נושאים נוספים
	התקשרות גליון 1198 - כל המדורים ברצף
	"לא אותי בלבד גאל הקב"ה"
	גאולת נשיא הדור – זמן מסוגל ומוכשר לקירוב וזירוז הגאולה
	התחדשות מדי שנה בשנה
	"אלא במקום תורה"
	הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 1198, ערב שבת-קודש פרשת בלק, י"ג בתמוז ה'תשע"ז (07.07.2017)

  דבר מלכות

"לא אותי בלבד גאל הקב"ה"

על שמשון כתוב שגם לאחר מותו נמשכה הנהגתו וממשלתו, שהיו יראים ממנו עשרים שנים נוספות * אם הדברים אמורים בנוגע לשופט בישראל, על-אחת-כמה-וכמה בנוגע לרבי, שעניינו 'יחידה שבנפש' – ודאי שהנהגתו יכולה להימשך לאחר ההסתלקות כמו בחייו * הרבי נותן כוח לכל אחד ואחת מאיתנו שלא להתפעל כלל ממניעות ועיכובים * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. בוודאי יודעים כולם פרשת הימים י"ב-י"ג תמוז¹ – ימי הגאולה של כ"ק מו"ח אדמו"ר ממאסרו על עבודתו בהרבצת התורה והחזקת היהדות.

כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר² שבתחילה שפטו אותו לעונש מוות רחמנא-ליצלן³, אחר-כך החליפו עונש זה לעשר שנות גלות ב(מקום גירוש ב)סיביר, אחר-כך לחמש שנות גלות, ואחר-כך לשלש שנות גלות בעיר קאסטראמא.

ביום ג' תמוז יצא כ"ק מו"ח אדמו"ר מבית האסורים ויצא לדרך לעיר מקלטו קאסטראמא, וישב שם ימים אחדים, עד י"ב תמוז.

בי"ב תמוז – יום הולדתו של כ"ק מו"ח אדמו"ר – בבואו אל המוסד ג.פ.או. להתראות לפניהם ולהירשם אצלם כחוק, היה המשרד סגור, כיוון שהיה זה יום חגם, אבל נודע לו⁴ שהגיעה מעיר הבירה מוסקבא פקודה לשחררו, ולמחרת, י"ג תמוז, הודיעו לו – במשרד – באופן רשמי שאתמול הגיעה פקודה לשחררו, ונתנו לו תעודת החופש.

ובהיותם מבוהלים מפקודת השחרור, רצו שיחתום על קבלת תעודת החופש באופן כזה שיהיה ניכר שאין זו אשמתם שהידיעה על השחרור התעכבה במשך מעת-לעת.

מובן אפוא גודל הקפיצה והדילוג – מעונש מוות רחמנא-ליצלן לשחרור (גמור, וגם) ביד רמה, עד כדי כך שחששו מפקידות המלוכה על עיכוב ידיעות השחרור במשך מעת-לעת!

ב. בעת ההיא ראו בעיני בשר שההנהגה עם כ"ק מו"ח אדמו"ר היתה הנהגה ניסית.

האמת היא שהנהגה עם הרבי היא תמיד הנהגה ניסית, אלא, שהיו זמנים שלא היה ניכר כל-כך בעיני בשר.

ומני אז ראו במוחש שכל העניינים בנוגע להנהגה אצל הרבי מונהגים בדרך שלמעלה מהטבע.

בדרך הטבע לא היה שום מוצא להצלתו של הרבי, ובפרט להמשך עבודתו, ועל-אחת-כמה-וכמה להגדלת והרחבת עבודתו בהרבצת התורה והחזקת היהדות – מצד כמה מניעות והעלמות והסתרים; ואף-על-פי-כן, נמצאה תמיד הדרך המתאימה, כך שבכל מדינה ומדינה שהגיע אליה, התחיל בה את עבודתו – עבודה שהיא בניגוד לראיית מעמד ומצב האפשרות להמשך העבודה במדינה זו, ואף-על-פי-כן התנהלה העבודה בהצלחה.

ג. וצריכים לידע שהנהגה זו הולכת ונמשכת גם עתה – שזהו המוסר-השכל בנוגע אלינו:

ובהקדם המדובר כבר⁵ אודות ששואלים קושיות בנוגע לעניין ההסתלקות כו' – שמצינו בירושלמי⁶ (והובא גם בילקוט-שמעוני⁷) בנוגע לשמשון, ש"כתוב אחד אומר וישפוט את ישראל ארבעים שנה⁸, וכתוב אחד אומר והוא שפט את ישראל ארבעים שנה⁹... מלמד שהיו... יראים ממנו כ' שנה לאחרי מותו כדרך שהיו יראים ממנו כ' שנה בחייו", כלומר, כיוון שגם לאחר מותו נמשכה הנהגתו וממשלתו, שהיו יראים ממנו, במשך עוד עשרים שנה, הרי זה חשיב כמו ששפט את ישראל ארבעים שנה.

ואם הדברים אמורים בנוגע לשופט בישראל – על-אחת-כמה-וכמה בנוגע לרבי, שכל עניינו של רבי היא יחידה שבנפש (אלא, שהיחידה שבנפש ממשיך הוא בכל חלקי הנפש ובכל חלקי הגוף), ובנוגע לבחינת היחידה לא שייך כל  עניין ההסתלקות ("דארטן האט דער עניין פון הסתלקות א סאך קלענערע שייכות"), ודאי הדבר בפשיטות גמורה שיכול להיות המשך הנהגתו גם לאחרי ההסתלקות כמו בחייו.

יש¹⁰ אמנם עניינים שבהם נוגע עניין ההסתלקות, אבל, יש גם עניינים שכמו שהתנהלו עד עתה – לפני שנתיים, שלוש וארבע, ומקודם לכן – בהצלחה למעלה מדרך הטבע, מפני שהרבי עמד בראש... כך גם מכאן ולהבא... עומד הרבי בראש ומנהיג כל העניינים,

שהרי אין עניין של הפסק... או ירושה שצריכים לעשות בה חלוקה, דבר זה רוצים ודבר זה לא רוצים ("דאס וויל מען יע און דאס וויל מען ניט")... אלא "הוא בחיים"¹¹, ובמילא ממשיך להנהיג כל העניינים –

ולכן כשם שעד עתה היו כל העניינים בהצלחה מופלגה למעלה מדרך הטבע... כך גם מכאן ולהבא – שעכשיו "אשתכח... יתיר מבחיוהי"¹² – יהיו כל העניינים בהצלחה מופלגה למעלה מדרך הטבע.

ובמילא, הברירה שניתנה לנו היא – שיש לנו את הזכות... לבחור להשתתף... יחד עמו... בעניינים שתחת הנהגתו.

דבר ברור הוא שבכל אופן יימשכו כל העניינים מכאן ולהבא כמקודם, וכמו כל דבר חי, יהיה זה באופן של "מעלין בקודש"¹³, הלוך וגדול, בהרחבה ובהתפשטות; אלא, כשם שהרבי אמר¹⁴ בנוגע לכתיבת הספר-תורה (לקבלת פני משיח צדקנו), שאין רצונו לקחת הזכות לעצמו...

וגם הוסיף והבטיח, שההשתתפות בכך, תהיה כלי להמשכת הברכה וקבלת הברכה, בבני, חיי ומזונא רוויחא.

ד. וכל זה מודגש ביותר בי"ב תמוז, יום ההולדת של הרבי, שאז "מזלו גובר"¹⁵, שאז ראו בעיני בשר שכל העניינים הם בדרך למעלה מן הטבע לגמרי.

וכן הוא בכל שנה ושנה, שהימים י"ב-י"ג תמוז הם עת מוכשר לכך – שכל אחד ואחד יכניס ויטיל את עצמו ("אריין-ווארפן זיך") באחד מן המקצועות או בכמה מן המקצועות שעמם הנהיג הרבי, מנהיג וינהיג ("מיט וועלכע דער רבי האט אנגעפירט... און פירט אן... און וועט אנפירן")... ויכניס וישתף בזה גם את בני ביתו.

ואז ימשיך להם הרבי – נוסף על הזכות להשתתף בעבודתו של הרבי כשלעצמה – לכל אחד ואחת כל המצטרך לו, בבני, חיי ומזונא רוויחא.

* * *

ה. בנוגע לקביעת יום-טוב, הילולא או יומא דפגרא – כיוון שעל-פי נגלה דתורה ישנה סוגיא שלמה בגמרא (במסכת ראש-השנה¹⁶) אודות ביטול הימים-טובים שנזכרו במגילת תענית, ושלילת קביעת ימים-טובים נוספים, כלשון הגמרא "בטלה מגילת תענית, קמייתא בטול, אחרנייתא מוסיפין?!" (בתמיהה) – הרי, קודם שמתקנים וקובעים יום-טוב, הילולא או יומא-דפגרא חדש, צריכים לכאורה להקדים ולבוא לידי הסכמה ("דורכקומען") עם סוגיית הגמרא...

ולאידך, רואים בפועל, המנהג בכל תפוצות ישראל – "מנהג ישראל תורה היא"¹⁷ – שהיתוספו כמה וכמה ימים שנקבעו ליום-טוב על נס שנעשה לקהל, או על נס שנעשה לאדם מסויים, או על נס שנעשה לצדיק.

וכבר האריך בזה בשאלות-ותשובות החתם-סופר¹⁸, ומסקנת הדברים – על-פי התירוץ השני בגמרא שם¹⁹ "בזמן שבית-המקדש קיים אסורין (הימים האלו הכתובים במגילת תענית, בהספד ותענית), מפני ששמחה היא להם, אין בית-המקדש קיים מותרין, מפני שאבל הוא להם" [כלומר: אותם ימים שנקבעו לימים-טובים בגלל מאורעות הקשורים עם בניין בית-המקדש, מזכירים ומדגישים יותר את החורבן] – שהכלל ש"קמייתא בטול (בגלל ש"בטלה מגילת תענית") אחרנייתא מוסיפין" (בתמיהה), אינו שייך לקביעת ימים-טובים על נס שאירע בזמן הגלות ובחוץ-לארץ (או אפילו לנס שנעשה בארץ, אלא) שאינו קשור עם בית-המקדש או עם ירושלים בבניינה²⁰.

