מחיה את ה"לעומת זה", כדי שישראל יבררוהו ויהפכוהו לקדושה * לפני העבודה, התוקף והכוח הם של ה"מנגד", אך עם תחילת העבודה עוברים התוקף והכוח לצד הקדושה * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. בפסוק "כי תצא למלחמה על אוייביך ונתנו ה' אלוקיך ושבית שביו" שבהתחלת פרשתנו - צריך להבין¹: (א) למה נאמר "כי תצא למלחמה על אוייביך", ולא "עם אוייביך" או "באוייביך"², (ב) מהו "ושבית שביו", דלכאורה, הווי ליה למימר "ושבית שבי"³ סתם?

ויתירה מזה - דיוקים אלו ("על אוייביך", "ושבית שביו") הם בסתירה זה לזה, כי:

"על אוייביך" מדגיש את ה"עליונות" לגבי "אוייביך", כלומר, אף-על-פי שיש מציאות של "אוייביך" ויש צורך במלחמה כדי לנצח האוייב, מכל-מקום, אין זו מלחמה שבין שני צדדים שווים, אלא ישראל הם "על אוייביך", למעלה מאוייבך⁴.

ומקום להוסיף עוד דיוק: "שהמצב ד"על אוייביך" (למעלה מאוייביך, אבל, יש להם ערך ושייכות ל"אוייביך") אינו אלא לאחר היציאה ("תצא") ממקומם ודרגתם⁵, אבל מצד ישראל עצמם שהם "חלק אלוקה ממעל ממש"⁶, ועד ש"ישראל⁷ וקב"ה כולה חד"*⁷, אין להם ערך כלל עם אוייביך, אפילו לא באופן ד"על אוייביך", אין להם שייכות כלל ל"אוייביך".

ולאידך, "ושביתו שביו" מורה על התוקף ד"אוייביך". ולהעיר ממה שנאמר⁸ "וילחם בישראל וישב ממנו שבי", היינו, שישנו אוייב שהוא חזק כל-כך שלקח בפועל שבי מישראל. ועוד להעיר בפרשתנו, שגם לאחר שמנצחים האוייב ושבית ממנו שבי, הרי זה נקרא "שביו", שניכר בהשבי שהיה דאוייביך!

ב. על-דרך זה יש לדייק בהקשר והשייכות דהתחלת הפרשה וסיומה - שלכאורה הם בסתירה זה לזה:

בהתחלת הפרשת מודגש התוקף דישראל - שגם במצב של מלחמה כו', הרי זה "על אוייביך", וכן שבוודאי "ונתנו ה' אלוקיך בידך ושבית שביו"⁹.

ואילו בסיום הפרשה, "זכור את אשר עשה לך עמלק וגו'"¹⁰ - מודגש התוקף דלעומת זה, שבכוחו של עמלק להרע לישראל, "אשר גו' ויזנב בך וגו'", ועד שיש צורך בזכירה מיוחדת¹¹, "זכור גו' לא תשכח"¹², ועוד ועיקר - השתדלות מיוחדת בהעניין ד"תמחה את זכר עמלק", ועד כדי כך, ש"מלחמה לה' בעמלק מדור דור"¹³, "מדרא דעלמא דין ומדרא דמשיחא ומדרא דעלמא דאתי"¹⁴.

ובסגנון אחר: כיוון שישראל הם "על אוייביך", למעלה מאוייביך, ובוודאי ש"ונתנו ה' אלוקיך בידך גו'" - איך אפשרית המציאות ד"עשה לך עמלק גו' ויזנב בך גו'"¹⁵?!

ג. ויובן בהקדים שאלה נוספת בנוגע לכללות עניין ה"מלחמה" בשביל הניצחון ד"אוייביך":

המציאות דכל העניינים שבעולם אינה אלא על-ידי זה שנתהוו ונבראו על-ידי הקב"ה - "כל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמיתת המצאו"¹⁶. ולא זו בלבד שנתהוו בששת ימי בראשית, אלא יתירה מזה - "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית"¹⁷, וכתורת הבעש"ט¹⁸ שבכל רגע נעשה חידוש ההתהוות דכל הבריאה כולה מאין ואפס ממש.

