מרכבתו של הסוחר חלפה בדהרה בשערי העיר. בתוכה ישב הסוחר, וארשת פניו העידה על עצביו המרוטים. השמש כבר נטתה לשקוע, ואך בנס הצליח להגיע אל העיר לפני כניסת השבת.
בתוך לבו כבר התחרט על הסיכון הנמהר שהסתכן עם היציאה לדרך ביום שישי. כפסע היה בינו ובין הישארות באמצע הדרך בשבת עם סוסו ועגלתו.
הוא שב ממסע עסקים בין שווקים וירידים. קנה ומכר, התמקח והתפשר, עד שהצליח לראות ברכה במעשי ידיו. יגיעתו הגדולה התרכזה עכשיו בצרור גדוש זהובים, שעליו שמר מכל משמר ולא הניח אותו מידו ולו לרגע.
אלא שאז התארכה עליו הדרך, וכשנקפו השעות החליט לשנות את תוואי מסלולו, ולפנות אל העיר הקרובה, קוצמן, ולשבות בה. הלוא לביתו כבר לא יגיע. לפחות יתארח על שולחנם של יהודים יראי שמים מקרב אחיו.
כשזיעה ניגרת ממצחו עצר עוברים ושבים, מן המקדימים שעשו את דרכם לבית הכנסת, והתעניין היכן יוכל להתארח בשבת הקרֵבה. אלה הפנו אותו אל אחד מחשובי הקהל. ואכן, רגעים אחדים לפני שקיעת החמה ירד הסוחר ממרכבתו, ובאנחת רווחה הכניס את חפציו אל בית מארחו.
האיש ובני ביתו קיבלו את האורח בסבר פנים יפות. הם הנחו אותו לחדרו, השיבו את נפשו במאכל ומשקה, וּוידאו שמאומה לא יחסר לו.
דאגה אחת עמדה עכשיו בראש מעייניו של האורח: צרור הכסף הגדול היה מונח כמשקולת בכיסו. לא עמד לפניו זמן רב כדי לחפש מקום סתר הגון, ובהחלטה חפוזה מיהר להטמין את הצרור תחת הכר בחדר שהוקצה לו.
על אף הריחוק מהבית והימצאותו במקום זר, עברה השבת על הסוחר בנעימים. בעל הבית עשה הכול להנעים לו את השהייה בביתו, ופינק אותו במטעמי שבת משובחים. גם בבית הכנסת זכה בכבוד רב. בין הסוחר ובין המארח נקשרה ידידות של ממש, והזמן חלף לו ביעף.
ביום ראשון בבוקר ביקש הסוחר להמשיך במסעו. הוא הודה מקרב לב למארחו על שנהג בו רוחב לב ופתח לפניו את ביתו, ומילא פיו שבחים על מידת החסד שהיא מנת חלקם של בני הבית.
עתה פנה לכר והרים אותו בתנופה כדי ליטול את צרור הכסף שהטמין תחתיו, ואז חשכו עיניו: הכסף איננו! לבו החסיר פעימה. פניו החווירו. רעד תקף אותו.
"הכסף! הכסף!", החל לזעוק בבהלה. "כל כספי נעלם!".
למשמע הצעקות הובהל בעל הבית ומצא את האורח לופת את ראשו כאילו אירע לו אסון חלילה.
"אולי מישהו היה בחדרי ולקח את כספי בטעות?", תלה הסוחר מבט של תקווה בבעל הבית.
הלה הניד ראשו בשלילה. "איש לא נכנס לחדרך!", אמר בהחלטיות. "מן הסתם איבדת אותו בדרכך!", הוסיף בנימת השתתפות בצער.
"לא ייתכן!", הזדעק הסוחר. "במו ידיי הנחתי את הצרור כאן, מתחת לכר שעליו ישנתי!".
בשלב זה איבד בעל הבית את סבלנותו. "האם אתה חושד בי?!", התרעם, "כפיות טובה שכזאת! וכי זו התודה שמגיעה לי על שפתחתי לפניך את ביתי והרעפתי עליך מכל טוב, מתוך הכנסת אורחים טהורה?!".
הסוחר חשק את שפתיו במבוכה. אכן, הוא התקשה להעלות על דעתו שמארחו טוב הלב אינו אלא גנב. ועם זה, היה ברור לו כי הניח את הכסף תחת הכר ויד זדונית כלשהי נטלה אותו. מה יעשה?
החליט הסוחר לפנות אל רב העיר, רבי ברוך הגר, לימים האדמו"ר בעל 'מקור ברוך' מסערט-ויז'ניץ, ולתנות לפניו את צרתו.
הכאב שנמסך בטון דיבורו של הסוחר העיד כי דבריו כנים הם. הצדיק האזין לו בדומייה, ואחר-כך התכנס במחשבותיו. כעבור רגעים מספר קרא למשמשו, והורה לו לזַמן אליו את המארח.
הלה מיהר להתייצב בבית הרב, והוכנס לחדר אחר, שבו המתין לו המרא דאתרא. הרב החל לשוחח עמו בענייני ציבור, כמבקש לשמוע את דעתו בשאלות העומדות במרכז חיי הקהילה. האיש חיווה את דעתו והשיחה התמשכה.
בתוך כך פנה הרב אל האיש בבקשה: "האם תוכל להשאיל לי את השעון שברשותך, כדי שרעייתי הרבנית תוכל לחשב נכון את זמן השריית הבשר ומליחתו?".
בחפץ לב הסיר האיש את השעון מעל ידו, ומסרו לידי הרב. זה יצא מן החדר, כביכול כדי להעביר את השעון לידי הרבנית, אך בפועל מיהר לתיתו בידי משמשו, והורה לו: "גש לביתו של האיש, ואמור לרעייתו כי בעלה ביקש שתמסור לידיך את צרור הכסף של האורח, ולראיה הנה שעונו".
כעבור שעה קלה שב המשמש לבית הדין ובידיו צרור הכסף האבוד. כל אותה שעה ישב בעל הבית עם הרב והם שוחחו על דא ועל הא. המשמש סימן לרב כי המשימה הושלמה, והרב סיים את השיחה, השיב את השעון לבעליו והודה לו בחפץ לב. לאחר מכן פטרו לשלום ושילחו לביתו.
את הכסף החזיר לידי הסוחר המאושר, שיגונו התחלף לשמחה גדולה.
הפרשה העגומה נסתיימה, כאשר הדין נתברר בלי שבעלי הדין התעמתו או אף פגשו זה את זה. הכסף הושב לבעליו, ועם זה כבודו של בעל הבית, שיצר החמדנות גבר עליו והפילו ברשתו, לא הושפל.
(על-פי 'אהל משה', סיוון תשנ"ט) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