ועניין זה מתאים עם המבואר בדרושי חסידות²¹ שיש עניינים שלאחר החורבן יכולים להשיגם בחוץ-לארץ דווקא, מה-שאין-כן בארץ-ישראל, כיוון שההעלם וההסתר שמצד החורבן גדול בארץ-ישראל, משום שכל המקודש ביותר חרב ביותר (כמו שכתב הרמב"ן²²). ודוגמתו בנידון דידן – שימים-טובים שנקבעו על ניסים שאירעו בארץ-ישראל בזמן שבית-המקדש היה קיים, בטלו לאחר החורבן, ואף-על-פי-כן, קובעים יום-טוב חדש על נס שאירע דווקא בחוץ-לארץ, בזמן הגלות, ובמצב של גזירת השמד – כמו היום-טוב די"ב תמוז, שהולך ומתפשט בקהילות ישראל יותר ויותר, עד שיבוא הזמן שיתפשט לכלל ישראל, בביאת משיח צדקנו.

ו. וביאור העניין²³:

נתבאר לעיל (במאמר²⁴) בנוגע לעניין הניסיונות, שהניצוץ האלוקי שבניסיון הוא בהעלם והסתר גדול ביותר, ועד שהוא כמו ש"חתיכה עצמה נעשית נבילה", אבל לאידך, כאשר מגלים את הניצוץ האלוקי הנסתר ונעלם בניסיון – לא על-ידי עבודה בדרך של שקלא-וטריא, אלא על-ידי זה שיהודי מעורר את הביטול עצמי והתוקף עצמי, אזי נעשית שבירת הקליפה, ובמילא מתגלה הניצוץ האלוקי – הרי זה אור גדול ביותר.

וכפי שרואים שאור גדול ביותר בוקע ומאיר אפילו בתוך מכתש, שכן, למרות היותו מקום חשוך, והאוויר שבו מעופש ביותר, מכל מקום, ביכולתו של אור גדול לבקוע ("דורכשפארן") ולהאיר חושך הכי גדול.

ועל-דרך זה בנוגע לנס שנעשה לאחרי החורבן, בזמן הגלות, בחוץ-לארץ, ובמצב של גזירות קשות ביותר כו' – שנס כזה מורה על גודל מעלת אור, כיתרון אור מן החושך, שביכולתו לחדור ולהאיר גם במקום החושך, ובמילא, אין זה פלא שדווקא בזמן הגלות, בחושך כפול ומכופל, ניתוסף עוד יום-טוב.

ובסגנון תורת חסידות: מצד אור שבסדר השתלשלות – שהאיר בזמן שבית-המקדש קיים – לא שייך להוסיף ימים-טובים חדשים לאחרי שהתבטלו ימים-טובים שלפני זה ("קמייתא בטול אחרנייתא מוסיפין" (בתמיהה)), אבל מצד האור שלמעלה מסדר השתלשלות – שמתגלה על-ידי ביטול ההעלם וההסתר שבחשכת הגלות דווקא – אין פלא שניתוסף עוד בחשכת הגלות.

ז. ובפרטיות יותר – בנוגע להיום-טוב די"ב-י"ג תמוז:

בעת ההיא היה העלם והסתר גדול ביותר, כמודגש גם בכך שהמאסר של הרבי היה קשור עם יהודי דווקא – כידוע²⁵ הפתגם (שהיו חוזרים עליו בהתוועדויות של זקני החסידים (אין די אלטע פארביינגענישן")) בנוגע לי"ט כסלו, שכיוון שהיה העלם והסתר על פנימיות התורה, לכן לא היה יכול להיות הדבר על-ידי גוי, ש"בבואה דבבואה (בחינת היחידה) לית להו"²⁶, אלא על-ידי יהודי דווקא, ועל-דרך זה יש לומר בנוגע לי"ב תמוז, שגם אז היתה ידם של היהודים באמצע, מצד גודל ההעלם וההסתר על פנימיות התורה.

אמנם, מצד התגלות העצם של הרבי, ביטול עצמי ותוקף עצמי (כאמור שזוהי דווקא הדרך להתגבר על ניסיון) – נתבטל ההעלם וההסתר שבניסיון באופן כזה שהג.פ.או. עצמם באו לידי הכרה שצריכים לשחררו (ולא רק שחרור סתם, אלא) ביד רמה (כנ"ל ס"א), ולא עוד אלא שלאחרי משך זמן הודו בכך שדווקא על-ידם ניתוסף אצל חסידים עוד יום-טוב – י"ב תמוז!

משך²⁷ זמן לאחרי גאולה י"ב תמוז, נאסר על-ידי הג.פ.או. אחד מחשובי הרבנים, וכשדיבר עמהם להוכיח להם שאסרוהו ללא עוול בכפו, נענו אנשי הג.פ.או. ואמרו לו [הם דיברו אליו ברוסית, אבל כיוון שלא כל הנמצאים כאן מבינים רוסית, אספר תוכן דבריהם בשפה המדוברת]: מדוע הנכם מפחדים מהמאסר, אדרבה, על-ידי זה יתוסף עוד יום-טוב אצל חסידים! כשאסרו את הליובאוויטשער – הסבירו את דבריהם – ניתוסף היום-טוב של י"ב תמוז, וכשיאסרו אתכם ואחר כך ישחררו – יתוסף עוד יום-טוב!...

שזהו על דרך ובדוגמת הודאת יתרו: "עתה ידעתי כי גדול הוי' מכל האלוקים"²⁸, שעל-ידי זה ניתוסף עילוי גדול ביותר²⁹.

ח. עניין זה מצינו גם בעת המאסר גופא:

הרבי סיפר³⁰ שבשבתו במאסר נכנסו לחדר מאסרו ביום השבת כדי לצלם אותו,

– על-פי חוק המלוכה צריך להיות במשרד של בית-הסוהר תמונה של כל אסיר. וכיוון שמאיזה סיבה לא צילמו את הרבי קודם שהכניסוהו לתא מאסרו (הנקרא "צעלע"), באו לצלמו בתא מאסרו ביום השבת.

באותה שעה – היה זה בשעה השנייה, השלישית, או הרביעית לאחרי חצות – התפלל הרבי כשטליתו מכסה את פניו ("מיטן טלית איבערן קאפ"), וכשנכנסו לתאו וראוהו יושב כשטליתו מכסה את פניו – הלכו להם. לאחרי משך זמן – שעה או שעה ומחצה (הרבי לא אמר כמה זמן) – באו עוד פעם. הרבי עיין באמצע התפילה אבל טליתו לא הייתה מכסה את פניו, וכשהבחין בהם בהיכנסם עם כל ציוד הצילום ("מיט דעם גאנצן קלאפער-געצייג), עשה איזו תנועה בידו ("א מאך געטאן מיטן האנט") בהראותו שאינו יכול להפסיק עכשיו, ונבהלו והלכו להם. לאחרי עוד משך זמן – שעה או שעה ומחצה – באו פעם שלישית, ואז אמר להם הרבי שכיוון ששבת היום, אסור לו להצטלם. וכששמעו את דבריו, הלכו להם, ודחו את הצילום לזמן אחר.

מאורע זה הוא דבר פלא, ועל-פי שכל אין לו מקום לגמרי:

אנשים אלה – אינם צריכים להתפעל מ"טלית", ואינם מפעלים מ"טלית", ואדרבה: הם אסרו את הרבי בגלל היותו רב, רבי, שמתכסה בטלית!...

מהי אפוא הסיבה לכך שכאשר הרבי היה אצלם, בד' אמות שלהם, סביבה שכולה שורצת באנשים שלהם, ובין ד' הכתלים שלהם, מקום שאין בו מזוזות³¹ – התפעלו ונבהלו בראותם את הרבי יושב כשטליתו מכסה את פניו, עד כדי כך שהסתלקו להם, בהבינם שאין להם מה לעשות כאן! – היכן יש מקום לדבר כזה בשכל?!...

אלא מאי – מצד העצמיות של הרבי (שעמד בביטול עצמי ובתוקף עצמי) נפעל גם במציאות כזו שהניצוץ האלוקי שבה נסתר ונעלם לגמרי עד לאופן שחתיכה נעשית נבילה (אלא שאף-על-פי-כן נשארה מציאות הניצוץ), שכאשר מציאות זו רואה³² עצמות ומהות³³ כפי שיושב מעוטף בטלית מעל הראש... אזי אין אצלם נתינת מקום כלל (לא מצד השכל, כיון שאצלם גופא הרי זה ענין שאינו שייך לשכל) לנסות לבלבל, כיון שכאן מתבטלת מציאותם ("זייער מציאות ווערט דאָ אויס מציאות"), ולא זו בלבד שאינם מבלבלים, אלא עוד זאת, שמסתלקים מהמקום, בראותם שאין להם מה לעשות כאן ("מ'האָט דאָ ניט וואָס צוטאָן")!...

ט. וכוח זה נותן הרבי לכל אחד ואחד מאתנו:

במכתבו לחג הגאולה³⁴ כותב הרבי: "לא אותי בלבד גאל הקב"ה בי"ב תמוז, כי אם גם את כל מחבבי תורתנו הקדושה, שומרי מצווה, וגם את אשר בשם ישראל יכונה".

וכיוון ש"לא אותי בלב גאל... כי אם גם את כל... אשר בשם ישראל יכונה" – סוג כזה שהכל שייכים אליו – הרי כל אלה השייכים אל הרבי³⁵, "די וואס האלטן זיך אין זין קליאמקע"³⁶, צריכים לידע שאין להם מה להתפעל מהעלם והסתר, ואין להם מה להתפעל ממניעות ועיכובים, ואין להם מה להתפעל אפילו מהעלם והסתר מאלה שיש להם גם "בבואה דבבואה"!

אם רק לא ישימו לב להעלמות וההסתרים והמניעות והעיכובים, ויעשו תנועת ביטול עם היד ("מ'וועט א מאך טאן מיטן האנט") מתוך ביטול עצמי ותוקף עצמי – אזי יתבטלו במילא כל ההעלמות וההסתרים והמניעות והעיכובים, למעלה מדרך הטבע (כפי שהרבי מסיים במאמר³⁷ – שהלמעלה מהטבע נמשך בטבע עצמו (כשם שהשחרור מן המאסר היה בטבע), ואז יכולים למלא ולהשלים את השליחות שהוטלה עלינו בעולם-הזה הגשמי והחומרי למטה מעשרה טפחים.