ועל-פי זה אינו מובן: איך אפשרית מציאות של "אוייביך", אוייב (דישראל, ועל-ידי זה הוא אוייב) דהקב"ה¹⁹, ועד שיש צורך להילחם בו, כביכול, כלשון הכתוב "מלחמה לה' בעמלק" - בה בשעה שברגע זה ממש נעשית התהוות מציאותו של האוייב מאין ואפס ממש על-ידי הקב"ה?!

ואפילו המציאות של מנגד שאומר "לי יאורי ואני עשיתני"²⁰, הרי, האמת היא, והתורה מודיעה ומגלה האמת, שגם מציאות זו מהווה הקב"ה בכל רגע מאין ואפס ממש, ובמילא, לא תיתכן מציאות של מנגד.

ובסגנון אחר: הניגוד להקב"ה הוא ניגוד למציאותו של המנגד, דבר והיפוכו, כיוון שכל מציאותו של המנגד אינה אלא "מאמיתת המצאו".

ד. והביאור בזה:

ידוע²¹ ש"תכלית בריאת עולם הזה הוא שנתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים", ב"עולם הזה הגשמי והחומרי ממש" - על-ידי ירידת הנשמה להתלבש בגוף גשמי שבו, ואז יכולה לקיים התורה ומצוות שנתלבשו בדברים גשמיים, תפילין בקלף גשמי וציצית בצמר גשמי, וכיוצא בזה בכל המצוות.

ובשביל כוונה זו ברא הקב"ה המציאות דעולם הזה הגשמי - לא באופן של דמיון בעלמא [שהרי, אם נאמר שמציאות העולם אינה אלא דמיון בעלמא, לא נשלמה הכוונה "להיות לו דירה בתחתונים" אלא באופן של דמיון בעלמא], אלא מציאות אמיתית²², ומקרא מלא דיבר הכתוב ב"תורת אמת", "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ"²³, ובלשון הרמב"ם "כל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמיתת המצאו", היינו, שמציאותם היא מ"אמיתת המצאו", ובפרט על-פי המבואר בדרושי אדמו"ר האמצעי²⁴ שהמציאות דיש הנברא²⁵ היא המציאות דיש האמיתי.

ומזה מובן גם בנוגע להמציאות של מנגד ("אוייביך"):

כיוון שהכוונה להיות לו יתברך דירה בתחתונים היא ל"תחתון במדרגה שאין תחתון למטה ממנו בעניין הסתר אורו יתברך... עד שהוא מלא קליפות וסטרא אחרא שהן נגד ה' ממש לומר אני ואפסי עוד"²¹, על-כרחך צריך לומר, שמציאותו של ה"תחתון", שהוא "נגד ה' ממש", אינה דמיון בעלמא, אלא מציאות של מנגד²⁶, שנברא על-ידי הקב"ה כדי שעל-ידו תושלם הכוונה דדירה בתחתונים, "שכך עלה ברצונו יתברך להיות נחת רוח לפניו יתברך כד אתכפיא סטרא אחרא ואתהפך חשוכא לנהורא, שיאיר אור ה'... במקום החושך והסטרא אחרא כו'"²¹, היינו, שיש מציאות של מנגד, חושך וסטרא אחרא, ומציאותו של המנגד מתהפכת לקדושה.

ואין לתמוה איך אפשרי שתהיה מציאות של מנגד בה בשעה שמציאות זו מתהווית בכל רגע מאין ואפס ממש - כיוון שהקב"ה הוא "נמנע הנמנעות"²⁷:

אף-על-פי שעל-פי שכל, גם שכל דתורה, לא יתכן שמציאות שמתהווית בכל רגע מאין ואפס ממש תנגד להמציאות שמהווה אותה - מכל-מקום, כיוון שהקב"ה אינו מוגבל בשום הגבלה, "נמנע הנמנעות", ו"מי יאמר לך מה תעשה", הרי, כשעלה ברצונו יתברך לברוא מציאות של מנגד, נעשית מציאותו של המנגד עם היות שזהו דבר והיפוכו, שמהווה מאין ואפס ממש מציאות שהיא "נגד ה' ממש".

