נושאים נוספים
	התקשרות גליון 1223 - כל המדורים ברצף
	את ענייני התורה צריכים לעשות מתוך 'ויחי'
	פקוד יפקוד אתכם
	עולם חדש ויפה
	פרשת ויחי
	הלכות ומנהגי חב"ד

אומנם בגשמיות אלו היו השנים הטובות ביותר, אך איך יכול יעקב אבינו להצהיר ש-17 שנותיו במצרים הן מבחר שנותיו גם ברוחניות? * עניינו של יהודי הוא לימוד התורה, מלשון הוראה, כיצד להתנהג בענייני העולם * מהאות ו' שמוסיפה על המילה "יחי" לומדים את העניין של הוספה בקדושה בעבודתו של יהודי * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. התחלת הפרשה היא: "ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה וגו'"¹.

וצריך להבין: מדוע הוצרך הכתוב לומר "ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה" – הרי כבר נאמר לפני זה² שבבוא יעקב מצרימה אמר לפרעה (במענה לשאלתו "כמה ימי שני חייך") "ימי שני מגורי שלושים ומאת שנה", ואם כן, כאשר נאמר בהמשך הכתוב הסך-הכל של שני חיי יעקב, "ויהי ימי יעקב שני חייו שבע שנים וארבעים ומאת שנה", אזי מובן מאליו שיעקב חי בארץ מצרים שבע עשרה שנה?!

ויובן על-פי המבואר בתורה שבעל פה – כידוע הסיפור אודות רבינו הזקן ונכדו הצ"צ (כפי שכבר נדפס³), שכאשר הצ"צ למד בילדותו את הכתוב "ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה", תירגם לו מורו – ע"פ פי' בעל הטורים – שיעקב אבינו חי את י"ז מבחר שנותיו בארץ מצרים.

וכיון שי"ז שנה אלו היו מבחר שנותיו, לכן נימנו בפני עצמם, ועד שפעלו גם על כל שאר שנותיו.

והמשך הסיפור הוא, שכשבא הצ"צ הביתה מהחדר, שאל את זקנו אדמו"ר הזקן: היתכן שיעקב אבינו, בחיר האבות⁴, יהיו מבחר שנות חייו י"ז שנה שגר בארץ מצרים, "ערות⁵ הארץ"?!

כלומר: הן אמת שבגשמיות היו י"ז שנים אלו הטובות ביותר, שהרי עד אז היו ליעקב כמה וכמה צרות, "צרת לבן צרת עשו וכו'"⁶, ואילו במצרים חי במנוחה, והתפרנס על-ידי יוסף, כמו שכתוב⁷ "ויכלכל יוסף גו'", אבל, כל זה שייך רק אצל אדם שעיקר חייו הוא בשייכות לענייני הגוף, משא"כ אצל אדם כמו יעקב, שעיקר חיותו היא הנשמה, ורק לאח"ז באים עניני הגוף, ויתירה מזה, שהנשמה מתגברת על הגוף, ועד שהגוף אינו תופס מקום אצלו כלל, ואם-כן, איך אפשר לומר שהשנים המובחרות שלו היו בארץ מצרים, ערות הארץ?!

והגע עצמך: קודם בואו לארץ מצרים, חי יעקב בארץ ישראל, ארץ הקודש, ובודאי הי' נקל לנשמה לפעול כל עניני הקדושה שלה בארץ ישראל יותר מאשר בארץ מצרים?!

ובפרט שבארץ ישראל גופא היו השנים שבהם ישב יעקב במנוחה ולמד תורה בבית מדרשם של שם ועבר⁸, ובודאי היו שנים אלו מבחר שנותיו. ואם כן, איך יתכן לומר שמבחר שנותיו של יעקב היו י"ז השנים שחי בארץ מצרים?!

ועל זה ענה לו רבינו הזקן: כתיב⁹ "ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו גשנה", ואיתא במדרש¹⁰ – מובא ברש"י¹¹ – להתקין לו בית תלמוד, שתהא שם תורה ושיהיו השבטים הוגים בתורה. "להורות לפניו גשנה" – שכאשר לומדים תורה, אזי מתקרבים להקב"ה ("גשנה" – מלשון הגשה וקירוב). ואז, הנה גם במצרים נעשה "ויחי" (געלעבט").

