האם צריכים להקדים את לימוד הלכות גיטין להלכות קידושין ולמה שינו הפוסקים את הסדר? * למה התאמץ ר' חייא לצוד בעצמו צביים ולכתוב בעצמו מגילות החומשים? * ויהי בארבעים שנה.
מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר
בכ"ד אייר תשל"ז ביקר אצל הרבי ב'יחידות' הרה"צ רבי יעקב אלתר שליט"א בנו של ה"לב שמחה" שבחודש אדר של אותה שנה החל לשמש באדמו"רות עם פטירתו של אחיו ה"בית ישראל" (בב' אדר). ב'יחידות' של האדמו"ר הנוכחי מגור שליט"א דובר על שלל נושאים: תורניים, הלכתיים וציבוריים – והיא הקיפה נושאים הקשורים בתורה, עבודה (תפילה) וגמילות-חסדים; קודשא-בריך-הוא, אורייתא וישראל.
לאחד הנושאים שדובר בה – אף התייחס הרבי בשבת הסמוכה לביקור.
ברשימה (חלק א) שלפנינו נסקור בקצרה את נושאי היחידות ונבחן מספר נקודות ממנה.
אנ"ש תרמו למגבית בעידוד הרבי
הביקור התקיים ביום חמישי כ"ד אייר תשל"ז, וה'יחידות' החלה בשעה 9:32 בערב ונסתיימה בשעה 11:03.
אחד ה'תמימים' מתלמידי ישיבת תומכי תמימים המרכזית ב-770 מסר לאחד מהמלווים של האורח שליט"א מכשיר-הקלטה, ובזכותו נשתמרו הדברים. אחר הביקור תמללו כמה מהתמימים את הדברים ופרסמום כ"רשימה פרטית בלתי מוגה". כשהגיעה הרשימה לארץ-הקודש היא הופצה ברבים כמות שהיא. תקופה קצרה לאחר-מכן תרגמהּ אחד התמימים מישיבת תומכי-תמימים בכפר חב"ד ללשון-הקודש בצורה די מילולית.
בשנת תשמ"ז הכנתי לדפוס את הספר 'בצל החכמה' שיצא-לאור בחודש תשרי תשמ"ח, שם (בעמודים 32-56) נדפסה הרשימה בעיבוד-חפשי ובתוספת מראי מקומות והערות (כשהבאתי את הספר לרבי בכ"ה מרחשון תשמ"ח ע"י המזכירות כתב לי הרב בפתק בכתב-יד-קדשו "נת' ות"ח").
במלאות שלושים שנה לביקור (תשס"ז) ערכתי מחדש – ביתר דיוק – את הרשימה ב-כח סעיפים, ופירסמתיה ברבים בתוספת מרובה של ציונים מ"מ והערות. גרסתה העדכנית ביותר נדפסה ב'פרדס חב"ד' גליון 18 עמודים 7-42.
תוכן העניינים:
פתיחה בדברי תורה: (א) החידוש בנוסח אדמו"ר הזקן ב"תפלת הדרך" (ב) לימוד הוראה ב"כוללים" (ג) מעלת מצוה שאי-אפשר לעשותה בידי אחרים שדוחה תלמוד-תורה אפילו מכשירי' (של המצוה) (ד) ההכרח להתעסק בהפצת היהדות – ולהדריך ברוח זו את אברכי הכוללים (ה-ח) הוצאה-לאור של כתבי ומנהגי אדמו"ר גור (ט-יא) ביאור הענין ד"חידוש" בתורה, אף שכבר נמסר למשה בסיני (יב-ג) תחיבת פתקים בין אבני הכותל המערבי (יד). "זכר" להקהל בדורנו (טו) המיוחד בברכת כהנים (טז) חידוש החסידות וה"רעש" בענין אהבת ישראל (יז-ט) חביבות ישראל אצל הקב"ה (כ-כא) הלימוד דקטן וגר קודם זמן החיוב מוכרח על-דרך מכשירי מצוה (כג-ד) על דבר גרים (כה) המשך בענין הנסיעה להפצת היהדות (כו-ז). סיום (כח).
קידושין או גיטין, מה קודם?
הרבי העלה (נדפס בסעיף ג') את נושא המחסור ברבנים בארצות-הברית וכן ברחבי ארץ-הקודש והתעניין בנושא הלימוד לצורך קבלת סמיכה להוראה (רבנות). הר"י השיב כי ישנם אברכים הלומדים "יורה דעה". הרבי התעניין: מה עם גיטין וקידושין? והר"י השיב: קידושין אפשר לסדר, אך גיטין לא.