וכאמור לעיל (במאמר³⁸) – צריכה להיות הגישה לכל ענייני עולם-הזה באופן של השתוות, מצד הידיעה וההכרה ש"כל מה דעביד רחמנא לטב עביד"³⁹, ואז זוכים להתגלות הטוב בכל העניינים, כמבואר בתניא⁴⁰ בעניין "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו"⁴¹, שגם העניינים שהיו תחילה באופן של חסדים המכוסים – באים ומתגלים בטוב הנראה והנגלה.

(קטעים מהתוועדות י"ג בתמוז ה'תשי"א – תורת-מנחם כרך ג, עמ' 185-196 – בלתי מוגה)

______________________

1)     ראה רשימת המאסר (עם הוספות) – סה"ש תרפ"ז עמ' 179 ואילך. ספר התולדות אדמו"ר מוהריי"צ ח"ג פ"ח ואילך.

2)     שיחת ג' תמוז תש"א ס"ח (סה"ש תש"א עמ' 139).

3)     בשיחה הנ"ל נאמר רק שהיתה שורה מחוקה, ולא נתפרש מה נכתב באותה שורה, כי, בחיים חיותו בעלמא דין, לא רצה אדמו"ר מוהריי"צ לבטא זה בדיבור (כ"ה בלקו"ש ח"ד ס"ד 1062 ואילך (המו"ל)).

4)     על-ידי א' מעובדי המקום שהוצרך להיות שם בשביל ניהול העניינים הכי מוכרחים (כ"ה בשיחת י"ב תמוז תשכ"ה בתחילתה (המו"ל)).

5)     שיחת ש"פ חיי-שרה בסופה (לעיל ח"א עמ' 96). יו"ד שבט סט"ז (שם עמ' 215). ועוד.

6)     סוטה פ"א ה"ח.

7)     ס' שופטים רמז עא.

8)     ראה השקו"ט במפרשים לירושלמי שם. וראה סה"מ מלוקט ח"א עמ' ק הערה 18.

9)     ס' שופטים טז,לא.

10)   מכאן ועד סוף השיחה דיבר כ"ק אדמו"ר בקול שקט ומאופק, ומפעם לפעם נעצר בבכי חנוק (המו"ל).

11)   תענית ה,ב.

12)   זח"ג עא,ב. וראה תניא אגה"ק ביאור לסי' ז"ך.

13)   ברכות כח,א. וש"נ.

14)   ראה אגרות-קודש שלו ח"ו עמ' רעח. לקו"ש ח"ב עמ' 589. ועוד.

15)   ראה ירושלמי ר"ה פ"ג ה"ח ובקה"ע שם.

16)   יח, סע"ב ואילך.

17)   ראה תוד"ה נפסל – מנחות כ,ב. שו"ע אדה"ז או"ח סו"ס קפ. סתל"ב סי"א. סתצ"ד סט"ז.

18)   חאו"ח סקס"ג (בסופו). סקצ"א. סר"ח. יו"ד סרל"ג (בסופו). וראה גם שד"ח כללים מע' הפ"ה כלל כט (הובא באגרות-קודש כ"ק אדמו"ר ח"ג עמ' קלג).

19)   יט, רע"ב.

20)   ראה שו"ת חת"ס (סקס"ג) שם: "תינח ניסים התלויים בביהמ"ק, אבל ניסים שנעשו בחו"ל, אדרבה, שמחה, שאף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים וגו'".

21)   ראה אוה"ת ויצא רטז, סע"ב ואילך.

22)   באגרת לבנו – נדפסה ב"כתבי רמב"ן" (הוצאת שעועל – ירושלים תשכ"ד) כרך א עמ' שסח.

23)   ראה גם אגרות-קודש כ"ק אדמו"ר ח"ד עמ' שצו ("וכמו שנדבר בהתוועדות דחג הגאולה י"ב תמוז כו'").

24)   לעיל עמ' 180 ואילך.

25)   סה"ש תורת-שלום ס"ע 44 ואילך.

26)   יבמות קכב,א. וש"נ. וראה לקו"ת תצא לו,ג ואילך. ובכ"מ.

27)   ראה גם שיחת פורים סי"ג (לעיל ח"א עמ' 308).

28)   יתרו יח,יא.

29)   ראה זח"ב סז,ב. סח,א. סה"מ מלוקט ח"ג עמ' נח, ובהנסמן שם בעמ' 15.

30)   ראה "רשימות" חוברת קפא ע' 18. סה"ש תרפ"ט ע' 69. וש"נ.

31)   ראה סה"ש תש"ב עמ' 82 (נת' בלקו"ש ס"ע 126 ואילך).

32)   כ"ק אדמו"ר הפסיק לרגע, והמשיך בקול חנוק מבכי (המו"ל).

33)   ראה גם תורת-מנחם ה'שי"ת כרך א' עמ' 25.

34)   אגרות-קודש שלו ח"ב עמ' פ. וש"נ.

35)   הבא לקמן – דיבר כ"ק אדמו"ר כשקולו חנוק מבכי (המו"ל).

36)   ראה סה"ש תרפ"ד עמ' 58. וש"נ.

37)   ד"ה נתת ליראיך הנ"ל (ס"ה) בסופו (סה"מ תשי"א עמ' 293).

38)   לעיל עמ' 183.

39)   ברכות ס, סע"ב. טושו"ע או"ח סו"ס רל.

40)   פכ"ו (לג, א).

41)   ס' שופטים ה,לא.

 משיח וגאולה בפרשה

גאולת נשיא הדור – זמן מסוגל ומוכשר לקירוב וזירוז הגאולה

גם עבודה באופן של גאולה, צריכה לבוא בלבושי הטבע

בשנה זו, שקביעות ימי הגאולה היא ביום חמישי ויום שישי – שיום השבת בא בהמשך ובסמיכות ממש (ללא הפסק כלל) לימי הגאולה, ולא עוד, אלא שמצד החיוב להוסיף מחול על הקודש, נמצא שיום השבת מתחיל בי"ג תמוז.

ולכן, יש להוסיף ביתר שאת וביתר עוז בזיכרון ימי הגאולה, ובאופן ד"הימים האלה נזכרים ונעשים"...

והוראה . . מאופן הגאולה:

הגאולה די"ב-י"ג תמוז היא עניין של נס שלמעלה מן הטבע, אבל יחד עם זה, נמשכה והתלבשה בלבושי הטבע: על-ידי ההשתדלות בשאר מדינות כו', כידוע ומפורסם.

וההוראה מזה – שגם העבודה באופן של גאולה (למעלה ממדידה והגבלה) בזמן הגלות צריכה להיות בלבושי הטבע, אף שההכנה לזה היא על-ידי-זה שמקבל עזר וסיוע מלמעלה (גם) באופן נסי שלמעלה מן הטבע.

ועל דרך הסיפור הידוע בזמן מאסר רבינו הזקן, שהעמיד את הספינה – כדי שיוכל לקדש את הלבנה – באופן ניסי, ואף-על-פי-כן, לא קידש את הלבנה אלא לאחרי שהפקיד העמיד את הספינה, שההכנה למצווה יכולה להיות באופן ניסי, אבל קיום המצווה צריך להיות בטבע דווקא.

ועוד והוא העיקר – שמגאולה זו באים לגאולה האמיתית והשלימה:

מכיוון שכל ענייני הגאולה – "שם גאולה עלה" – שייכים זה לזה, הרי מובן, שהגאולה די"ב-י"ג תמוז – גאולה של נשיא הדור, שבגאולתו נגאלו גם כל אנשי הדור – שייכת (גם) לגאולה האמיתית והשלימה.

ובפשטות – שעל-ידי הגאולה די"ב-י"ג תמוז היתוסף בהרבצת התורה וחיזוק הדת כו', "מעשינו ועבודתינו" שממהרים ומזרזים ופועלים את הגאולה האמיתית והשלימה, כולל ובמיוחד – ההוספה בהפצת המעיינות חוצה, שעל-ידי-זה קא אתי מר, דא מלכא משיחא.

ומזה מובן שימי הגאולה י"ב-י"ג תמוז (ויום השבת קודש שלאחריהם) הם זמן מסוגל ומוכשר ביותר לפעולות מיוחדות לקירוב וזירוז הגאולה.

כולל ובמיוחד – הוספה באהבת-ישראל ואחדות-ישראל, כמבואר בארוכה בריבוי מאמרים שיחות ומכתבים של בעל הגאולה . . כי מכיוון שסיבת הגלות היא ההיפך של אהבת-ישראל, הרי, על-ידי ההוספה באהבת-ישראל ואחדות-ישראל מבטלים את סיבת הגלות, ובהיבטל הסיבה, בטל בדרך ממילא המסובב (הגלות), ו"מיד הן נגאלין".

 (משיחת שבת פרשת בלק, י"ד בתמוז תשמ"ז. התוועדויות תשמ"ז, כרך ד, עמ' 18-16)

 ניצוצי רבי

התחדשות מדי שנה בשנה

 "והימים האלה נזכרים ונעשים"* גלגוליה של הערה מרתקת שנכתבה ע"י הרבי בצורות שונות * תגלית על הזכרת הבעש"ט בספרי החיד"א מענין דומה

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

במגילת אסתר פרק ט' פסוק כח איתא: "והימים האלו נזכרים ונעשים". עשרות פעמים הזכיר הרבי פסוק זה בעל-פה ובכתב כשהוא מוסיף לו שורת ציטטות, מתחיל מהרמ"ז – רבי משה זכות – בספר 'תיקון שובבים' 2) החיד"א ב'לב דוד' 3) משנה ממסכת גיטין 4) מאמר(י) חסידות שבהם נזכרה הקביעה (והראיה מהמשנה) 5) תשובת הר"י אירגס. אך המפתיע 6) שבקיץ תנש"א ניתוסף לרעיון זה מקור הלכתי ב'מחצית השקל'. 7) בשנת תשנ"ב חידש הרבי שרעיון זה של ההתחדשות מתרחש לא רק במועדים אלא גם בעת קריאת פרשיות התורה מדי שבוע בשבוע.

