כ"ק אדמו"ר הריי"צ מתאר באחת משיחותיו תיאור ציורי ומפורט של אווירת אלול בעיירה ליובאוויטש. פרק נכבד הוא מקדיש (לקוטי דיבורים חלק א, עמ' 232) לתיאור אווירת ימי הסליחות:

"הימים שחולפים מקרבים אותנו יותר ויותר לשבת סליחות. בכוונת לב מיוחדת היו שומעים את מאמר החסידות של הרבי בליל שבת זו. ליל השבת הזה התאפיין בשינה מועטת מן הרגיל. המיטה עצמה הייתה כאילו דוחפת ורומזת לקום מוקדם יותר. הייתה חסרה מנוחת-הנפש הדרושה לשינה עמוקה, ולכן היו החסידים מוצאים עצמם במקווה עוד לפני שהאיר היום. בכניסה למקווה נוכחת כי הרבה כבר הקדימו אותך. הכול ממהרים ומכולם מוקרנת התחושה כי שבת זו שונה משבתות כל השנה. השבת היא שבת סליחות.

"בראש דופקים ומתערבבים רעיונות ומחשבות. לנגד העיניים חולפת לה הצעקה המסעירה 'לך ה' הצדקה', ויותר מזה התחושה החדה כי 'ולנו בושת הפנים'. בלב נשבר טובלים במים, מתוך ניסיון כן לבחון אם אמנם זו טבילת תשובה אמיתית, בחרטה על העבר ובקבלה על להבא, או שחס-ושלום אין זו אלא טבילה בבחינת 'טובל ושרץ בידו'.

שבת שונה מהרגיל

"בדרך חזרה מן הטבילה חולפים על-פני ה'שטיבלאך' ובתי-המדרש השונים שבעיירה, וקול התהילים הבוקע מהם שונה היום ומיוחד במינו. כל ימות השנה היו יהודים פשוטים משכימים לאמירת תהילים, ובשבתות אף הצטרפו אליהם הסוחרים והרוכלים ביישובים ובכפרים. ובכל-זאת, גם בקרב אומרי התהילים הקבועים הייתה שבת זו שונה מן הרגיל. זו שבת שבה תשומת-ליבו של אדם נתונה למתרחש בליבו פנימה. באמירת התהילים שלהם שמעת נימה פנימית, שניזונה מן האווירה החסידית השורה על העיירה.

"בבית-המדרש של הרבי החלה חזרה על מאמר החסידות מליל אמש, חזרה שהתמשכה כמה שעות. בדרך-כלל נכנסו גם אל חדרו הקדוש של הרבי לחזרה נוספת, שנערכה לפניו, תוך שהרבי מאזין ומתקן את החוזרים פה ושם. לאחר מכן יוצאים שוב לחזרה שלישית בין החסידים, ורק לאחר מכן החלה תפילת שחרית. כשהגיעו לסעודת השבת כבר הייתה השעה שלוש אחר-הצהריים.

"סעודת שבת על שולחנו של כ"ק אבי-מורי (אדמו"ר הרש"ב) הייתה גם היא שונה מכל סעודת שבת-קודש של כל השנה. היא הייתה הרבה יותר קצרה. בכלל, בליובאוויטש לא ארכו הסעודות זמן רב, אלא-אם-כן נזדמן לפעמים שהתוועדו בסיפור מעשה או בחזרת אמרה חסידית.

"סעודות שבת בליובאוויטש היה להן סדר מסודר, ובכלל היה לליובאוויטש סדר בכל דבר, מתוך קביעות מוגבלת בהגבלות של זמן ומקום. בשבת סליחות הסעודה הייתה בקיצור, משום שבכל דבר הורגש ריח הימים הנוראים".

ניגון בימי הסליחות

הבעש"ט מסביר (כתר שם טוב בהוספות סי' יג) את ייחודם של ימי הסליחות לעומת חודש אלול כולו: "ההכנה דחודש אלול היא הכנה כללית, וצריכה להיות גם הכנה פרטית, שההכנה הפרטית לעבודה דראש-השנה היא בימי הסליחות, בבקשת רחמים ותחנונים, עבדים המתחננים אל אדונם בבקשת סליחה, בהבנת האמת של 'לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים'".

חסידים נזהרו שלא לשיר את ניגונו המיוחד של רבנו הזקן, ניגון ד' בבות, אלא בזמנים מיוחדים. כ"ק אדמו"ר הצמח-צדק אמר שאת הניגון הזה "אין מנגנים אלא בזמנים ידועים, כגון בחודש אלול ובימי הסליחות המעוררים לתשובה" (ספר השיחות תש"א, עמ' 85-86).