מדורים נוספים
	התקשרות גליון 1163 - כל המדורים ברצף
	"עד שיגיע אחרון בישראל"...
	הקשת מעוררת ציפייה למשיח
	עסקנות חב"ד
	פרשת נח
	ויעקב הלך לדרכו
	עריכת כנסים של אחדות בכל מקום ומקום
	הלכות ומנהגי חב"ד

בחודש תשרי ה"מרובה במועדות", מרבים יהודים להיפגש ביניהם מתוך אווירת חגיגיות ושמחה המבטלת מחיצות ומעוררת תחושה של אחדות * בתום תקופת ה"רגל", בז' במרחשוון, יש צורך בפעולה מיוחדת שתדגיש את עניין האחדות ותמשיך אותה על-פני כל השנה כולה * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. אודות עניינו המיוחד של שבעה במרחשוון – כותב אדמו"ר הזקן בשולחן-ערוך שלו בהלכות תפילה¹: "מתחילין לשאול (גשמים) בארץ ישראל מליל ז' במרחשון, לפי שהיא ארץ הרים וצריכה לגשמים מיד אחר החג, והיה ראוי לשאול בה מיד אחר החג, אלא שאיחרו השאלה ט"ו ימים אחר החג, כדי שיגיע אחרון שבישראל שעלה לרגל, לביתו לנהר פרת, שהוא מקום יישוב היותר רחוק מירושלים, ולא יעצרנו הגשם".

וממשיך לאחרי זה – בחצאי עיגול: "ואף לאחר החורבן היו מתאספים גם כן מכל הסביבות בירושלים לרגל, כמו שעושים גם היום, לפיכך לא ביטלו תקנת חכמים שתקנו השאלה בארץ ישראל בז' במרחשוון".

ב. בנוגע לאיחור דשאלת גשמים ט"ו ימים אחר החג מפני הדאגה לטובתו של "אחרון שבישראל" – מתעוררת שאלה פשוטה:

ישנה הלכה פסוקה שהחיוב דשאלת צרכיו הוא מצוות עשה מן התורה – מצוות התפילה, "חיוב מצווה זו . . שיהא אדם . . שואל צרכיו שהוא צריך להם בבקשה ובתחינה"². ומכיוון שכן, הרי בני ארץ ישראל שצריכים לגשמים מיד אחר החג ("לפי שהיא ארץ הרים וצריכה לגשמים מיד אחר החג") – חייבים על-פי הלכה לשאול גשמים מיד לאחרי החג.

וכמו כן ישנה מצוות עשה מן התורה "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם"³, ולא רק בעניינים הנוגעים לפיקוח-נפש ממש, אלא יתירה מזה: אפילו בנוגע לעניין של צער בלבד, ובזה גופא, לא צער הנשמה (שהיא העיקר), כי אם צער הגוף הגשמי והחומרי – "אין לאדם רשות על גופו כלל . . לצערו בשום צער, אפילו במניעת איזה מאכל ומשקה" (כפי שפוסק אדמו"ר הזקן בחלק השישי דשולחן-ערוך שלו⁴), וטעם הדבר – כמבואר בפוסקים⁵ ש"אין נפשו של אדם קניינו אלא קניין הקב"ה!

כלומר: בעלותו של יהודי על הגוף הגשמי אינה אלא כדי שישתמש בו לעבודת ה', כשם שמשתמש בשאר ענייני העולם לצורך עבודת ה'; אבל לצער את הגוף, "בשום צער, אפילו במניעת איזה מאכל ומשקה" – הרי זה דבר המושלל לגמרי, וזאת – לא רק אצל אדם חלש, כי אם אצל כל אחד ואחד, אפילו גיבור שבגיבורים, שמניעת איזה מאכל ומשקה בוודאי לא תזיק לבריאות הגוף!

ישנו אופן אחד שאז מותר הדבר – "אלא אם כן עושה בדרך תשובה", וטעם הדבר – "שצער זה טובה היא לו", כלומר, באופן כזה אין הדבר נחשב לצער כלל, ואדרבה – "טובה היא לו"; אבל עניין של "צער" – מושלל בתכלית.

ומכיוון שכן, נשאלת שאלה פשוטה: כיצד ייתכן שבגלל אהבת ישראל (הדאגה לטובתו של "אחרון שבישראל") ידחו (א) את המצוות עשה לבקש צרכיו שצריך להם למשך ט"ו יום, (ב) וגם את האיסור לצער את הגוף, שכן, עיכוב של ט"ו יום בשאלת (וירידת) גשמים (שעל-ידם נעשה מאכל ומשקה לגוף) גורם צער לגוף?!