כך נאמר ב'לקוטי שיחות' כרך כט עמ' 519 (מכתב כללי מח"י אלול תשמ"ה) בהערה נזכרים ונעשים: "נזכרים ונעשים – לשון הכתוב – אסתר ט, כח. וראה רמ"ז בספר תיקון שובבים, הובא ונתבאר בספר לב דוד להחיד"א פכ"ט" (וראה גם 'לקוטי שיחות' כרך ב' עמ' 592 הע' 10).

הרעיון עצמו, ללא הזכרת המקורות מופיע בניסוחים שונים אך זהים, אף ללא הזכרת מראי-מקומות – באיגרות שונות של הרבי – הנה אחדים לדוגמא:

הרעיון מופץ

"והרי בכל שנה ושנה נעשים הענינים, ההמשכות וההשפעות מעין וכמו שהי' בפעם הראשונה, וכרמז הידוע במ"ש: והימים האלה (כשהם) נזכרים (כדבעי) ונעשים – ההמשכות וההשפעות", אג"ק כרך טו עמ' רפה.

"והנה הימים האלה (כשהם) נזכרים (הרי הם גם) ונעשים.." ('אגרות-קודש' כרך יט עמ' קסה)

"וידוע הפירוש שכשהם נזכרים הרי הם גם ונעשים" (שם עמ' ריח; ריט)

"והרי ידוע פירוש האריז"ל על הפסוק והימים האלה נזכרים ונעשים, שכשהם נזכרים למטה הרי נעשים כל ההשפעות למעלה ונמשכות גם למטה" (אג"ק כרך ח' עמ' נא).

"וכידוע פירוש האריז"ל עה"פ והימים האלה נזכרים ונעשים, אשר בכל שנה ושנה לתקופת הימים האלו כשנזכרים – אזי גם – ונעשים ונמשכים הענינים כאשר בפעם הראשונה" (אג"ק כרך יד עמ' קמב-ג; קע).

"והרי הימים האלו (כשהם) נזכרים (הרי הם גם) ונעשים, וכידוע פירוש האר"י החי בזה" (אג"ק כרך ח"י עמ' רכט).

"הנה הימים האלה נזכרים ונעשים, וכידוע פירוש האריז"ל בזה" (אגרות-קודש כרך טו עמ' יא).

"וידוע דרז"ל [דרשת רז"ל] על הכתוב והימים האלה (כשהם) נזכרים (הרי הם גם) ונעשים, וק"ל" (אג"ק כרך טו עמ' ע).

"וידוע פירוש האריז"ל בלשון הכתוב, והימים האלה (כשהם) נזכרים (בהתעוררות המתאימה, הרי נמשכים) ונעשים (כל ההמשכות והשפעות שהיו בפעם הראשונה)" 'אגרות-קודש' כרך טו עמ' רנו".

ציון המקור במשנת גיטין

באגרותיו של הרבי משנות תש"י-תיש"א מתבטא הרבי ('לקוטי שיחות' כרך יב עמ' 146): "בכל שנה ושנה מתעוררים הענינים בזמניהם שלהם – ולא רק ברוחניות בלבד, אלא גם בטבעיות וגשמיות הדברים מתעוררים לתקופת השנה. וכמובא בדא"ח הראי' ממשנה ספ"ג דגטין: בודקין את היין.. ובהוצאת סמדר כו'".

(ושם עמ' 155): "שעניני כל חג ומועד מתעוררים בכל שנה ושנה בזמניהם שלהם כידוע" ובהערה 4: "ידועה הראי' על-זה ממשנה ספ"ג דגטין: בודקים את היין... בהוצאת סמדר כו' ".

ובשולי שיחה משנת תשי"ז ('לקוטי שיחות' כרך ב' עמ' 592 הערה 11):

לא רק ברוחניות, ואפילו גם ב[מ] ה[ש]ייך לטבע וגשם הדברים. וכידוע הראי' המוכחת מהמשנה (גיטין סוף פרק ג): בודקין את היין.. ובהוצאת סמדר כו'.

כך גם ב'לקוטי שיחות' כרך ו' עמ' 35 הערה 3, כרך ח עמ' 49 הע' 8 אחרי ציון הרמ"ז והחיד"א – נאמר: "וידועה הראי' ממשנה גטין ספ"ג: ובהוצאת סמדר כו' " (וראה גם בחכ"ג עמ' 248 הע' 35. שם עמ' 367 ד"ה ובלשון).

בשנים שלאחר-מכן (ראה 'לקוטי שיחות' כרך יד עמ' 158 הע' 18. כרך כ' עמ' 170 הע' 30.

מצויינת המשנה גם ללא הקדמה של "וידועה הראי'" וכיו"ב אלא בפשטות: וראה משנה ספ"ק דגיטין. ולפעמים (לקו"ש חכ"ד עמ' 335): "ולהעיר ממשנה גטין..".

מהי אותה ראיה ידועה מדא"ח (הציון לדא"ח נזכר ב'לקוטי שיחות' כרך יד עמ' 158 הע' 18. כרך כג עמ' 248, כרך לח עמ' 5 הע' 46 (ובעוד מספר מקומות)?

ובכן, במאמרו של כב' קדושת אדמו"ר מוהריי"צ ב"סוף דיבור המתחיל עלה אלקים תש"ד" פרק וא"ו נאמר (ספר המאמרים תש"ד עמ' 13): הנה בכל שנה ושנה בתחלת השנה הנה כל הבריאה כולה חוזרת לקדמותה כמו שהי' בתחלת הבריאה... בחג הפסח הנה בכל שנה ושנה בי"ד בניסן בערב מתעורר אותו הגילוי שנתגלה בעת יציאת-מצרים... ולכן הנה אז דוקא אנו אוכלים מצות.. וכן הוא בהגילוים המתגלים בחג השבועות במתן תורה וכן הוא בכל הגילוים הפרטים בחג הסוכות חנוכה ופורים בהגילוים המתגלים במשך השנה בכל עת וזמן התגלותו בפעם הראשון, ודוגמא לדבר מהא דאמר ר' יהודה (גיטין פרק ג' משנה ח') בשלשה פרקים בודקין את היין, [שהניחו להיות מפריש עליו צריך לבדקו דשמא החמיץ ואין תורמין מן החומץ על היין. רש"י], בקידוש מוצאי החג [כשמנשבת רוח קדים במוצאי החג רש"י], בהוצאת סמדר, [כתום פרח וענביו נראין באשכול כסדרן, רש"י], ובשעת כניסת מים בבוסר, [כשהן כפול הלבן נקראין בוסר. וכשלחלוחית נכנסת וגדילה בתוכו שיכול לעצור מהן כל שהוא היינו כניסת מים, רש"י], וטעם בדיקת היין בזמנים אלו דוקא הוא לפי כי בזמן התחלת גידול הענבים רגיל להיות נעשה שינוי גם ביין שבחביות והיינו דבזמן הזה אשר הבורא ב"ה קבוע זמן התחלת גידול הענבים בפעם הראשון הנה בזמן הזה בכל שנה ושנה נמשך השפעת פרי הגפן ממקורו לכן אז יפול שינוים אפילו בהיין דאשתקד, אבל הגילוים האלו הם גילוים פרטים שנתגלו בפעם הראשון ומתגלים בעתם ובזמנם במשך השנה כפי שהטביע בהם הבורא ב"ה אחר אשר ברא אותם במאמרו ית' תדשא הארץ וגו'...

"קיצור... וטעם ההמשכה בר"ה לפי שהכל חוזר לקדמותו ויסביר דכל הגילוים במשך השנה מתעוררים ביום התגלותם בפעם ראשון שהוא גילוי פרטי ומסתייע מהמשנה דבג' פרקים בודקין את היין...".

יושם לב לדבר-פלא:

בכל שיחות הרבי ומכתביו צויין ראה משנה גיטין סוף פרק ג' משנה ח' ולא לדף בגמרא גיטין לא, א. ונראה לבאר הטעם: כי מכיון שחייב אדם לומר בלשון רבו והרבי ריי"צ הזכיר "המשנה גיטין פרק ג' משנה ח'", לא רצה הרבי לשנות זאת!

במאמר נוסף משנת תש"ה (ד"ה ועשית חג השבועות) פרק מה (עמ' 183 ואילך) חוזרת הקביעה: "כידוע דבכל מועד ומועד מתגלה אור וגילוי חדש השייך למועד ההוא מאותם האורות והגילוים שהתגלו והאירו בפעם הראשון במועד ההוא... דבכל ר"ה ור"ה מתגלה ומאיר... מהאורות והגילוים שהיו ביום הראשון דבריאת-העולם, וכן הוא בשארי המועדים הנה בכל מועד מתגלה אור חדש מאותו האור והגילוי שהאיר ונתגלה בפעם הראשון במועד ההוא אשר כן-הוא גם בחג השבועות שבכל שנה ושנה מאיר ומתגלה אור וגילוי חדש מהאורות והגילוים שנתגלו במתן תורה".

דברי הרב החיד"א ב'לב דוד' והרמ"ז בספר תיקון שובבי"ם

במכתב כללי מי"א ניסן תשי"ג מצטט הרבי בגוף המכתב את דברי הרמ"ז בתיקון שובבים "והימים האלה נזכרים ונעשים, שבהזכר זכרם למטה נעשים בפועל למעלה" ומסיים הרבי: ובמילא נשפעים גם למטה ומתעוררים כל הענינים הקשורים בימים ההם.

ובהערה מציין הרבי: "והזמן מצד עצמו מסוגל לזה, וכמו שהאריך בלב דוד שם...".