ה. ומזה מובן גם בנוגע לעבודתם של ישראל בעשיית הדירה לו יתברך בתחתונים:

כיוון שיש מציאות של "תחתון... שהוא מלא קליפות וסטרא אחרא שהן נגד ה' ממש", מנגד אמיתי, ולא עוד, אלא, שהתהוותו של המנגד היא מצד שהמהווה אותו "נמנע הנמנעות", שמזה מובן גודל התוקף שבמציאות המנגד - הרי, עבודתם של ישראל אינה רק באופן של גילוי ההעלם, היינו, שעל-ידי העבודה דתורה ומצוות מגלים את הטוב שבעולם הזה, ועל-ידי זה נעשה דירה לו יתברך, אלא עבודתם היא באופן של חידוש, שעל-ידי עבודתם ופעולתם "אתכפיא סטרא אחרא ואתהפך חשוכא לנהורא", שמציאות ה"תחתון... נגד ה' ממש" מתהפכת ונעשית דירה לו יתברך.

ומובן, שכדי להתגבר על מציאות ד"תחתון... נגד ה' ממש" ולפעול בו חידוש לעשותו דירה לו יתברך, יש צורך בכוחות נעלים ביותר. והכוח לזה ניתן לישראל - כי, "ישראל וקב"ה כולא חד", היינו, שנשמות ישראל מושרשים במהותו ועצמותו יתברך, ולכן יש בהם כוח העצמות לחדש דבר, להפוך את מציאות התחתון ולעשותו דירה לו יתברך²⁸.

ויש לומר, שכיוון שהכוונה דבריאת התחתון והמנגד היא כדי שהאדם על-ידי עבודתו ינצחו ויהפך אותו לקדושה, ועל-ידי זה תהיה עלייה בהאדם העובד - הרי, גם מצד התחתון יש עילוי ותוקף במציאותו של האדם העובד (ישראל) לגבי מציאותו הוא (דהתחתון), אלא, שזה מתגלה רק לאחר שהאדם מתחיל בעבודת המלחמה.

כלומר: לפני התחלת העבודה - התוקף הוא במציאות התחתון, דכיוון שמציאותו היא מצד "נמנע הנמנעות" הרי זה מציאות תקיפה²⁹. אבל כשהאדם כבר התחיל בעבודת המלחמה - אזי "ניטל" ממנו³⁰ הכוח לנגד³¹, ובכוחו של האדם לנצחו ולהפכו לקדושה, מצד שני עניינים: (א) מעלתו דהאדם, "חלק אלוקה ממעל ממש", "ישראל וקוב"ה כולא חד", שלכן, אין להמנגד ערך ושייכות אליו כלל, (ב) גם לאחר שירד למטה למקום שיש מציאות של מנגד - הרי הכוונה דבריאת המנגד אינה אלא כדי שהאדם ינצחו, כנ"ל.

ו. וב' קצוות אלו (תוקף מציאותו של המנגד, והכוח דישראל להפכו לקדושה) מודגשים בהתחלת הפרשה - "כי תצא למלחמה על אוייביך ונתנו ה' אלוקיך בידך ושבית שביו":

מחד גיסא - יש מציאות של "אוייביך", מציאות שנבראת על-ידי הקב"ה, ויש צורך ב"מלחמה" כדי לנצח המציאות ד"אוייביך", ולא עוד, אלא, ש(לפני התחלת המלחמה) אפשרי מצב ש"אוייביך" לוקח שבי (גם דבר של ישראל) ונעשה "שביו".

ולאידך גיסא - כאשר, "כי תצא למלחמה" (התחלת העבודה), הרי זה מיד ומלכתחילה באופן ד"על אוייביך", למעלה מאוייביך (הן מצד המציאות של העובד לפני ש"יצא" לירד למטה, והן מצד כוונת הבריאה ד"אוייביך", כנ"ל), ועוד ועיקר - שבכל זה "ונתנו ה' אלוקיך בידך".

ועד ש"ושבית שביו", היינו, שגם הדברים שנפלו בשביה בידי "אוייביך" חוזרים ומתהפכים לקדושה, כי, גם הכוונה ד"שביו" אינה אלא כדי שעל-ידי זה ניתוסף עילוי גדול עוד יותר - על-דרך העילוי ד"זדונות נעשו לו כזכיות"³², סוג מיוחד של "זכיות" שאינו אצל צדיק (ובינוני) שלא חטא מעולם³³, כי אם, כיתרון האור מן החושך, ולכן, גם לאחר שמתהפך לקדושה הרי זה נקרא "שביו", כיוון שניכר בו התוקף דלעומת-זה (כפי שנתהפך לקדושה) - שהוא באופן נעלה יותר מתוקף הקדושה מצד עצמה.