ג. ויש להוסיף בזה:

הצורך דגשמים וצער הגוף הוא דבר של ודאי, שהרי דבר ברור הוא שארץ ישראל "לפי שהיא ארץ הרים, צריכה לגשמים מיד אחר החג", וכמו כן דבר ברור הוא שעיכוב הגשמים (וכתוצאה מזה – עיכוב צמיחת התבואה כו') גורמת לצער הגוף;

ולאידך, הדאגה ל"אחרון שבישראל", שיוכל לשוב לביתו מבלי שיצטער בגשם – יכול להתעורר בה ספק, שהרי ייתכן שלא נתחייב כלל לעלות לרגל, אם מפני שאין לו קרקע⁶, או שאר האופנים שבהם פטור על-פי תורה מעלייה לרגל⁷.

ואף-על-פי-כן, לא זו בלבד שאינו צריך לשאול גשמים מיד אחר הרגל, אלא עוד זאת, אסור לשאול גשמים לפני ז' במרחשוון, עד כדי כך, שאם שאל גשמים לפני ז' במרחשוון, לא יצא ידי חובת התפילה, וצריך לחזור⁸!

אמנם, אהבת ישראל ואחדות ישראל הוא עניין גדול ונפלא ביותר, ועד כדי כך, שיש להשתדל בזה אפילו על הספק כו', אבל אף-על-פי-כן, לא ייתכן שדחיית שאלת גשמים בגלל אהבת ישראל (אפילו באופן של ודאי) – תהיה בניגוד, ח"ו, להלכה שצריך לבקש צרכיו ואסור לצער את הגוף!

ומכיוון שכן, יש למצוא את הביאור וההסבר לדבר – כיצד ניתן על-פי הלכה לדחות את שאלת הגשמים בשביל אהבת ישראל.

ד. ויש לומר הביאור בזה:

כאשר יהודי חדור ברגש של אהבת ישראל ואחדות ישראל כדרוש הרי ביודעו שקיימת אפשרות (אפילו על הספק בלבד) ש"אחרון שבישראל" שנמצא עדיין בדרך ולא הגיע לביתו בנהר פרת, יצטער על הגשם שירטיבנו בששה במרחשוון, יום האחרון להליכתו בדרך – לא ייתכן שירגיש צורך בירידת גשמים להשקות את שדותיו, ולא ייתכן שיהנה מירידת הגשמים שיצמיחו את שדותיו, כאשר יש מקום לחשש שהדבר יגרום צער ל"אחרון שבישראל"!

ועל-פי זה מובן כיצד ניתן לדחות את שאלת הגשמים על-פי הלכה – למרות המצוות עשה דבקשת צרכיו:

המצוות עשה דבקשת צרכיו היא – כאשר יהודי מרגיש את הצורך בדבר. ועניין זה – אם להרגיש את הצורך אם לאו – ניתן לבעלותו של יהודי, ובנידון דידן, בהיותו חדור ברגש של אהבת ישראל, הרי ביודעו שעד ליל ז' במרחשוון ייתכן ש"אחרון שבישראל" יצטער על הגשם, אינו מרגיש צורך בירידת גשמים, ומכיוון שכן, הרי במצב כזה אין כל ציווי לבקש על ירידת גשמים, שהרי אין לו צורך בדבר!

וכמו כן מובן גם בנוגע לאיסור דצער הגוף:

בפועל ממש – אין כאן דבר המצער את הגוף, שכן, גם כאשר ישאל גשמים בששה במרחשוון, לא יקבל הגוף את הלחם (שיצמח כתוצאה מירידת גשמים שביקש עליהם) בו ביום, כי אם לאחרי כמה וכמה חודשים, ובמילא, כאשר אינו שואל גשמים בששה במרחשוון, אין כאן צער גופני בפועל ממש:

אלא מאי, הצער הוא בנוגע לשכל והסברה במוח ורגש-הלב (שיודע עתה שצמיחת התבואה תתעכב משך זמן בגלל העיכוב בשאלת וירידת הגשמים), ובכן, ביודעו שירידת גשמים בששה במרחשוון עלולה לגרום צער גופני ל"אחרון שבישראל" – אזי מתבטל אצלו כל הרצון לירידת גשמים בשדהו (לפני ז' במרחשוון), ובמילא, אין לו שום צער (גם בשכל ורגש) מזה שאינו שואל גשמים, ואדרבה, אם יירדו גשמים לפני ז' במרחשוון – יצטער על צערו של "אחרון שבישראל" שמתעכב בדרך!