הבה נקרא את הדברים ב'לב דוד' שם:

על פי מדותיו ועזוזו ונפלאותיו של בעל הרחמים, כי ביום אשר העדיף מטובו וגברו רחמיו, לראש בנ"י ונתגלו אורים גדולים, עליונים למעלה והשפיע כצחצחות חסדי חסדים, ויאור להם מלאים זיו מפיקים, האירו ברקים, ולפיהן ישיב ישועת מושיע חוסים עברים, נסים ונפלאות. לא זו, כי היום ההוא גדול מאד בשמים ממעל לחש"ב, והתברכו בו ברכות שמים ונהרו"ת המושכים. אף זו, כי מידי שנה בשנה כה יעשה ביום ההוא קדמה מזרח"ה, אור זרו"ח, אורו"ת אלי"ס, וקבע את קובעיה"ם, מה נכבד היום. עוד היום גדול, בכל שנה ושנה, לקבעיה קמא הדר. וכזאת וכזאת, לע"ר בבנ"י, נכון למועדי רג"ל, בחגים ובמועדים, וכן ימים טובים לישראל מדרבנן, כחנוכה ופורים, אשר בימים ההם לפנים בישראל, יצא שפע, ממרום שלח, וישימהו על הנ"ס. ככה יעשה קובע"ת, כוס ישועות, בהגיע תור והיו נכוני סדר זמנים, ויאו"ר להם חוזר, וניאו"ר נהרי"ם, יאורי"ם רחבי ידים, ומידי שנה בשנה הולך ואור, הנהו זהרור"י, מלא האור"ה, ככל העולמות, ברוב עוז ותעצומות, וכן בכל ברכות השבח וההוראה לה' אמרוה, טוב וחסד יושפעו, מעין הברכות. ואפי' זכרון חסדי ה' אשר עשה לצדיקים פרטיים ואביו ורבו, כלם כא' מעוררין כח עליון להשפיע ממקור אותה ברכה, וכאשר דיבר בקדשו הרב השלם הרמ"ז זלה"ה בס' תקון שובבי"ם וכתב, שזה סוד. והימים האלה נזכרים ונעשים, שבהזכר זכרם למטה, נעשים בפועל למעלה, וזה בכל דור ודור, כי כן קיימו למעלה מה שקבלו למטה. עכ"ד הרמ"ז ז"ל ועוד האריך ע"ש:

"ויתכן שזה נכלל בנוסח שתקנו רז"ל, אשר עשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה. פי' דבימים ההם הגדיל ה' להשפיע שפע ישועה ורחמים ואתרחיש להו ניסא. וגם בזמן הזה מתחדש השפעת הרחמים, ואנהו זהרורה כאשר היתה באמנה בימים שנעשה הנס. ואפשר, שזה כונת הכ'. הודו לה' כי טוב כל"ח, כי אור החסד הנשפע בנס, הן מזהירי"ן עולת תמיד כיום ההוא, מידי שנה בשנה, שנות דור ודור, והיינו דקאמר כל"ח".

וכבר נודע מרבינו האר"י זצ"ל את כל תוקף אור עליון וקדו"ש, כל העודף כ"ל שישנו באסת"ר, הבריק ברקאי, הכי השתא, בכל שתא ושתא, די על ידיה זהורית"א.

בערך בשנת תשל"ה ניתוסף לראשונה (לקוטי שיחות' כרך יד עמ' 158 הע' 18) הציון הבא:

"שו"ת הר"י אירגז (בסוף-ספר מבוא פתחים) ס"ה בארוכה".

וכך נאמר שם:

"ידוע מכמה מקומות כי סוד ההנהגה העליונה כך היא כי בכל שבת ושבת ובכל מועד ממועדי ה' לעולם חוזר וניעור אותו האור ושפע ממרומים שהיו לזו"ן ולכל העולמות באותן הזמנים עד כי אין הפרש בין שבת בראשית לכל שאר השבתות שאנו מקיימין אותן בגלות המר.. וכן אין הפרש בין פסח מצרים לפסח דורות וכן כל שאר המועדות וכן בימים טובים דרבנן ככתוב בענין פורים כי בכל זמן וזמן ובכל שנה ושנה מתגלית אותה הארה של מרדכי בימי הפורים שאז נעשה הנס. ופשיטא דהוא הדין לימי חנוכה שבכל שנה ושנה שחוזר הדבר לכמות שהיה בזמן הנס".

מקור הלכתי בפוסקים צויין לראשונה בשנת תנש"א. בשיחת ש"פ דברים חזון תנש"א ('התוועדויות תנש"א' כרך ד' עמ' 84) הע' 12: "כידוע בכל עניני קדושה, שביום השנה חוזרים וניעורים הענינים כפי שהיו בפעם הראשונה, ביום זה, ואדרבה: בכל שנה – באופן נעלה יותר, וכידוע פירוש האריז"ל... רמ"ז... לב דוד... משנה גיטין... וראה גם מחצית השקל לשו"ע או"ח סתס"ח ס"י".

דברי 'מחצית השקל' צוטטו בשלימותם בשיחת הרבי בענין תורה חדשה מאתי תצא (יום ב' דחג השבועות הערה 129):

"ונודע דבכל הזמנים שאירע לאבותינו ענין מה כשיגיע זמן ההוא שוב מתעורר קצת מעין אותו דבר וענין ההוא".

אבל מעין הנאמר במאמר הרבי ריי"צ מתש"ה: "מתגלה אור וגילוי חדש... מאותם האורות והגילוים – ולא כב'מחצית השקל'". קצת מעין אותו דבר – קובע הרבי: באופן נעלה יותר!

ב'לקוטי שיחות כרך לח עמ' 6 (לענין ב' סיון) הערה 50, צוטטו דברי החיד"א בספר 'לב דוד' והפעם מתוך פרק לא "הימים הללו קודש הם... ואף גם להבין ולהשכיל בתורה וזאת מצאנו לחד מקמיא רבינו בעל המכתב ז"ל אמר מר כי אין ספק שבימי הפרשה נמסרו להם סודות וענינים נפלאים שהיו מועילים מאד ליחידי סגולה".

בהתוועדות ש"פ לך לך תשנ"ב (סה"ש תשנ"ב כרך א' עמ' 71) הע' 17 צויין בענין "ונזכרים ונעשים" חידוש נפלא: "ויש-לומר, שכן הוא עוד יותר בזמן קריאת הפרשה בתורה... מתחדש הענין גם בפועל...".

בשולי הדברים יש להצביע על דבר פלא, וכהקדמה:

הרבי בשיחת יו"ד שבט תשכ"ג (תורת מנחם כרך לו עמ' 141 הערה 252) ציין אודות גדלותו של הרב החיד"א "שגם הוא היה מקובל, והגיע אליו גם שמע הבעל-שם-טוב, והפליא אותו כו' (ראה 'שם הגדולים' ערך אור החיים וערך צפנת פענח), אע"פ שהתגורר במדינות אחרות, וכנראה שמעולם לא ראהו, וגם לא את תלמידיו".

והנה הרב החיד"א עצמו בספרו חומת אנך הביא את דברי המשנה בגיטין כראיה אמנם לענין שונה – בשם הבעש"ט

וכך נאמר בספרו 'חומת אנך' עה"פ ישקני:

"ושמעתי מהרב המאה"ג [המאור הגדול] מהר"ר ישראל נחמן נר"ו משם הרה"ח מאיר אביו כמהר"ר יוסף ז"ל תלמיד הרב החסיד מהר"ר ישראל בעש"ט ז"ל כי לכאורה יפלא איך דברי האדם יפעלו כל כך בקדושה ובסטרא-אחרא. אך יש ראייה ודמיון שהיין הוא במרתף והוא בחבית סתומה וכשיהיה זמן דריכת הענבים אף שהוא רחוק מאד כמה מילין מהמרתף הנה היין שבחבית מתנועע מאליו וזה ניכר ונודע ומזה יש קצת דמיון להבין כי כן הדבור פועל למעלה..." (וראה גם שם פ' מטות עה"פ לא יחל דברו).

  פרקי אבות

"אלא במקום תורה"

אמר רבי יוסי בן קסמא, פעם אחת הייתי מהלך בדרך ופגע בי אדם אחד ונתן לי שלום והחזרתי לו שלום. אמר לי: רבי, מאיזה מקום אתה? אמרתי לו: מעיר של חכמים ושל סופרים אני. אמר לי: רצונך שתדור עמנו במקומנו ואני אתן לך אלף אלפים דינרי זהב ואבנים טובות ומרגליות? אמרתי לו: אם אתה נותן לי כל כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות שבעולם, איני דר אלא במקום תורה. וכן כתוב בספר תהילים על-ידי דוד מלך ישראל, טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף. ואומר לי הכסף ולי הזהב נאם ה' צבאות

(פרק ו, משנה ט)

פירוש ברטנורא:

לי הכסף ולי הזהב – פירוש, לשבחו ולכבודו שנאמר מלא כל הארץ כבודו.

פירוש כ"ק אדמו"ר:

השאלות במשנתנו: א) למה לא הקדים התנא לשאול בשלומו של האיש, כפי ששנינו לעיל "הווי מקדים בשלום כל אדם"? ב) "ונתן לי שלום והחזרתי לו שלום" – לכאורה אין פרט זה נוגע לתוכן המאורע? ג) למה הקדים האיש לשאול "רבי, מאיזה מקום אתה", לפני ששאל "רבי, רצונך שתדור עמנו במקומנו"?

והביאור: רבי יוסי לא פסיק פומיה מגירסא גם בעת הילוכו בדרך, ולכן לא הקדים לשאול בשלומו של האיש (כי היה טרוד במשנתו ולא הרגיש בו, או שלא רצה להפסיק מלימודו). רק לאחר שהלה נתן לו שלום, החזיר לו שלום. ומזה שגם בדרך עסק רבי יוסי בתורה, הבין האיש שתלמיד-חכם הוא, וראוי להיות רב ומנהיג, והחליט להזמינו לעירו לשמש לאנשי העיר רב ומורה דרך.

ולפני שהציע לו משרה זו הקדים לשאול "רבי מאיזה מקום אתה?" – כלומר: האם צריכים לך אנשי עירך, או שבעירך יש חכמים אחרים הראויים למלא את מקומך. וכשהשיב לו רבי יוסי שהוא "מעיר גדולה של חכמים ושל סופרים", הציע לו האיש לבוא לדור "עמנו במקומנו".

והוסיף האיש והבטיח לרבי יוסי שיפרנסו בכבוד ובהרחבה, כדי שיהיה פנוי לעסוק בהדרכת אנשי העיר. והבטיח לו "אלף אלפים דינרי זהב ואבנים טובות ומרגליות" (אף שזה הרבה יותר מהצטרכותו של רבי יוסי, כמובן), כי בזה רמז לו ש'במקומנו' יש יתרון ומעלה מסוימת בעבודת ה'.