עד כאן היא הפתיחה בדבר מלכות מתושב"כ ותושבע"פ.

ב. ובענין זה ישנה הוראה – כמו כל ענין בתורה, שאינו סתם סיפור שאירע בעבר ולא נוגע עתה, אלא מהוה הוראה לכל זמן ולכל מקום. ובפרט כאשר מדובר אודות ענין שאירע אצל האבות, "אין קורין אבות אלא לשלשה"¹², ובנוגע להאבות גופא – יעקב, בחיר שבאבות, והרי "מעשה אבות סימן לבנים"¹³, הוראה וסלילת דרך בנוגע להנהגת כל אחד מישראל. וכידוע גם פתגם רבינו הזקן¹⁴ שצריכים לחיות עם הזמן, דהיינו, עם פרשת השבוע. וכיון שכן, הרי בודאי שצריכים ללמוד הוראה בחיים מהפסוק הראשון שבו היא פתיחת הפרשה.

וההוראה היא:

לא די בכך שיהודי לומד תורה ומתעלה ביראת שמים כו' בהיותו במעמד ומצב של מנוחה – שהרי בשביל זה לא הי' צורך בירידת הנשמה למטה, אלא הי' מספיק עבודת הנשמה כפי שהיתה קודם ירידתה למטה; וכיון שהנשמה ירדה למטה, "לבירא עמיקתא"¹⁵, שזוהי ירידה גדולה, ודווקא על-ידי-זה באה הנשמה לעליה גדולה ביותר שלא הייתה יכולה להגיע אליה לולי הירידה, הרי מובן, שדווקא על-ידי הירידה למצרים, "ערוות הארץ", באה הנשמה לתכלית העילוי והשלימות.

[וזהו הביאור ששנותיו המובחרות של יעקב (שפעלו גם על כל שאר שנותיו) היו בארץ מצרים – כי דוקא שם נשלם תכלית הענין של ירידת הנשמה למטה].

וענין זה נעשה על-ידי-זה שיודעים שגם כאשר נמצאים בארץ מצרים, "ערוות הארץ", הנה לכל לראש צריך "להתקין בית תלמוד (ישיבה) שמשם תצא הוראה" – הוראה דייקא, כי התורה אינה רק ענין של לימוד, הבנה והשגה, אלא היא גם מורה-דרך בחיים בנוגע לפועל, כיוון שעיקר הלימוד הוא להביא לידי מעשה, והיינו, שמבלי הבט על כך שנמצאים בארץ עשירה שמשבירה בר לכל הארצות, לא צריכים להישקע ("ווערן פאַרזונקען") בזה, אלא לידע, שהעיקר הוא "בית תלמוד", כך, שגם כאשר חיים בארץ מצרים ועסוקים בעניני מצרים, חדורים בעניני "בית תלמוד . . הוראה".

וכאשר מתנהגים באופן כזה, הנה לא זו בלבד שלא צריכים להיות נתונים תחת מרות חוקי מצרים, אלא אדרבה, שנעשים אלו שקובעים את החוקים – כפי שהיה אצל יוסף, שהיה "מושל (ושולט) בכל ארץ מצרים"¹⁶, וכולם הוצרכו לציית לציוויים שלו.

וזהו גם אופן ההנהגה שצריך להיות במדינה שבה נמצאים אנו עתה, שהיא בבחינת "המשביר לכל עם הארץ"¹⁷, וכל המדינות זקוקות אלי' מצד ריבוי העשירות שבה – שצריכים לידע שאין להישקע בעניני המדינה, אלא לכל לראש יש "להתקין בית תלמוד שמשם תצא הוראה", שכן, עיקר ענינו של יהודי הוא לימוד התורה, ובאופן שאין זה ענין של לימוד בלבד, אלא גם ענין של הוראה כיצד להתנהג בעניני העולם.

והנתינת כח לעבודה זו היא מהאבות, כאמור לעיל ש"מעשה אבות סימן לבנים", והיינו, שהאבות הם המחנכים של בני-ישראל, שהרי תפקידו של האב הוא לחנך את בניו.