וגדולה מזו מצינו – בנוגע לצער גופני ממש (מניעת מאכל ומשקה בפועל ממש): "אין לאדם רשות על גופו . . לצערו בשום צער אפילו במניעת איזה מאכל או משתה, אלא אם כן עושה בדרך תשובה, שצער זה טובה היא לו" (כנ"ל ס"ב).

ולא עוד, אלא שצער הגוף במניעת מאכל ומשקה יכול להתהפך ולהיות דבר הגורם לידי תענוג: מצינו בהלכות שבת – ש"מותר להתענות תענית חלום בשבת . . לפי שאין כאן ביטול עונג שבת לגמרי . . התענית הזה תענוג הוא לו"⁹, ולא עוד, אלא "שיש¹⁰ לו עונג מהתענית יותר ממה שיהיה לו כשיאכל וישתה"!

כלומר: אף-על-פי שבדרך כלל יש תענוג לאדם באכילה ושתיה, ומטבעו מתאווה לכך (תאווה שהיא על-פי הלכה, כמובן, ולא תאווה שהיא היפך ההלכה ח"ו), אף-על-פי- כן, הרצון בעניין התענית, מהפך את העונג באכילה שיהיה לו עונג מהתענית.

ומזה מובן גם בענייננו – שמצד רצונו בטובתו של "אחרון שבישראל", מתבטל אצלו רגש הרצון והצורך בירידת גשמים בשדהו, ולא זו בלבד שאינו מצטער על כך שאינו יכול לבקש גשמים, אלא אדרבה, אילו היו יורדים גשמים לפני ז' במרחשוון, היה מצטער בגלל צערו של "אחרון שבישראל".

נמצינו למדים עד כמה גדולה הדגשת העניין דאהבת ישראל ואחדות ישראל שבדבר – שלא זו בלבד שבגלל טובתו של "אחרון שבישראל" מוכן לוותר על הצרכים שלו, אף-על-פי שוויתור כזה גורם לו צער, אלא אדרבה: בהיותו חדור ברגש של אהבת ישראל ואחדות ישראל, אינו מרגיש צורך בירידת גשמים לפני ז' במרחשוון, ולא עוד, אלא שירידת גשמים לפני ז' במרחשוון תצער אותו, ביודעו שקיימת אפשרות (אפילו על הספק בלבד) שגשמים אלו יגרמו אי-נעימות ל"אחרון שבישראל"!

ה. ההוראה מכל האמור לעיל בנוגע למעשה בפועל – "המעשה הוא העיקר"¹¹ – שיש להוסיף בעניין דאהבת ישראל, עד לאופן דאחדות ישראל, שזוהי תכלית השלימות דאהבת ישראל.

ובפרטיות יותר:

בחודש תשרי – אין חידוש מיוחד בעניין האחדות, דמכיוון שחודש תשרי "מרובה במועדות"¹², הרי במשך החודש ישנם ריבוי הזדמנויות שבהם נפגשים רבים מישראל (עניין האחדות) בבית-הכנסת ובבית-המדרש, וכל זה – באווירה של חגיגיות ושמחה ("מועדות"), דבר המוסיף עוד יותר בעניין האחדות, מכיוון שהשמחה פורצת את כל הגדרים, מחיצות והבדלות, בין אחד לשני.

אמנם, לאחרי חודש תשרי, כשמסתיימים ימי המועדים, עד למועד האחרון דחודש תשרי, שמחת-תורה, ומתחילים ימי החול דחודש מרחשוון, כפי שהדבר ניכר ומודגש בעניין התפילה (שהיא בתכלית הדיוק) שמתחילים לומר "תחנון" – הרי למרות שכל אחד ואחד חוזר למקומו ולעסקיו, "מעשיך" ו"דרכיך", יש לזכור, ויתירה מזה: להמשיך "לחיות", עם האחדות והשמחה שאפפה את כל אחד ואחד מישראל במשך חודש תשרי.

ובזה גופא ישנו חילוק בין התקופה שלפני ז' במרחשוון (עד שישה במרחשוון) לבין התקופה שמתחילה בז' במרחשוון:

לפני ז' במרחשוון – אין צורך בעניין של "זיכרון" (ועל-אחת-כמה-וכמה שלא שייך שישכח דבר זה), שכן, כל המושג של "זיכרון" נופל על דבר שאינו מונח לפניו על השולחן, מה-שאין-כן בנידון דידן, הרי מונחים לפניו על השולחן "שיריים" של שמחת-תורה...

"שיריים" גשמיים, או "שיריים" רוחניים!

לנגד עיניו ניצב כמו חי השמחה והריקוד דשמחת-תורה, עלייתו לתורה בשמחת- תורה, כלומר, לא רק באופן של זיכרון בעלמא, כי אם זיכרון מתוך געגועים ותשוקה!...