דהנה, "זהב ואבנים טובות ומרגליות" רומז על העבודה של בירור וזיכוך גשם העולם (העבודה דעובדי ה' בגופם). וזאת הייתה טענתו של האיש: מצד העבודה דלימוד התורה (עובדי ה' בנשמתם) אמנם יש עדיפות ל"עיר גדולה של חכמים ושל סופרים", אך בעירו יש כר נרחב לעבודה של בירור וזיכוך העולם – "אלף אלפים דינרי זהב כו'".

השיב לו רבי יוסי שאין רצונו בכך, כי עבודתו ועניינו הם בקו התורה דווקא. והדגיש: "אם אתה נותן לי כל כסף וזהב שבעולם", היינו שאפילו אם תהיה לו תכלית השלימות של עבודה זו, של בירור וזיכוך העולם, "איני דר אלא במקום תורה", כי זאת הייתה עבודתו וזה עניינו.

(משיחת שבת-קודש פרשת במדבר תשל"ד – בלתי מוגה.

ביאורים לפרקי-אבות, פרק ו, הוספות, עמ' 365-364)

 לוח השבוע

 הלכות ומנהגי חב"ד

על-פי הספר 'הלכות ומנהגי חב"ד'

שבת קודש פרשת בלק
י"ד בתמוז

תקופת תמוז: ליל שבת קודש שעה 1:30

פרקי אבות – פרק ו.

יום ראשון
ט"ו בתמוז

מוצאי שבת קודש:

סוף זמן קידוש לבנה לכתחילה – כל הלילה.                                                                                                                                                                                                                                                                       

יום שלישי
תענית שבעה-עשר בתמוז

בין-המצרים¹:

מיום זה ועד אחרי תשעה באב אין נושאים נשים, אבל שידוכים מותר לערוך אפילו בתשעה באב עצמו, וסעודת שידוכים בלא ריקודים מותרת עד ראש-חודש מנחם-אב (ולאחר מכן אסור לעשות סעודת שידוכים אפילו בשבת, אלא כיבוד קל²), ואין מסתפרים (ליטול ציפורניים אין איסור³).

אין מברכים 'שהחיינו' על פרי או בגד חדש, וגם לא בשבת⁴ (אלא אם-כן אינו מוצאו אחר-כך⁵). בשירה בפה אין איסור. שמיעת שירה מוקלטת, שלא לשם שמחה ממש⁶, התיר הגרש"ז גרליק ז"ל עד ראש-חודש מנחם-אב.

סיום והכנסת ספר-תורה – רצוי שלא לעשות ב'בין-המצרים', אלא בזמן מתאים יותר⁷.

'בין-המצרים' אינו זמן ראוי לנסיעות וטיולים⁸. גם בקייטנות, משתדלים לדחותם או למעט בהם ככל האפשר. מי שצריך לנסוע בימים אלו, כדאי ונכון שהכנות משמעותיות לנסיעה יתחילו לפני-כן, כדי שיודגש שהנסיעה החלה לפני שבעה-עשר בתמוז⁹.

לא רצוי לקבוע טיפולים רפואיים לימים אלה¹⁰.

גזיזת השערות [לבן שלוש שנים] – יש לדחותה לאחר 'בין-המצרים'. אבל שאר העניינים שנהוג להדר ולהרגיל בהם את התינוק – נשיאת טלית-קטן, ברכות-השחר וברכת-המזון וקריאת-שמע שעל-המיטה – זאת אין דוחים, אלא נוהגים כרגיל, מיום מלאות לבן שלוש שנים¹¹.

הנהגות מיוחדות בימים אלו¹²:

להוסיף בלימוד התורה ובנתינת צדקה [ובוודאי בשבתות שבין-המצרים: תורה – בהוספה על העניין ד"ויקהל משה" להקהיל קהילות בכל שבת ושבת¹³, ו"להשתדל שבכל יום מימי בין-המצרים יהיה עניין הצדקה באופן המותר ביום זה... ביום השבת – על-ידי הכנסת אורחים (בסבר-פנים-יפות); או על-ידי זה שביום השישי שלפניו מפרישים "משנה" לצדקה"¹⁴], על-פי מה שנאמר "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה"¹⁵.

תורה: לקבוע¹⁶ (ובמקום שכבר ישנם – להוסיף) שיעורי לימוד בהלכה ופסקי-דינים, ולכל לראש – הלכה למעשה מדיני ימים אלו¹⁷, וגם (בענייני גאולה¹⁸ ו)בתורת בית-הבחירה, בית-מקדשנו, על-פי מה שאמרו רז"ל שעל-ידי לימוד זה "אני מעלה עליהם כאילו הם עוסקין בבניין הבית"¹⁹. היינו: בתנ"ך²⁰ –  בספר יחזקאל מפרק מ' והלאה, במשנה ובגמרא – מסכתות מידות ותמיד²¹, וברמב"ם – הלכות בית-הבחירה. ולהוסיף וללמוד הביאורים בענייני בית-המקדש בתורת החסידות, ובפרט בתורתו של הצמח-צדק, שזכה דורנו ונתגלו בו כמה דרושים על הפסוק ביחזקאל (אור-התורה על נ"ך), ומעט גם על המשניות דמסכת מידות (חידושים על הש"ס, במקומו) וכיו"ב²².

צדקה: ההוספה בצדקה – באם אפשר – להפריש לצדקת בית-מקדש מעט (בתי-כנסת ובתי-מדרש, ישיבות וכיוצא באלו)²³.

תענית ציבור:

מי שלא ישן, מותר לו לאכול עד שיעלה עמוד השחר. השוכב לישון ובדעתו להשכים לאכול או לשתות, יתנה במפורש לפני השינה שעדיין אינו מקבל עליו את התענית, ואז מותר באכילה עד עלות השחר²⁴.

שחרית: אין לשטוף את הפה בתענית ציבור²⁵.

קטנים שיש בהם דעת להתאבל מאכילים אותם מאכלים פשוטים, ולא יאכלו מעדנים²⁶.

הציבור אומר 'עננו' רק במנחה. הש"ץ אומר (בחזרת הש"ץ) 'עננו' בברכה בפני עצמה בין ברכת 'גואל ישראל' לברכת 'רפאנו', אף אם יש בבית-הכנסת רק שלושה מתענים²⁷. ואם אין – אומרו ב'שומע תפילה'²⁸.

סליחות²⁹:

אומרים אותן בעמידה, ובמיוחד: אשמנו, י"ג מידות, שמע קולנו. וכן אבינו מלכנו.

מנהגנו לאומרן אחרי אמירת תחנון, בסדר דלהלן:

אל תתנו דמי / כרחם / אלוקינו ואלוקי אבותינו, אתאנו לך / א-ל מלך³⁰, ויעבור / אלוקים אל דמי / כרחם אב / אלוקינו ואלוקי אבותינו, אמרר בבכי / א-ל מלך, ויעבור / שעה נאסר³¹ /א-ל מלך, ויעבור / זכור רחמיך³² / זכור לנו ברית אבות / זכור לנו ברית ראשונים / שמע קולנו³³ / משיח צדקך³⁴ / א-ל רחום שמך³⁵ / עננו ה' עננו³⁶ / מי שענה לאברהם / רחמנא דעני³⁷ / 'אבינו מלכנו' הארוך³⁸,  ובו: "ברך עלינו שנה טובה"; "זכרנו ל..." [ולא 'זכרנו בספר'] / ואנחנו לא נדע /  חצי קדיש.

קריאת  התורה:

קוראים 'ויחל' בשחרית ובמנחה גם אם יש רק שלושה מתענים. מי שאינו מתענה, לא יקראוהו לעלות לתורה. קראו לתורה למי שאינו מתענה וצר לו להודיע זאת מפני חילול השם – יעלה.

את הפסוקים "שוב מחרון אפך..."; "ה' ה' א-ל רחום... ונקה"; "וסלחת..." – אומר הציבור בקול רם, ואחריהם אומרם הקורא בתורה. כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו כשעלה לתורה, החל לאומרם עם הציבור וסיימם עם הבעל קורא.

עניינא דיומא: כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו מביא³⁹: "שביום י"ז בתמוז ותשעה באב יש לומדים (אף שמעטים הם ביותר – ולא נתפרסם כלל וכלל⁴⁰) בתורה (בנביאים) פרשת היום על-דבר 'צום הרביעי' ו'צום החמישי'⁴¹ (על-דרך שבכל יום אומרים שירו של יום וכיוצא-בזה)"⁴².

צדקה:

בימי התעניות נוהגים לתת לצדקה לפני תפילת מנחה 'אגרא דתעניתא', ויש נותנים לפי עלות הסעודות שהיו אמורים לאכול היום⁴³. ו"מנהג ישראל להרבות בצדקה (הן בכמות, והן באיכות – על-ידי סבר פנים יפות כו'⁴⁴) ביום התענית"⁴⁵.

מנחה:

התפילה – בשעה מאוחרת יחסית⁴⁶.

וידבר וקטורת, אשרי, חצי קדיש, קריאת 'ויחל' כבשחרית, לשלושה עולים, והשלישי הוא המפטיר, ואין אומרים חצי קדיש לאחר הקריאה. מפטירים "דרשו ה' בהמצאו" (ישעיהו נה,ו – נו,ח), ומברך אחר-כך שלוש ברכות עד 'מגן דוד'. יהללו, חצי קדיש⁴⁷.

גם היחיד אומר 'עננו' בשומע תפילה, ללא חתימה, ומסיים "כי אתה שומע...", ואם שכח (וכבר אמר ה' של סיום הברכה), אומרו בלא חתימה אחרי 'אלוקי נצור', קודם 'יהיו לרצון' האחרון. הש"ץ אומר 'עננו' כבשחרית (ראה לעיל), בברכה בפני עצמה, בין 'גואל ישראל' ל'רפאנו'. הנוהגים נשיאת כפיים בכל יום, נושאים כפיים בתפילה זו⁴⁸, וכשאין נושאים כפיים אומר הש"ץ ברכת כוהנים.