ועל-ידי-זה נעשה אמיתית עניין החיים, כמו שכתוב¹⁸ "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום", והיינו, שע"י ההנהגה על פי התורה, שנקראת "תורת חיים", ומצוותיה שעליהם נאמר¹⁹ "וחי בהם", מתאחדים עם "אלקים חיים"²⁰.

* * *

ג. נוסף על הפתיחה בדבר מלכות בפסוק הראשון של הפרשה, צריך להיות גם הפתיחה בתיבה הראשונה של הפרשה – "ויחי", והיינו, שכל ענייני התורה ומצוות שנעשים על-ידי יהודי צריכים להיות מתוך חיות.

והעניין בזה:

יהודי יכול לטעון ש"המעשה הוא העיקר"²¹, וכיוון שהנהגתו במעשה בפועל היא באופן שמקיים תורה ומצוות, לא נוגע אם קיום התורה ומצוות הוא מתוך חיות, או שהחיות שלו היא בענינים אחרים, כמו כדור רגל ("פוטבּאָל"²²), קריאת עיתונים, או אפילו ענינים שכליים יותר, ואילו בנוגע לעניני התורה ומצוות מסתפק בקיום במעשה בפועל בלבד, ללא חיות. ומוסיף לטעון, שגם אז הרי הוא במעמד ומצב שאינו רוצה ואינו יכול להיות נפרד מאלקות (כפתגם רבינו הזקן²³), וכפסק דין הרמב"ם²⁴ שרצונו הפנימי של כל אחד מישראל הוא לקיים את רצון הקב"ה.

ועל זה באה ההוראה מפתיחת הפרשה – שקיום התורה ומצוות צריך להיות באופן של "ויחי יעקב", מתוך חיות ולהט ("קאָך"), ולא מספיק קיום המצוות באופן של "מצות אנשים מלומדה"²⁵, ללא חיות, שכן, נוסף לכך שחסר החיות בקיום המצוה, יכול להיות שבכלל לא יקיים את המצוה כדבעי, אלא להיפך כו', ולכן, יש צורך שאופן העבודה יהיה מתוך חיות.

ובפרטיות יותר – לימוד התורה מתוך חיות; וכיוון ש"גדול תלמוד שמביא לידי מעשה"²⁶, הרי מובן שהחיות בלימוד התורה פועלת חיות גם בקיום המצוות. ועד שענין החיות צריך להיות החל מ"ראשית העבודה ועיקרה ושרשה", שזהו עניין הקבלת עול (כדברי רבינו הזקן בתניא²⁷), כיוון שעניין החיות הוא יסוד בעבודה.

ד. וכאשר ההנהגה היא באופן ד"ויחי יעקב", אזי פועלים שגם "בארץ מצרים" ("ערות הארץ") ישנו מבחר שנות חייו (כפי' הבעה"ט), וכמרומז גם במ"ש "ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה", בגימטריא "טוב" (ולא רק ברמז, כבתושב"כ, אלא טוב הגלוי, כפי שנתגלה בתושבע"פ),

ויתירה מזה – לא רק י"ז, "טוב" פעם אחת, אלא טוב כפול – כמרומז בתיבת "ויחי", בגימטריא ל"ד, ב"פ טוב (י"ז), ובלשון חז"ל: "הוכפל בו כי טוב"²⁸, "טוב לשמים וטוב לבריות"²⁹.

ואין זה באופן ש"טוב לבריות" הוא עניין בפני עצמו ו"טוב לשמים" הוא עניין בפני עצמו, אלא באופן ששניהם הם עניין אחד, והיינו, שלא די בכך שמצד טבעו הטוב עושה טובה לזולתו, אלא ההנהגה ד"טוב לבריות" צריכה להיות בגלל היותו "טוב לשמים" – כי, כאשר "טוב לבריות" הוא עניין בפני עצמו שנעשה מצד טבעו הטוב כו', הנה במקרה שעל-ידי-זה יחסר אצלו, ובשביל זה יצטרך לוותר על מציאותו כו', אזי ימנע מעשיית הטוב; מה שאין כן כאשר ה"טוב לבריות" קשור עם "טוב לשמים", אזי יעשה זאת גם כאשר צריך לוותר על מציאותו, כיון שהתורה מצווה אותו לעשות זאת, ודווקא באופן כזה יכול להיות אמיתית הענין ד"טוב לבריות".