היכן הוא – שואל את עצמו מתוך רגש של געגועים – אותו מעמד ומצב נפלא שבו עמד בשעת השמחה והריקודים או בעת העליה לתורה בשמחת-תורה?!...

ומכיוון שכן, מובן, שזיכרון זה אינו באופן ד"נזכרים ונעשים"¹³ בלבד, עשייה בעלמא, כי אם עשייה שחדורה ברגש של שביעת רצון ותענוג!

וכל זה נמשך עד שישה במרחשוון, ובלשון הש"ס¹⁴: "ט"ו יום אחר החג כדי שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת", כלומר, עד שישה במרחשוון נמשך עדיין ה"רגל", "דומה להם כאילו הם עדיין בארץ ישראל עסוקים בענייני הרגל", ורק ז' במרחשוון הוא "אחר החג".

ועד כדי כך, שדבר זה בא לידי ביטוי גם בענייני העולם, "מעשיך" ו"דרכיך" – כפי שמצינו¹⁵ בנוגע לדיני ממונות, שגם בימינו אלו (בזמן הגלות), כאשר כותבים בשטר "אחר הרגל", פירושו, ז' במרחשוון, היינו, שגם בזמן הגלות נמשך ה"רגל" עד שישה במרחשוון, ורק ז' במרחשוון הוא "אחר הרגל".

ונמצא, שבנוגע להתחלת חודש מרחשוון, עד שישה בו – אין כל חידוש בכך שעדיין נמשכת אווירת האחדות והשמחה דחודש תשרי, מכיוון שזמן זה שייך עדיין ל"רגל".

החידוש הוא, איפוא, שגם "אחר הרגל", כלומר, מז' במרחשוון, צריכים לדעת שאין זה באופן שעוזבים את הרגל והולכים ממנו, אלא אדרבה, צריכים לדעת ולזכור שימים אלו באים בהמשך ל"רגל", "אחר הרגל", ועד כדי כך, שההמשך ל"רגל" ("אחר הרגל") מודגש אפילו בכתיבת שטר בענייני ממונות!

ומכיוון שכן, יש להמשיך את אווירת האחדות והשמחה ד"רגל" גם בז' במרחשוון, ח' במרחשוון, וכל שאר הימים שלאחרי זה, במשך כל השנה כולה – כתורת והוראת כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו¹⁶ שכל הימים-טובים דחודש תשרי הם עניינים כלליים המשפיעים על כל השנה כולה.

ועניין זה בא לידי ביטוי בהתחלת שאלת גשמים בארץ ישראל בז' במרחשוון – להורות שהתחלת תקופת ימי החולין דכל השנה כולה ("אחר הרגל") היא מתוך הדגשת גודל והפלאת העניין דאהבת ישראל ואחדות ישראל (כפי שהדבר בא לידי ביטוי באיחור שאלת הגשמים עד ז' במרחשוון, ולא מיד אחר הרגל, כנ"ל בארוכה), על מנת להמשיך זאת על כל השנה כולה.

(קטעים משיחת ליל ג' פרשת לך-לך, ז' במרחשוון ה'תשמ"ו;

'תורת-מנחם – התוועדויות ה'תשמ"ו, כרך א, עמ' 513-504 – בלתי מוגה)

____________________________

1)     רסקי"ז - מתענית י,א.

2)     רמב"ם ריש הל' תפילה.

3)     ואתחנן ד,טו. וראה ברכות לב, סע"ב ובחדא"ג מהרש"א.

4)     הל' נזקי גוף ונפש ס"ד.

5)     רדב"ז הל' סנהדרין ספי"ח.

6)     פסחים ח,ב. ירושלמי פאה פ"ג ה"ז.

7)     רמב"ם הל' חגיגה רפ"ב.

8)     רמב"ם הל' תפילה פ"י ה"ח.

9)     שו"ע אדה"ז הל' שבת סרפ"ח ס"ג.

10)   שם ס"ז.

11)   אבות פ"א מי"ז.

12)   ב"י לטור או"ח סתצ"ב (ד"ה ומ"ש). שו"ע אדה"ז שם ס"ב. וראה גם השלמה לשו"ע אדה"ז או"ח סקל"א ס"ח.

13)   אסתר ט,כח. וראה רמ"ז בס' תיקון שובבים. הובא ונת' בס' לב דוד (להחיד"א) פכ"ט.

14)   תענית שם. ב"מ כח,א.

15)   ש"ך חו"מ סמ"ג סקמ"ז.

16)   ד"ה צוהר תעשה תש"ב פ"ג )עמ' 49(.