הרבי חידש את המנהג הישן (שמקורו במשנה) לומר "דברי כיבושין" אחרי מנחה דתענית-ציבור: "כדאי לעורר על המנהג הנ"ל, שבמקומות שאפשר לפעול זאת, יאמרו אחרי מנחה (כמה מילים, לכל הפחות) 'דברי כיבושין', או מזמור תהילים המתאים לעניינים אלו, ובמקומות שמצד טירחא דציבורא [או מצד ביטול מלאכה, וכיוצא-בזה] אי אפשר לפעול זאת – על-כל פנים יהרהרו במחשבה עניין של 'דברי כיבושין', ומאחר ש'רחמנא ליבא בעי' – ובפרט עניינים הקשורים בתשובה, ש'עיקר התשובה בלב' – הרי 'מחשבה טובה, הקדוש-ברוך-הוא מצרפה למעשה⁴⁹.

סיום התענית – בצאת הכוכבים. לגבי תפילה מוקדמת – ראה בהערה⁵⁰.

_______________________

1)     לגבי הנהגות בין-המצרים – באשל-אברהם להרה"צ מבוטשאטש או"ח סי' תקנ"א כתב שהן מתחילות כבר בליל הצום (אפילו בין השמשות!), וכ"פ בשו"ת ציץ-אליעזר ח"י סי' כו. מאידך, בשו"ת אגרות-משה או"ח ח"א סי' קסח מתיר בליל הצום נישואין רק לצורך, וע"ש ח"ד סי' קיב שמציין לו, ותספורת – רק לצורך גדול (וראה 'התקשרות' גיליון תסט עמ' 19).

כנראה, אין נוהגין כפי המוצע בביאור-הלכה ר"ס תקנ"א (מא"ר ופרמ"ג) להחמיר בי"ז בתמוז ועשרה בטבת כמו מר"ח אב. וע' נטעי-גבריאל בין-המצרים ח"א עמ' עג, עה, עו ועוד (כמובן לא מכוונים לזה, אבל אם צריך מכבסים וכו').

2)     מ"א סי' תקנ"א ס"ק י.

3)     בלוח כולל-חב"ד כתבו "לכבוד שבת מותר אפילו בערב שבת חזון" ונכון הדבר, אבל הניסוח מטעה כאילו בלא"ה אסור, כאשר גם האוסרים לא אסרו אלא בשבוע שחל בו ת"ב (ראה נטעי-גבריאל בין-המצרים ח"א ר"פ כב, וש"נ), וגם אז צ"ב מה מנהגנו בזה.

4)     לוח 'היום יום'. לוח כולל-חב"ד.

5)     שו"ע סי' תקנ"א סי"ז בהג"ה.

6)     ראה כיו"ב בס' נטעי גבריאל הל' פסח ח"ג פרק נג הערה ב, והל' אבילות ח"ב פי"ד ס"ד.

7)     אג"ק כרך כ' עמ' רנג.

8)     ראה נטעי-גבריאל בין-המצרים פכ"ג ס"ג.

9)     היכל-מנחם כרך ב' עמ' ריד. ובשיחות-קודש תשכ"ה כרך ב עמ' 230 "לארוז מזוודה או אפילו מספר ממחטות". אגב, בשנת תשל"ג אמר הרבי ביחידות להשליח הרה"ח ר' אריה-לייב קפלן ע"ה "כשאורזים את החפצים, יש לארוז תחילה את הטלית והתפילין. לאחר מכן אפשר להוציאן, אך בהן יש לפתוח את מלאכת האריזה" – 'התקשרות', גיליון נב עמ' 8. ראה גם בדיסק 'היכלא דמלכא', שהרבי אמר לראש ישיבת כרם ביבנה לארוז קודם.

10)   אג"ק כרך כד עמ' שנז. שלחן מנחם ח"ג ס"ע מח.

11)   אג"ק כרך כד עמ' שנה. וצ"ע שבתספורת דחויה בל"ג בעומר הורה הרבי לנהוג את כל הנ"ל מיום התספורת ואילך (אג"ק כרך ח עמ' רפט). ומאידך, את לבישת טלית-קטן וכו' ניתן להקדים לפני ג' שנים (ראה היכל-מנחם ח"ב עמ' כט). 

12)   ['תורה' ו'צדקה'] לקוטי-שיחות חלק ח"י עמ' 486 וחלק כ"ד עמ' 33. הלכות ('משפט') שבתורה בפרט, ולימוד הרמב"ם במיוחד, שכולל הלכות דכל התורה כולה ('התוועדויות' תש"נ ח"ד עמ' 54). – הוספה זו שייכת גם לילדים הנמצאים במחנות-הקיץ ('התוועדויות' תשמ"ח ח"ד עמ' 50). ההוראות בנדון, שהן 'מילתא בטעמא' שייכות לכל שנה ושנה (שיחת מוצש"ק פינחס תשל"ח, הנחת הת' בלתי מוגה סי"א).

13)   שעניינן 'הקדמת רפואה' על-ידי שייהפכו לימים טובים – 'התוועדויות' תש"נ שם.

14)   לקוטי-שיחות כרך כג עמ' 299 ובהערה. ופירוט מהצעה כיו"ב בהתוועדויות תנש"א ח"א עמ' 24. במק"א הוסיף הרבי בכיו"ב: צדקה באכילה ושתייה ('לחיים'), או צדקה רוחנית (עצה טובה, וכש"כ לימוד תורה), ובפרט החלטה בשבת על נתינת סכום מסויים לצדקה, להפרישו מיד במוצש"ק ולתיתו לעני או לגבאי בבוקר (סה"ש תשמ"ח ח"א עמ' 222 ובהערות, 'התוועדויות' תשמ"ח ח"ד עמ' 376 ועוד).

15)   כמבואר בלקוטי-תורה ר"פ דברים, ש'משפט' היינו תורה, ככתוב (מקץ מ,יג) "כמשפט הראשון", ותירגם אונקלוס "כהלכתא קדמייתא" (שם).

16)   קביעות בזמן וקביעות בנפש, לכל אחד ואחת ('התוועדויות' תשמ"ג ח"ד עמ' 1834).

17)   'התוועדויות' תשמ"ח ח"ד עמ' 78, 91 (מוגה), 108.

18)   ספר-השיחות תשמ"ט ח"ב עמ' 606.

19)   תנחומא פ' צו סי' יד. ויתירה מזו, שעל-ידי-זה "בניין ביתי" אינו "בטל" (ספר-השיחות תשמ"ח ח"ב עמ' 535). ואף [כנראה – באופן חיובי] נפעל בניין ביהמ"ק דלעתיד ('התוועדויות' תשמ"ב ח"ד ס"ע 1945). הרבי החל לעורר ע"ז בשנת תשל"ו ('שלשלת היחס' בראש ס' 'היום יום עם מ"מ וציונים', החל מ'הוצאה חדשה ומתוקנת עם הוספות', תשמ"א).

20)   וקודם כל בפ' תרומה, תצוה, תשא – בענייני המשכן וכליו ובגדי-כהונה, שמהן למדים לענייני ביהמ"ק. תוספת זו לא הופיעה בהוראות בנדון כל השנים, שרבות מהן מוגהות, אלא פעם אחת ויחידה (בלתי-מוגה) ב'התוועדויות' תשד"מ ח"ד עמ' 2248, וראה בכיו"ב ספר-השיחות תשמ"ט ח"א עמ' 252 ובהערות. וראה 'התקשרות' גיליון שי"ב עמ' 18 הערה 25, וש"נ.

21)   באחת הפעמים הזכיר הרבי את מעלת מסכת תמיד על מסכת מידות, "כיוון ש'מקדש העתיד בנוי ומשוכלל יגלה ויבוא מן השמים' הרי הלימוד אודות העבודה בביהמ"ק נוגע אז למעשה יותר מאשר הלימוד אודות בניין ביהמ"ק" ('התוועדויות' תש"נ ח"ד עמ' 55 הערה 186), וא"כ לכאורה יש ללמוד גם את כל ההלכות השייכות לעבודת ביהמ"ק, וקודם-כל ההלכות השייכות למסכתות אלו, בהל' כלי המקדש, תמידין ומוספין, ומעשה הקרבנות שברמב"ם.

22)   'התוועדויות' תשמ"ט ח"ד עמ' 38. וראה ספר הליקוטים – צמח צדק, ערך ביהמ"ק (אות ב עמ' רכב, ובהנסמן בסופו).

בספר-השיחות תנש"א ח"ב עמ' 691 נוסף, שבשנה זו, כיוון שעומדים כבר על סף הגאולה, יש ללמוד זאת לא מצד ההתגברות דרגש האבילות וההשתדלות לתקן החסרון דחורבן ביהמ"ק, אלא (גם לולי החורבן) מצד הכוסף וההשתוקקות להמעלה והשלימות דבית-המקדש השלישי, גדלות שלא היתה מעולם, עיי"ש.

23)   כשבאים לעורר ע"ד נתינת צדקה, יש להביא בפועל קופת צדקה, שאז תיכף ומיד נותנים צדקה בפועל ('התוועדויות' תשמ"ח ח"ד עמ' 123).

24)   שו"ע סי' תקס"ד ונו"כ. וראה אג"ק ח"ג עמ' עה, שלכל הדעות מותר (כל ימות השנה), גם לדעת האוסרים זאת בכלל על-פי הזוהר, אם עושה זאת לרפואה או לכוון דעתו בתפילה וכיוצא בזה (כמובן, לאחר אמירת ברכות-השחר וברכת-התורה אם הוא אחרי חצות הלילה. ואל ישכח ליטול ידיו שוב כראוי לאחר עלות-השחר).

25)   שו"ע סי' תקס"ז ס"ב. 'ספר-המנהגים עמ' 1. המצטער מאי-רחיצת הפה, יש לדון להקל לשוטפו בנוזל שאינו ראוי כלל לשתייה.

שכח ובירך על מאכל או משקה ונזכר שתענית היום – כמדומני שפוסקים כדעה שלא יטעם כלל, אלא יאמר בשכמל"ו (ראה נטעי-גבריאל בין-המצרים ח"א פ"ג ס"ח). שכח ולעס – יפלוט, וגם אם אכל – ימשיך בתעניתו (מטה-אפרים תר"ב סכ"ג).