וזהו גם מה שמצינו בגמרא³⁰ בנוגע למצות צדקה, שלא די בנתינה כשלעצמה, אלא צריך להיות גם הענין ד"המפייסו",

- ואילו כאשר חסר הענין ד"המפייסו", הרי זה על דרך שמצינו בגמרא במסכת קידושין³¹ בנוגע לכיבוד אב: "יש מאכיל לאביו פסיוני וטורדו מן העולם, ויש מטחינו בריחים ומביאו לחיי העולם הבא" – והרי ענין זה יכול להיות רק מצד "טוב לשמים", מצד תורה, שאז הנתינה היא מתוך שמחה וטוב לבב.

ועל-ידי עבודה זו זוכים להצלחה בכל עניני טוב, עד לטוב כפשוטו בגשמיות, ובאופן דמוסיף והולך ומוסיף ואור.

* * *

ה. נוסף על הפתיחה בתיבה הראשונה שבפרשה, ישנה גם הפתיחה של הפתיחה – האות הראשונה של התיבה הראשונה שעל שמה נקראת כל הפרשה – האות ו' של "ויחי":

אות ו' מורה על עניין ההוספה, כפי שמצינו בגמרא³² (והובא בפירוש רש"י בכמה מקומות³³) ש"וא"ו מוסיף על ענין ראשון".

[ולהעיר: לכאורה הי' מקום לומר, שהוא"ו ד"ויחי" אינה מורה על הוספה, אלא ענינה הוא להפוך תיבת "יחי" מלשון עתיד ללשון עבר³⁴. אבל, אי משום הא, היה הכתוב יכול לומר מלכתחילה בלשון עבר: יעקב חי במצרים כו' (ללא צורך בתוספת וא"ו כדי להפוך מעתיד לעבר). ועל-כן-צריך-לומר, שהאות ו' ד"ויחי" מורה גם על ענין של הוספה].

וענינו בעבודה – שיהודי צריך תמיד להוסיף בקדושה.

ו. ובהקדמה:

יהודי יכול לטעון ולשאול³⁵: מדוע יש לו מניעות ועיכובים והעלמות והסתרים על קיום התורה והמצוות, הן מבפנים, מצד ה"א-ל זר אשר בקרבך"³⁶, והן מבחוץ, מצד העולם?! – הוא מוכן למלא את רצונו של הקב"ה, אבל מדוע צריך הדבר להגיע לו בקושי?!

והמענה על זה – שכל הכוונה של ירידת הנשמה למטרה היא להבקיע ולבטל ("דורכברעכן") את ההעלמות והסתרים, ולברר את הגוף ונפש הבהמית וחלקו בעולם, שכן, דווקא כאשר יש העלמות והסתרים כו', ועל-ידי העבודה מתגברים עליהם ומהפכים אותם כו', אזי נעשית הוספה בקדושה – שזהו הרמז בוא"ו המוסיף, שעבודתו של יהודי היא להוסיף בקדושה.

כוונת ירידת הנשמה היא – לא רק שהנשמה לא תתקלקל כו', אלא תישאר כמו שהייתה קודם ירידתה,

– הן אמת שגם ענין זה בלבד הוא עניין גדול, וכדברי הגמרא³⁷ "שתהא יציאתך מן העולם כביאתך לעולם", אבל אף-על-פי-כן, לא זו היא כוונת הירידה, ואם לא יתוסף מאומה אצל הנשמה על-ידי ירידתה למטה, לא היה צורך כלל בירידת הנשמה למטה, ומוטב היה שתשאר הנשמה למעלה, ללא העלמות והסתרים כו' –

אלא כוונת הירידה היא – בכדי שהנשמה תגיע למדרגה נעלית יותר מכמו שהיתה קודם ירידתה, והיינו לפי שעל-ידי העבודה למטה נעשה ענין של הוספה – להפוך את הלעומת-זה ולהוסיף אותו למחנה הקדושה, שזהו כללות עניין בירור הגוף ונפש הבהמית, כמו שכתוב³⁸ "בכל לבבך", "בשני יצריך"³⁹, היינו, שגם היצר הרע יתברר ויתהפך ויסייע בעבודה, ולא רק בנוגע לעצמו, אלא גם שלא להתפעל מההעלמות וההסתרים שבעולם, ולברר את חלקו בעולם.