ז. ועל-דרך זה בסיום הפרשה - "זכור את אשר עשה לך עמלק גו'":

מחד גיסא - ישנה מציאותו של "עמלק", מציאות שהיא בכל התוקף, עד כדי כך, שיכול להיות מצב ד"קרך³⁴ בדרך (ומזה בא למצד ירוד יותר) ויזנב בך גו'" (על דרך העניין ד"שביו").

וכפי שמצינו לפני זה - שכאשר "ויצא³⁵ יעקב גו' חרנה"³⁶, שיצא ממקומו ודרגתו העליונה וירד ללכת "חרנה", "חרון אף של מקום"³⁷, לעסוק ב"מלחמה" דעבודת הבירורים, "רדף אליפז בן עשו (אביו של עמלק)... אחריו כו'" ונטל מה שהיה בידו של יעקב³⁸ ("שביו").

כלומר, "עמלק" הוא מציאות שיש בה תוקף לנגד ליהודי, ומה גם שטוען שיש לו "יחוס" - להיותו מזרעו של עשו, נכדו של אברהם!

ולאידך גיסא - הכוונה והתכלית בהניגוד ד"עמלק", היא, שייתוסף עילוי גדול עוד יותר אצל ישראל, על-ידי זה שלוחם עם עמלק ומבטלו מכל וכל, "תמחה את זכר עמלק", ולא עוד, אלא, שהדברים שיכולים להפכם לקדושה הרי הוא מברר ומזכך ומהפך לקדושה³⁹, כמו שמצינו ביעקב, שלאחר גמר עבודת הבירורים בבית לבן⁴⁰ היה מוכן מצידו לפעול שלימות הבירור בעשו⁴¹ (ובמילא, גם בעמלק), "אבוא אל אדוני שעירה"⁴² (כפי שיקוים בפועל לעתיד-לבוא, "ועלו מושיעים גו' לשפוט את הר עשו"⁴³), שעל-ידי זה ניתוסף עילוי גדול עוד יותר⁴⁴, על דרך האמור לעיל (סעיף ו') במעלת התשובה ש"זדונות נעשו לו כזכיות".

ח. על-פי זה יש לבאר גם ההמשך להפרשה שלאחרי זה (שמתחילין לקרוא במנחת שבת זו) - "והיה כי תבוא אל הארץ גו' ולקחת מראשית כל פרי האדמה גו' והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלוקיך וגו'"⁴⁵ - מצוות ביכורים:

כאשר יהודי יוצא לעסוק בעבודה דבירור העולם, "כי תצא למלחמה על אוייביך וגו'", אזי פועל גם ב"הארץ" ("כי תבוא אל הארץ"), מלשון ארציות (תחתון שאין תחתון למטה ממנו) - ש"ולקחת מראשית כל פרי האדמה גו' והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלוקיך גו'", ועד "והינחתו לפני ה' אלוקיך"⁴⁶, שפועל בהתחתון עלייה לדרגא הכי נעלית - לבית-המקדש.

[ויש לומר, שרומז גם לשלימות העבודה דלעתיד-לבוא - שכיוון שהאדם העובד יהיה בשלימות, וכל ענייני העולם שבהם נעשית העבודה יהיו בשלימות⁴⁷, גם העבודה היא בשלימות, "כמצוות רצונך"⁴⁸].

ובפרטיות יותר - מודגש גם בביכורים ב' הקצוות הנ"ל (תוקף מציאות העולם, והפיכתו לקדושה)⁴⁹:

לפני העבודה ד"ולקחת מראשית כל פרי האדמה" - מודגש תוקף המציאות ד"הארץ", מלשון ארציות, התוקף שיש בה מצד "נמנע הנמנעות", ועד שה"בכור"⁵⁰ ("ביכורים" גם מלשון "בכור") הוא עשו⁵¹.

ועל-ידי העבודה ד"ולקחת מראשית⁵² כל פרי האדמה גו' והלכת אל המקום אשר יבחר ה' גו' והנחתו לפני ה' אלוקיך גו'", בירור העולם - נתגלה האמת שיעקב הוא הבכור (כמשל השפופרת כו' שהנכנס ראשון יוצא אחרון, יעקב שנוצר ראשון יצא אחרון⁵³), ועד ש"יעקב... בא לשרשו בחינת ביכורים עליונים"⁵⁴, כידוע ש"ביכורים"⁵⁵ קאי על ישראל⁵⁶, כדכתיב⁵⁷ "כבכורה בתאנה בראשיתה ראיתי אבותיכם", וכתיב⁵⁸ "קודש ישראל לה' ראשית תבואתה", כיוון שמחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר, אפילו לתורה⁵⁹.