26)   ראה בענין זה כף-החיים סי' תק"נ ס"ק ט ונטעי-גבריאל בין-המצרים פ"ו עמ' סח, וש"נ.

27)   ספר-המנהגים עמ' 45, עיי"ש, ובאג"ק חט"ז עמ' שיג מעתיק הרבי רק "ג' מתענים" (ראה 'התקשרות', גיליון לג עמ' 18), וכן הביאו בלוח כולל-חב"ד לתענית אסתר, מהערות הרבי ללוח תשט"ז.

ש"ץ ששכח ברכה זו ונזכר קודם שאמר 'ה'' מחתימת 'רפאנו' חוזר ואומר 'עננו' ו'רפאנו', וכשאמר 'ה'' אומר עננו ב'שמע קולנו' וחותם 'בא"י, העונה בעת צרה ושומע תפילה'. שכח גם שם, אומרה ברכה בפני עצמה אחר 'שים שלום' (לוח כולל-חב"ד, צום גדליה).

28)   משנה-ברורה סי' תקס"ו ס"ק יג.

29)   סידור תהילת-ה' (הישן) עמ' 362. ספר-המנהגים עמ' 45. כמה מהמקורות למנהגים דלהלן (כולל קריאת התורה) צוינו ב'התקשרות' גיליון לג עמ' 20, וראה גיליון מ' עמ' 18.

יום מילה שחל היום, כשהמילה בשחרית במניין זה, אומרים סליחות ווידוי כרגיל, ללא נפילת אפים. וי"א שבעל הברית עצמו לא יאמר סליחות (ראה השלמה לשו"ע אדה"ז מהרב בעל  ה'דברי נחמיה', סי' קלא סוף ס"ז, נדפסה בסוף ח"א עמ' 357). לעניין אבינו מלכנו, חידש הרבי שתלוי בתחנון ('אוצר מנהגי חב"ד' אלול-תשרי עמ' ל, משיחת ו' תשרי תשל"ה. זאת בניגוד להוראותיו בנדון בשנת תשכ"ה – ראה 'אוצר' שם עמ' קס ס"ט. וראה המסופר ב'התקשרות' גיליון שלא עמ' 18).

המתפלל במניין בנוסח אחר, לכאורה צריך לומר הכל כסדר דידן (ללא י"ג מידות, כמובן), ורק יענה י"ג מידות עימהם. אמנם ראה 'התקשרות' גיליון תקל"ד עמ' 16 הערה 18, וגם ב'לקט הקמח החדש' סי' קלא ס"ק ז כתב שגם מעט לפניהם או לאחריהם מיקרי בציבור, וצ"ע למעשה. ואולי כל שאומרים סליחות ה"ז "עימהם".

30)   בסידור 'תורה אור' עמ' 372, בסליחות דשני וחמישי, תענית ציבור וכו' – נדפס בו "כמו שהודעת", וכן צולם בסידורי תהלת ה' הישנים, ואילו במחזור השלם וב'סליחות – מנהג חב"ד' נדפס תמיד "כהודעת", ועפ"ז תיקנתי כאן בעבר וכן תוקן בסידורי 'תהלת ה'' החדשים, אך בהקלטות מתפילת הרבי בסליחות לעשרה בטבת ניתן לשמוע בבירור "כמו שהודעת".

31)   פיוט מסוג 'פזמון'. בין חרוז לחרוז אומרים "יום גבר..." כנדפס, ובסוף הפיוט חוזרים את כל החרוז הראשון (ע"פ הערה 4 ב'סליחות – ליקוט טעמים ומקורות' של הרבי שנדפס בסו"ס 'סליחות – מנהג חב"ד').

32)   סידור תהילת-ה' עמ' 347. בפסוק:  "פקדנו בישועתך" (ולא "ופקדנו"), וכן נדפס ב'סליחות – מנהג חב"ד'.

33)   פותחים הארון ואומרים פסוק אחר פסוק, חזן וקהל, עד הפסוק 'אל תעזבנו' ולא עד בכלל. בסיום הקטע סוגרים הארון.

34)   מדלגים "או"א... אשמנו... סרנו..." כיוון שכבר אמרו זאת בנוסח התפילה, ע"פ דברי האריז"ל שלא לומר פעמיים וידוי באותה תפילה. הרבי, בהיותו ש"ץ, היה מדלג גם "הרשענו ופשענו", כנראה מפני שגם זה (חלק מן ה)וידוי.

35)   כשעבר הרבי לפני התיבה, היה אומר תמיד "למען אמיתָך.... בריתָך", וכן בכולם ('סליחות' החדשות, הוצאת קה"ת אה"ק. וכנוסח אדמו"ר הזקן ב"הושענא, למען אמיתך").

36)   באמירת "עננו" מסיים הש"ץ  בקול רם במקומות המופסקים בנקודותיים (:), דלא כמנהג העולם ('אוצר מנהגי חב"ד, אלול-תשרי, עמ' כח).

37)   במניין של הרבי נהגו לנגן תפילה זאת בסיום הסליחות (ספר-הניגונים ח"ג, ניגון רמז).

בנוסח 'עננו' צ"ל: "רך לְרַצות" (אג"ק ח"ב עמ' קסב, ודלא כנדפס בסידורים ובסליחות, גם בחדשים).

38)   כולו יחדיו מתחילה ועד סוף. במניין של הרבי נהגו תמיד לנגן "אבינו מלכנו, אין לנו מלך אלא אתה" (ספר-הניגונים ח"א, ניגון ו).

39)   ספר-השיחות תשמ"ח ח"ב עמ' 547 הערה 63.

40)   ראה עד"ז בבן-איש-חי שנה א' הל' חנוכה אות כג, מס' מועד לכל חי למוהר"ר חיים פלאג'י.

41)   מלכים-ב כה,ג-ח; ירמיה לט,ב-ז; זכריה ח, יח-יט.

42)   ויתירה מזה – התורה היא נצחית גם לעתיד-לבא, כולל חלקים אלו בנביאים המדברים על-דבר הצומות; אלא שבתורת-אמת ותורה-אור מאיר בגלוי הטוב שבכל דבר (כמבואר במקום אחר בענין "יעקב ועשיו האמורים בפרשה"), היינו הטוב שבצומות אלו, כפי שייהפכו לששון ולשמחה ולמועדים טובים לעתיד-לבוא, ואדרבה – על-ידי הלימוד בנוגע להירידה לפי שעה, הרי זה מגדיל השמחה והיום-טוב (ספר-השיחות תשמ"ח ח"ב עמ' 547 הערה 63).

43)   כמארז"ל (ברכות ו,ב) "אגרא דתעניתא – צדקתא", ופירש"י "שנותנין צדקה לערב, לפרנסת העניים שהתענו היום", הובא להלכה במטה משה סי' תשנ"ה. ובא"ר סי' תקס"ו ס"ק ב כתב "ויש נוהגין לשער מה שהיה אוכל ביום התענית, ליתן לעניים בערב", הובא ב'התוועדויות' תשמ"ט ח"ב עמ' 460, ובהערה 35 שם "ומהטעמים לזה – שהרי מה שאינו אוכל ושותה ביום התענית – אין זה כדי שסכום הסעודות יישאר בכיסו, ואח"כ ישתמש בו לענייני חול, אשר, עם היותם ענייני חול של יהודי, שהם בוודאי בתכלית הכשרות כו', אין זה דומה כלל להעילוי דקדושת הצדקה". ובלקוטי-שיחות כרך כה עמ' 471 מבאר בדרגא נעלית יותר, ש"כדי לגלות את העניין ד"צום ויום רצון לה'", עד ל"צום אבחרהו" – יש להוסיף במצוות הצדקה, שהיא  מעין ודוגמת "מצות ה' ממש... [להחיות העולמות] בתורת צדקה וחסד חנם" (אגה"ק סי' יז) מצד הרצון והבחירה דלמעלה", עיי"ש.

44)   "רמב"ם הל' מתנות עניים פ"י ה"ד. טושו"ע יו"ד סי' רמט ס"ג".

45)   (כולל ההערה הקודמת) לקוטי-שיחות הנ"ל עמ' 470.

46)   שו"ע אדה"ז סי' קכ"ט ס"א. ספר-המנהגים עמ' 48 הערה 20 (מהרבי). אם-כי הרבי עצמו היה מתפלל בשעה הרגילה בכל יום – 15:15 (אולי בגלל סדרי הישיבה, שסדר נגלה אחה"צ מתחיל בה תמיד בשעה 15:30).

47)   במראות-קודש נראה, שכאשר היה הרבי ש"ץ, התחיל את החצי-קדיש במנחת תענית-ציבור מיד לאחר סיום ברכות-ההפטרה (כדי למנוע הפסק, ע"ד מנהגנו במנחת ש"ק), ותוך-כדי אמירתו, אמרו "יהללו" והחזירו את הס"ת לארון-הקודש.

48)   ולכאורה יש לנוהגים כך להקפיד עכ"פ כהספרדים שלא לשאת כפיהם אלא תוך חצי שעה שלפני השקיעה (כף-החיים סי' קכט ס"ק ז, ע"פ הב"ח. וראה לוח דבר בעתו – צום גדליה, 'ילקוט-יוסף – מועדים' עמ' 550 וש"נ, ונטעי-גבריאל הל' בין-המצרים פי"ג ס"ו וש"נ).

49)   לקוטי-שיחות כרך כ' עמ' 352, וש"נ. וחבל שככל הידוע, טרם הונהג הדבר בפועל אפילו בין אנ"ש (מלבד הצפייה בדברי הרבי במראות-קודש במקום שאפשר).

50)   במקום ובזמן שהתענית קשה על הציבור, ניתן להקדים תפילת ערבית לפני צאת-הכוכבים (ע"פ המטה-אפרים סי' תרב סכ"ט. ופעם אחת מסר הרבי לרב בבית-חיינו, הרה"ח ר' שמואל לוויטין ז"ל, שניתן לנהוג כן, בתענית אסתר תשכ"ה – מיומנו של הרה"ח רי"ל שי' גרונר), וכמובן – לחזור על ג' פרשיות דק"ש לאחר-מכן.