וכאן השמיע הרבי חידוש גדול לכאורה:
מכך שהגמרא (קדושין ו,א. יג,א.) משווה את שני הדברים יחד – "כל שאינו יודע בטיב גיטין וקידושין כו'" והסדר הוא, קודם גיטין ואחר-כך קידושין – נמצא, אפוא, שקודם צריך להיות בקי בגיטין ולאחר-מכן בקידושין!
והנראה בכוונת דברי הרבי:
שהרי בפוסקים הוקדמו קידושין לגיטין, כך ברמב"ם בספר נשים, שסידר: 1) הלכות אישות (שכוללים הלכות קידושין) 2) הלכות גירושין.
בטור הסדר: הלכות פו"ר, קידושין, כתובות, גיטין. ובשו"ע הסדר: הלכות אישות, קידושין, כתובות, גיטין.
אבל בש"ס באו המסכתות גיטין ואח"כ קידושין, וזהו (עפ"י דברי הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשניות הובא בתוספות יום-טוב ריש קידושין) בעקבות הנאמר בתורה-שבכתב (תצא כד א-ב) "וכתב לה ספר כריתת ונתן בידה ושלחה מביתו... והלכה והיתה לאיש אחר" וראה ברכות ב, א (נזיר ב, א): תנא אקרא קאי.
[וידועים דברי הרמב"ן (פירושו לשיר השירים א, יא) "שתורה שבעל-פה נאצלת מן תורה שבכתב והוא המעמיד אותה" והרקאנטי "ועל כן בכל מקום יבקשו רז"ל בדבריהם ראי' מן הכתוב" (פי' עה"ת יתרו ז, ב)]
לגופו של לשון הש"ס – הנה כבר המהרש"א, והעיון יעקב (על העין יעקב) והבן יהוידע עמדו על דיוק הגמרא בסדר גיטין ו(אח"כ) קידושין.
אמנם הרבי סבור בהתאם לפסק-דין הרמ"א יורה דעה סימן רמב סעיף יד, אחר שהביא דעת המחמירין ("ויש אומרים דמי שאינו מוסמך ל"מורינו" ונותן גיטין וחליצות אין במעשיו כלום ויש לחוש וכו'") שכתב:
"ויש חולקין ומקילין (שו"ת הריב"ש) יש להקל כו' ועוד נ"ל (=נראה לי) שמותר לתת "מורינו" לאחד שיסדר גיטין וכו' עכשיו אינו אלא נטילת רשות בעלמא ושרי" [ולא כמ"ש בשו"ת דבר שמואל (אבוהב) שאלה יז. שו"ת כנסת יחזקאל סימן סג – שהחמירו, וכן בט"ז אבן העזר סימן מט סעיף ג דדוקא להורות אסור אבל לסדר קידושין מותר, חוץ מגט שאפילו סידור הגט אסור] (ראה 'הערות וביאורים - אהלי תורה' דש"פ בשלח יו"ד שבט תשנ"ט עמ' 38-37 וש"פ וישלח יד כסלו תשס"ב עמ' 75).
וכמובן שכוונת הרבי שאכן ייטלו סמיכה – אחר לימוד ושימוש כו' – כפשוט גם על גיטין, וק"ל.
נוסף לכך שהורה פעם למסדר קידושין ללמוד (על-כל-פנים סימן אחד מ) הלכות גיטין (נוסף להלכות סידור קידושין) כדי שמסדר החו"ק יהיה בגדר יודע "בטיב גיטין וקידושין".
אמנם בעיקר כוונת הרבי להדגיש:
סדר הלימוד בגמרא הוא קודם גיטין ואח"כ קידושין, ורב הרי מקבל כוחו מהתורה, ולכן נדרש מלכתחילה לימוד התורה בסדר זה. וכפי שנהגו המסמיכים בכתבי ההסמכה להוראה להדגיש "ומצא [=הנסמך] כדי מדתו 1) בש"ס 2) ובפוסקים".
– אלא שהפוסקים מביאים מה שמוקדם יותר במציאות.
לימוד זכות על הרבנים
ויש להוסיף בזה עפ"י רוחניות הענינים:
הסדר ד"גיטין וקידושין" מתאים לסדר הכתוב "סור מרע" – גיטין – ואח"כ "ועשה טוב" – קידושין – ("ואחר שיעשה גיטין לכוחות היצר-הרע וכוחות הטומאה מקרבו אז יעשה קידושין לכוחות היצר-הטוב" – לשון ה'בן יהוידע').
וסדר עבודת ה' הרגיל הוא שאי אפשר לדלג על סור-מרע ולהקדים את ועשה טוב (ראה תניא פי"ז), ולכן "גיטין" ואח"כ "קידושין".
