לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך (יב,א)

ציווי זה מופנה לנשמתו של יהודי ויהודי, אשר צריכה לרדת ממקור חוצבה בעולמות העליונים, דרך השתלשלות מדרגות רבות, עד לעולם הזה:

"מארצך" - מבחינת רצון העליון (ארץ מלשון רצון);

"ממולדתך" - מבחינת חכמה העליונה (הנקראת 'אב');

"מבית אביך" - מבחינת בינה (שהיא בית וכלי לאב, חכמה);

"אל הארץ" - לעולם הזה הגשמי;

"אשר אראך" - אשר אני, מהותו ועצמותו יתברך, אראה לך. רק בעולם הזה מסוגלת הנשמה להמשיך ו'לקחת' את עצמות הבורא, על-ידי עסק התורה והמצווה.

(לקוטי-שיחות, כרך א, עמ' 15)

מארצך וממולדתך ומבית אביך (יב,א)

"מארצך" - מרצונותיך; "ממולדתך" - ממידותיך; "מבית אביך" - משכלך. אף שרצונותיו של אברהם, וכן שכלו ומידותיו, היו חדורים קדושה, מכל מקום, הם כוחות שלו (אמנם של קדושה, אבל מציאות דקדושה); ועליו ללכת "אל הארץ אשר אראך" - העבודה שהקב"ה מראה לו. אמנם, גם לפני ציווי זה פרסם אברהם אלוקות בעולם והכניס רבים תחת כנפי השכינה, אבל הוא עשה זאת מצד הכרתו והבנתו באלוקות; ואילו לאחר הציווי נכנס לסדר חדש - פרסום אלוקות מצד ציווי ה', בתור שליח ה'.

(לקוטי-שיחות, כרך כ ,עמ' 58)

מארצך וממולדתך ומבית אביך (יב,א)

התורה אינה מזכירה את גדולתו של אברהם (שהכיר את בוראו, שמסר נפשו על קידוש ה' באור-כשדים, ועוד), כפי שאנו מוצאים אצל נח (שקודם שהקב"ה דיבר אליו מקדימה התורה ומספרת שהיה צדיק ותמים). מדוע?

יש לומר, שאצל כל העמים, ההתקרבות לאלוקות תלויה בכך שהם מכירים בקב"ה ומתקשרים אליו. אך אצל עם-ישראל מתבסס עיקר קירובם לאלוקות ומציאותם כיהודים על כך שהקב"ה בחר בהם. וכאן יש רמז לעניין זה - שייחודו של אברהם אבינו כיהודי ומעלתו הגדולה אינם מתחילים בכך שהוא התקרב לבורא, אלא בכך שהקב"ה הבדילו וייחדו; הקב"ה ציווה והוא קיים.

(לקוטי-שיחות, כרך כ ,עמ' 305)

ולאברם היטיב בעבורה (יב,טז)

רז"ל אמרו (פרש"י בראשית כד,סז) שבזכותה של שרה היתה הברכה מצויה בעיסה.

זהו "היטיב בעבורה": "עבור" הוא תבואה, כמו "ויאכלו מעבור הארץ" (יהושע ה). "היטיב בעבורה" פירושו שהיתה ברכה מצויה בעיסה (בתבואה).

(לקוטי לוי-יצחק עמ' שעז)

* * *

לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו, שאין ברכה מצוייה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו, שנאמר, ולאברם היטיב בעבורה. והיינו דאמר להו רבא לבני מחוזא - אוקירו לנשייכו כי היכי דתתעתרו (=שתתעשרו. בבא-מציעא נט)

דבר זה, שעל אדם לכבד את אשתו כדי שיתעשר, נאמר על-ידי רבא. רבא הוא מבחינת אברם, כמובא בכתבי האר"י ז"ל שאברם הוא אותיות מרבא. לכן דווקא הוא אמר שעל אדם להוקיר את אשתו בשביל שיתעשר, בדיוק כפי שהיה אצל אברהם.

רמז נוסף לקשר שבין רבא לאברם - רבא היה גר במחוזא, ובאברהם נאמר (לקמן טו) "היה דבר ה' אל אברם במחזה לאמר".

זאת ועוד: "מחזה" בריבוע עולה ר"ג ובגימטרייה - רבא (203).

(לקוטי לוי-יצחק עמ' שעז)

והנשארים הרה נסו (יד,י)
הרה נסו: להר נסו, הרה כמו להר, כל תיבה שצריכה למ"ד בתחילתה הטיל לה ה"א בסופה (רש"י)

בריש פרשתנו (וכן בסוף פרשת נח) נאמר "ארצה כנען" ואין רש"י מפרש שם שה'ה' בסוף מילה היא במקום 'ל' בתחילתה, וזאת לפי שהדבר ידוע ומובן מעצמו. מדוע אפוא דווקא כאן רש"י מוצא לנכון לפרש זאת?

אלא: בפסוק דנן היה אפשר לכאורה לצרף את תיבת "הרה" לתיבת "הנשארים" ולא לתיבת "נסו", ואז היה פירוש הכתוב: "והנשארים הרה - נסו" (כלומר, אותם שנותרו בהר, ברחו על נפשם). לפיכך מבאר רש"י שהפירוש הנכון הוא כי הנשארים ברחו אל ההר.

(לקוטי-שיחות, כרך י, עמ' 46)

אם מחוט ועד שרוך נעל (יד,כג)

בגמרא (סוטה יז) נאמר שבזכות אמירת אברהם "ועד שרוך נעל" זכו בניו לרצועה של תפילין (שרוך היינו רצועה). במדרש (רבה) כתוב, שבשכר זה נתן הקב"ה לישראל מצוות נעל דחליצה.

ויש להמתיק ולקשר הדברים: תפילין ומנעלים שייכים זה לזה, וכמאמר רז"ל (שבת סא) "כתפילין, כך מנעלין: מה תפילין בשמאל, אף מנעלין בשמאל".

(לקוטי לוי-יצחק בראשית עמ' צו)

אנוכי מגן לך (טו,א)

אברהם הוא בחינת חסד בלתי מוגבל, ולכן בעיניו היו כולם טובים.

אולם באמת אין זו הדרך. שהרי הכוונה והתכלית הן לבער את הרע מן הארץ, ואם יתנהג העולם במידת חסד גדולה כזו, לא יתבטל הרע לעולם ולא יבוער מן הארץ!

זהו "אנוכי מגן לך": הקב"ה מלביש "מגן" על בחינת החסד של אברהם, כדי שהחסד יהיה מוגבל ומדוד, וכך יוכלו, בבוא העת, לבער את הרע מן העולם.

(תורה-אור, דף יב, עמ' א)