ויש לומר יתירה מזה - שהעילוי ד"ביכורים" (- השורש במהותו ועצמותו יתברך) נמשך ומתגלה בעולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו, שנעשה דירה לו יתברך, על-ידי זה שישראל מגלים בו כוח העצמות שבו, שאמיתת מציאותו של יש הנברא הוא יש האמיתי⁶⁰.

(קטעים מהתוועדות שבת-קודש פרשת תצא, ט' באלול ה'תשמ"ט;
 'תורת-מנחם - התוועדויות' תשמ"ט, כרך ד, עמ' 267-272)

----------

1) ראה גם מאמרי אדמו"ר האמצעי פרשתנו עמ' תצג. אוה"ת שם עמ' תתע. ד"ה כי תצא תשמ"ה. ועוד.

2) ע"ד מ"ש במלחמת עמלק (שאודותה נזכר בסיום פרשתנו) "וצא הלחם בעמלק" (בשלח יז,ט).

3) ע"ד מ"ש (חוקת כא, א) "וישב ממנו שבי".

4) ראה לקו"ת פרשתנו לז,א: וזהו על אוייביך דהינו למקום שאין האוייבים שולטים כו'.

5) ראה אוה"ת ריש פרשתנו: "ברבות... ע"פ וצא הילחם בעמלק... אין אומרים צא אלא למי שהוא מבפנים, וכך צ"ל כאן בעניין כי תצא, באצי' לא יגורך רע, כי אם בבי"ע, והמלחהמ לא שייך רק במקום שיש טו"ר, היינו בבי"ע, וזהו כי תצא". וראה ד"ה כי תצא בסה"מ תרמ"ו (עמ' כו-ז) ש"קאי על ירידת הנה"א שירד ונתלבש בגוף ונה"ב לבררם, עז"נ כי תצא למלחמה, שהוא בחי' יציאה מבחי' האצי' (נשמה שנתת בי טהורה היא) לירד בבי"ע, עד שיתלבש בגוף החומרי בכדי לברר את האוייב... הרע של הנה"ב כו'".

6) תניא רפ"ב.

7) ראה זוהר ח"ג עג,א.

*7) ובלשון הכתוב כאן - "(ונתנו) ה' אלוקיך (בידך)", היינו, שהוי' הוא אלוקיך, כוחך וחיותך (ראה לקו"ת שלח מ,ג. בלק עג,ג).

8) חוקת שם.

9) וגם ב"ושבית שביו" עיקר ההדגשה היא על התוקף דישראל - שגם לאחר שהאוייב לקח שבי, ה"ז דבר ברור ש"נתנו ה' אלוקיך בידך ושבית שביו".

10) כה,יז ואילך.

11) ולהעיר מפרש"י עה"פ: הוי דואג מגרוי האוייב.

12) "זכור - בפה, לא תשכח - בלב" (מגילה יח,א).

13) ס"פ בשלח.

14) תיב"ע עה"פ.

15) ועד"ז בהתחלת פרשתנו - "ושבית שביו", שבי שלקח "אוייביך" מישראל, כנ"ל ס"א.

16) רמב"ם הל' יסוה"ת פ"א ה"א.

17) ברכות ק"ש.

18) שעהיוה"א פ"א.

19) ראה פרש"י בהעלותך י,לה: כל השונא את ישראל שונא את מי שאמר והיה העולם. וראה פרש"י מטות לא,ג: לפי שעמדו כנגד ישראל נחשבו הם כאילו עמדו כנגד הקב"ה.

20) יחזקאל כט,ג. וראה תניא ספכ"ב. לקו"ש חכ"א עמ' 40 ואילך.

21) תניא פל"ו.

22) כידוע הראיה מדין התורה (סנהדרין סז,א במשנה) "שניים לוקטים קישואים, העושה מעשה חייב, והאוחז עיניים פטור" (ראה סה"מ תרכ"ט עמ' קמט. המשך תרס"ו עמ' תלב. ובכ"מ).