אמנם, הרבי ביאר כמה פעמים (ראה התוועדויות תשמ"ח ח"ב עמ' 571; וראה גם תורת מנחם כרך נח עמ' 92 ואילך) ש"בכחם של ישראל לשנות ממה שכתוב בתורה כו'" (ראה מכות כב, ב ובחידושי אגדות למהרש"א) ו"להדגיש בעיקר הענין ד"עשה טוב"".
ולכן אולי אפשר ללמד זכות על הרבנים בדורותינו שבקיאים יותר בקידושין מבגיטין.
[ולהוסיף: בכמה דפוסים ישנים של הש"ס - מופיעה מסכת קידושין בראש סדר נשים ועכ"פ קודמת לגיטין; וכן מובא במאירי. ועוד - אבל בהקדמת הרמב"ם מפורש אכן שגיטין קודמת לקדושין]
גדולים מעשי חייא
באותה הזדמנות (סעיף ה') התייחס הרבי למסופר בגמרא (כתובות קג, ב. בבא מציעא פה, ב) בעובדת הנהגתו של ר' חייא שזרע בעצמו זרעוני פשתן קלע מהם רשתות ומכמורות, צד צביים, האכיל בשרם ליתומים והתקין מעורותיהם קלפים, עליהם כתב חמשה חומשי תורה וסבב במקומות בהם לא היו מצויים מלמדי תינוקות, לימד חמשה ילדים – לכל ילד חומש שכל אחד לימד עמיתו, וכן ששת סדרי משנה ודאג שלא תישכח תורה מישראל.
ואמר הרבי:
העובדה שר' חייא לימד בעצמו התלמידים – מובנת שכן זו מצות עשה מן התורה "על כל חכם וחכם מישראל ללמד כו' התלמידים" אולם לא מצינו שמכלל המצוה "היה החיוב לעסוק בעצמו בכל ההכנות הדרושות לכך, כצידת הצביים כו' וכתיבת חמשה חומשי תורה!
והעיקר:
רבינו הקדוש (ר"י הנשיא) הכריז על הנהגה זו "כמה גדולים מעשי חייא"!
והנה המהרש"א בחידושי אגדות ב"מ שם (ד"ה א"ל ר"ח) ביאר כך: שכל מעשה הזה לתורה הוא מתחלה לשם-שמים ולא היה בו שום שיתוף דבר-אחר וכוונה אחרת שלא לשם-שמים כי אילו קנה בהמה לעורה היה מצד המוכר שיתוף דבר אחר אבל מתחילת גידול הכותנה היה לשם תורה ולמצוה. שכל אחד נעשה לומד ומלמד שהוא מעלה העליונה בתורה.
ומעין זה אבל באופן אחר קצת ביאר ב'העמק דבר' עה"פ יתרו יט, ב:
משום שרצה ר' חייא להגדיל כח קדושת המגילות כדי שיהי' בכחן לפעול בלב התינוקות בשפע יתירה על כן הוחל להקדיש פעולותיו לשם קדושה הרבה לפני השעה ההכרחית ע"פ דין כו'.
הרבי עצמו התייחס בשיחת ש"פ בהר-בחוקותי תשל"ז [בשבת הסמוכה לביקור זה] כשחידד את התמיהה: וכי לא היה יכול למוסרם לאחד מתלמידיו או עבדיו שיתעסק בהכנות (על כל פנים היה לו להשתמש במי שאינו יושב אהל)?
הרבי הסביר: מצד עבודת ה' מסודרת שעל-פי טעם ודעת נכון, שאין "הכשר מצוה" כו' תכלית וחשיבות לעצמו – אבל מצד רצון העליון (מהקב"ה עצמו) שבזה, אין שום חילוק בין המצוה גופא (שנמשך על ידה אלוקות) והכשר מצוה וכאשר יהודי נמצא במצב של ביטול לרצון העליון (למעלה מטעם ודעת שלו) אין אצלו נפקא מינה במה הוא רצון העליון.
כך היה אצל ר' חייא שמצד הביטול לרצון העליון, היתה אצלו אותה התמסרות והתלהבות בענייני הכשר מצוה, והכשר להכשר מצוה, כמו במצוה עצמה (על פי לקו"ש כרך יז עמ' 385).
ביאור זה הצטרף להתייחסויות נוספות שהשמיע הרבי לסיפור זה:
כך לדוגמא, בשיחת יו"ד שבט תשל"ד ביאר הרבי:
ר' חייא היה כל כך מסור לענין זה (כל מציאותו היתה חדורה בהענין) באופן של "ולדבקה" – כדי שענין זה אכן יתבצע ולא תהי' ח"ו מציאות של "תשכח תורה מישראל".