ז. ובזה גופא צריכה להיות הוספה על הוספה – שלא להסתפק בעבודה דאתמול, אלא בכל יום צריך להתוסף יותר מכמו שהי' עד היום, והיינו, שעבודתו של יהודי צריכה להיות תמיד באופן של הוספה, שזהו ענינו של הוא"ו שמוסיף על ענין ראשון.

(משיחת שבת פרשת ויחי, י"א טבת, התשכ"ז – תורת מנחם כרך מח עמ' 397)

_________________________

1)    ויחי מז,כח.

2)    ויגש מז,ח-ט.

3)    ראה אגרות קודש אדמו"ר מוהריי"צ חלק ה ע' שעג (נעתק ב"היום יום" יח טבת). נתבאר בלקוטי שיחות חלק יו"ד ע' 160 ואילך.

4)    שעה"פ תולדות כז,כה. וראה ג"כ ב"ר פע"ו,א. זח"א קיט,ב. קמז,ב.

5)    מקץ מב,ט. יב. וראה קה"ר עה"פ (א,ד) והארץ לעולם עומדת.

6)    פרש"י מקץ מג,יד.

7)    ויגש מז,יב.

8)    ראה פרש"י תולדות כה,כז.

9)    ויגש מו,כח.

10)  תנחומא באבער, יל"ש על הפסוק.

11)  ושם: "להתקין .. שמשם תצא הוראה".

12)  ברכות טז,ב.

13)  ראה תנחומא לך לך ט. ב"ר פ"מ,ו. רמב"ן לך לך יב,ו. ועוד.

14)  ספר השיחות תש"ב ע' 29 ואילך (נעתק ב"היום יום" ב חשון).

15)  ע"פ ל' חז"ל – חגיגה ה,ב.

16)  ויגש מה,ח-כו.

17)  מקץ מב,ו.

18)  ואתחנן ד,ד.

19)  אחרי יח,ה.

20)  ראה אבות דרבי נתן סוף פרק לד.

21)  אבות פרק א משנה יז.

22)  ראה לקוטי שיחות חי"ד ע' 436 הערה 5.

23)  ראה אגרות קודש אדמו"ר מוהריי"צ ח"ד ע' שפד (נעתק ב"היום יום" כה תמוז). שם ע' תקמז (נעתק ב"היום יום כא סיון). ועוד.

24)  הל' גירושין ספ"ב.

25)  ישעי' כט,יג. וראה תניא פל"ט (נג,ב). ובכ"מ.

26)  קידושין מ.ב. וש"נ.

27)  תניא ריש פרק מא.

28)  ב"ר פ"ד,ו. הוהא בפרש"י עה"ת בראשית א,ז.

29)  קידושין מ,א.

30)  בבא בתרא ט,ב.

31)  לא, סע"א ואילך.

32)  פסחים ה,א. וש"נ.

33)  לך לך יז,ט. ויקרא א,יו"ד. ועוד.

34)  ראה ספר ערוגת הבושם (בדקדוק) להר"ש ארקוואלטי (ויניציאה, שס"ב) פ"ב אות ב. ספר הבחור המאמר הראשון העיקר הרביעי ס"ג ואילך. ספר מסלול מסלת הפעלים נתיב ז סמ"ז ואילך. ועוד.

35)  ראה גם תורת מנחם חלק מז ע' 290  הערה 5. וש"נ.

36)  ראה שבת קה,ב.

37)  בבא מציעא קז,א.

38)  ואתחנן ו,ה.

39)  ברכות ריש פרק ט. ספרי ופרש"י על הפסוק.