23) בראשית א,א. וראה מאמרים שבהערה הקודמת.

24) ביאוה"ז בשלח מג,א.

25) שהתהוותו מ"מהותו ועצמותו של המאציל ב"ה שמציאותו הוא מעצמותו ואינו עלול מאיזה עילה שקדמה לו ח"ו, ולכן, הוא לבדו בכחו ויכולתו לברוא יש מאין ואפס המוחלט ממש כו'" (אגה"ק ס"כ. וראה סה"מ עזר"ת עמ' קנ).

26) להעיר, שהדין ד"העושה מעשה חייב" (שבהערה 22) הוא בנוגע לכישוף, היינו, שאע"פ ש"נקרא שמן כשפים שמכחישין פמליא של מעלה" (סנהדרין שם,ב), "נגד ה' ממש", מ"מ, ה"ז מציאות ("העושה מעשה חייב").

27) ראה שו"ת הרשב"א סתי"ח. הובא בספר החקירה להצ"צ לד,ב. סה"מ תרע"ח עמ' תכ. ועוד.

28) ראה בארוכה לקו"ש ח"ו עמ' 22 ואילך. חי"ב עמ' 74 ואילך. וש"נ.

29) ואף שכוונת בריאתו (בכל רגע) היא כדי שינצחו אותו - הרי, מצד "נמנע הנמנעות" אין קושיא, ובמילא, ה"ז מציאות תקיפה (ע"ד האמור לעיל (ס"ד) בנוגע לכללות המציאות דמנגד).

30) ע"ד המבואר בתניא פכ"ט (לז,ב) ש"מסירה ממשלתה ויכלתה ומסלק ממנה הכח ורשות כו'".

31) אבל לא התוקף דעצם מציאותו, שלכן, גם אז יש העילוי ד"ושבית שביו", כדלקמן בפנים.

32) יומא פו,ב. וראה תניא פ"ז.

33) ראה תניא שם. סהמ"צ להצ"צ קצא,א.

34) "קרך" - מלשון קרירות (תנחומא ופרש"י עה"פ. וראה סה"מ תרמ"ז עמ' פו. עטר"ת עמ' רצד. ועוד). היינו, ש"עמלק" אינו יכול לבוא ליהודי ולומר לו שלא יקיים רצון ה' ח"ו (כיוון שבוודאי לא ישמע אליו), ולכן, שנה את לשונו"* לדבר בסגנון של יהודי (שלא יכירו שהוא "עמלק"), באמרו, שבוודאי צריך לקיים רצון ה', ואדרבה, מצד גודל הפשיטות שבדבר - להיותו בן אברהם ויצחק ויעקב, בת שרה, רבקה, רחל ולאה, ונשמתו היא "חלק אלוקה ממעל ממש" וכו' - מה מקום להתפעלות, חיות והתלהבות?! יכולים לקיים התורה ומצוות בקרירות. וקרירות זו (היפך הקדושה שהיא באופן של חיות וחמימות) נעשית השורש לעניינים שלמטה מזה כו'.

----------

*) ע"ד מ"ש "וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב גו' וילחם בישראל", "זה עמלק, שנאמר עמלק יושב בארץ הנגב, ושנה את לשונו כו'" (חוקת כא, א ובפרש"י).

35) ע"ד מ"ש "כי תצא למלחמה", "צא הילחם בעמלק".

36) ר"פ ויצא.

37) פרש"י ס"פ נח.

38) פרש"י ויצא כט,יא.

39) כידוע שיש שני אופנים בעבודת הבירורים: (א) עניינים שיכולים לבררם ולהעלותם לקדושה, (ב) עניינים שאי-אפשר להעלותם לקדושה, ובירורים הוא בדרך של דחייה, ע"ד שבירתן זוהי תקנתן (ראה סהמ"צ להצ"צ שבהערה 33. ובכ"מ).

40) ובפרטיות - "עשרים שנה... ארבע עשרה שנה בשתי בנותיך ושש שנים בצאנך" (ויצא לא, מא), וכמבואר בדרושי חסידות (תו"א ויצא כג,ד. תו"ח שם כז,ד ואילך) שהעבודה "בשתי בנותיך" קאי על הבירור דבינה ומלכות, "שם הגדולה לאה ושם הקטנה רחל" - "הגדולה", ה"א גדולה, בינה, ו"הקטנה", ה"א קטנה, מלכות; ועד"ז בנוגע לעבודה "בצאנך", ש"צאן היינו בחי' היוצא מלמעלה מסדר השתלשלות... לובן העליון" (תו"א שם,ג).