והביאור בזה בפשטות:
כדי שהענין יתבצע כדבעי יש להתמסר לכך מתחילתו ועד סופו – ואי אפשר לסמוך על אחרים שחלק אחד יבצע פלוני, ואת צידת הצבי יבצע זולתו, כתיבת החומש על ידי שלישי, לימוד המקרא על ידי רביעי ולעצמו ישאיר רק את לימוד הענינים העמוקים (שכן זה א"א ע"י אחר), שכן אז הענין לא יתבצע בפועל!
והבהיר הרבי ביתר פירוט בשיחת יו"ד שבט תשל"ח (כרך א' עמ' 431 ואילך): רואים בפועל, שגם אם השליח יהיה נאמן בשליחותו לא יוכל השליח לבצע זאת באותה מדה של הידור זריזות וחיוניות (התלהבות) כמו שזה אצל המשלח שהרי להשליח אין אותה הבנה והשגה בגדלות התורה (הן תורה-שבכתב – חומשים, הן תורה-שבעל-פה – ששה סדרי-משנה) כפי שזה אצל המשלח.
ולכן נדרש ר' חייא להניח את לימודו האישי בתורה ולצאת מבית המדרש אל השדה לצוד צבי, ולאחר-מכן להכין קלף מעורו ולכתוב חומשים ומשניות וכו'.
וכן ראינו אצל בעל ההילולא (דיו"ד שבט) את התמסרותו בכו"כ פרטים בנושאים שיכלו להתבצע ע"י שליחים אך אעפ"כ במקום שהיתה לו אפשרות פעל בגופו בבחינת "מצוה בו יותר מבשלוחו".
גם הפרטים
בשיחת ש"פ שמות תשל"ו (שיחות קודש תשל"ו כרך א' עמ' 377):
מסיפור זה למדים שיש לבצע בעצמו כל הפרטים ולכן צד בעצמו הצבי משום שרצה שגם פרט זה יתבצע על ידו,
וההוראה מזה גם בנוגע לקירוב יהודים שאין להמתין עד שפלוני יפגש בזולת ויביאנו אליו שהוא ישפיע עליו כו', אלא עליו לצאת בעצמו לפגוש יהודי ולקרבו וכו'.
את התועלת בהנהגה זו הסביר הרבי מספר שנים לאחר-מכן בש"פ וישב תשמ"ג ('התוועדויות תשמ"ג' כרך ב' עמ' 709):
הטעם שר' חייא השתדל בעצמו לצוד צביים וכו', כדי להבליט בכך את גודל החשיבות והנחיצות דחינוך ולימוד עם תינוקות מישראל!
והוסיף בש"פ וישב תשמ"ה (התוועדויות תשמ"ה כרך ב' עמ' 972):
כאשר אדם שולח שליח, הרי אם הדבר נעשה בשליחותו, יש בזה אמנם כח המשלח, ובנידון-דידן מכיון ש"שלוחו של אדם כמותו" הרי בנוגע לפעולה על הזולת היתה נפעלת הפעולה מעין פעולת אדם גדול (כמו ר' חייא).
אמנם בנוגע לתועלת אצל האדם הפועל – הי' צורך שכח המעשה שלו יהי' מונח בענין זה (מה-שאין-כן כאשר שולח שליח – אין הדבר חודר בכח העשי' שלו, ועובדה שיכול לעסוק באותה שעה בענין הפכי).
ו"תורתו מתי נעשית" היתה השאלה גם בימי ר' חייא (יו"ד שבט תשל"ד) אבל (השיב הרבי ביו"ד שבט תשל"ח) ידועה ההבטחה ש"מאיר עיני שניהם ה'"!
ויש מקום לציין את הנאמר במהר"ל מפראג (חידושי אגדות לב"מ פה) "כי רבוץ תורה לאחרים הוא עוד יותר שכל נבדל מן פלפול התורה, וזה ההבדל ידוע כי המשפיע תורה לזולתו יושב בישיבה של מעלה. ולא כן מי שלומד בעצמו".
בשיחת תשל"ד הצביע הרבי על העובדה שר' חייא כבר לימד את התלמידים, שכל אחד מהם לימד את חבירו, מחדיר בו את החיוניות וההתלהבות עבור תורה!
ובהזדמנות נוספת ציין, כי מהעובדה שכל אחד מהתלמידים לימד חומש את חברו רואים שבהתחלת החינוך כבר הורה להם שהנהגתו של כל אחד מהם צריכה להיות באופן ד"נרות להאיר" ('התוועדויות תשמ"ג' ח"ב עמ' 709)! | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