41) ראה תו"א ר"פ וישלח (כד, סע"ב ואילך). תו"ח שם (לט,ג. מא,ג). ועוד.

42) וישלח לג,יד.

43) עובדיה א,כא. פרש"י וישלח שם.

44) ויש לומר, שעש"ז, קורא יעקב לעשו "אדוני" ("אבוא אל אדוני שעירה"), כיוון שעל-ידי הבירור דעשו ניתוסף, אצל יעקב עילוי גדול עוד יותר (ע"ד האמור לעיל (ס"ו) שגם לאחר שמחזירים השבי ה"ז נקרא "שביו"). ועד"ז י"ל בנוגע לטענת לבן "הבנות בנותי גו' והצאן צאני" (ויצא שם, מג) - טענה שנכתבה ונעשית חלק בתורת אמת* - כיוון שהעילוי שניתוסף ביעקב ע"י עבודת הבירורים נעשה ע"י עבודתו בבית לבן.

----------

*) ע"ד המבואר (צפע"נ מכות יא,א. מפענ"צ פ"ה סי"ב) בנוגע לשבועת משה המפורשת בתורה ("ויואל משה" - שמות ב,כא), גם לאחר שבטלה השבועה.

45) ר"פ תבוא (כו,א-ב).

46) שם,י.

47) כולל גם השלימות דג' העניינים עולם שנה ונפש (שעליהם מיוסד ספר יצירה - ראה רד"ה והר סיני עשן תרכ"ח) - שלימות העולם (ביהמ"ק, שיהיה נעלה יותר מבית ראשון ושני), שלימות הזמן (ועד שכולל כל ענייני העלייה ד"יילכו מחיל אל חיל" שנעשים במשך הזמן שלאח"ז), ושלימות האדם.

48) כלשון תפילת מוסף. וראה המשך וככה תרל"ז פי"ז ואילך.

49) בהבא לקמן - ראה אוה"ת ר"פ תבוא (עמ' תתרלג ואילך).

50) וי"ל שמרומז גם ב"ראשית כל פרי האדמה" - תוקף - "בכור" לשון תוקף - ת"א ויחי מט,ג) העולם שלפני התחלת העבודה.

51) ובשורשו למעלה - עולם התוהו (שקדם לעולם התיקון), שממנו נפלו ניצוצות הקדושה שבדברים הגשמיים שבעולם.

52) ומ"ש "מראשית ולא כל ראשית" (ספרי ופרש"י עה"פ) - ה"ז כדי להדגיש מעלת עבודת האדם, שצריך לבחור מ"כל (העניינים שהם באופן ד)ראשית", כדי להביא לה'.

53) פרש"י תולדות כה, כו.

54) אוה"ת שם עמ' תתרמג.

55) ראה אוה"ת שם: בחינת ביכורים הוא למעלה מבכורה, כי בכור הוא ראשית פטר רחם, ולמעלה הוא ראשית בסדר השתלשלות, והוא בחינת תוהו שלמעלה מתיקון. אבל הביכורים שקודם לכל הוא למעלה בחינת א"ק ומח' הקדומה כו'.

56) זוהר ח"ב קכא, רע"א (ברע"מ). ח"ג רנג, א (ברע"מ) וברמ"ז שם - הובא ונת' באוה"ת ר"פ תבוא.

57) הושע ט,ו. הובא בזח"ג שם.

58) ירמיה ב,ג. הובא בזהר ח"ב וח"ג שם.

59) ב"ר פ"א, ד. וכמ"ש בתד"א ח"א פי"ד ואלו הן תורה וישראל אבל איני יודע איזה מהן קודם כו', אבל אני אומר ישראל קדמו שנאמר קודש ישראל לה' ראשית תבואתה - אוה"ת תבוא שם (עמ' תתרלד).

60) אלא שאעפ"כ, אין זה דומה כלל לכח העצמות שבישראל, ועד כדי כך, שישראל מגלים כח העצמות שבעולם באופן של התחדשות (ראה לקו"ש חי"ב שבהערה 28).