שני כינויים יש לשבת – 'תשובה' ו'שובה', אך הם אינם זהים * דופק הלב משקף תנועה של 'רצוא' ו'שוב' * גם בשעה שאדם נמצא במעמד ומצב של 'תשובה', עדיין מופנית כלפיו הקריאה: "שובה"! * יהודי הינו חסר מנוחה, גם בשבת, ועליו תמיד להתעלות למקום גבוה יותר * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. שבת זו נקראת בשני שמות: א) "שבת שובה" – על-שם התחלת ההפטרה "שובה ישראל" [על-דרך "שבת חזון" – על-שם התחלת ההפטרה "חזון ישעיהו", וכן "שבת שירה" – על-שם התחלת ההפטרה "ותשר דבורה"]. ב) "שבת תשובה" – מפני היותה השבת שבעשרת ימי תשובה, וענין זה קשור גם עם ההפטרה – מכיוון שתוכן ההפטרה הוא בעניין התשובה [על-דרך "שבעה דנחמתא" שתוכן ההפטרות דשבתות אלו הוא בעניין של נחמה].
והנה, על-פי תורת הבעש"ט הידועה שבכל דבר ובכל פרט ישנה הוראה בעבודת ה' – מובן, שישנה הוראה הנלמדת מב' השמות דשבת זו, "שבת שובה" ו"שבת תשובה".
ובמכל-שכן וקל-וחומר: תורת הבעש"ט הנ"ל אמורה בקשר לכל ענייני העולם, ועל-אחת-כמה-וכמה בעניין הקשור עם תורה ומצוותיה, ובזה גופא – עניין הקשור עם חודש תשרי, ובחודש תשרי גופא – עשרת ימי תשובה, שהם עניינים כלליים על כל השנה כולה (כדלקמן), הרי בוודאי שבכל פרט ופרט השייך לעניינים אלו ישנה הוראה בעבודת ה', כדלקמן.
ב. ...מכיוון שמדובר אודות השבת דעשי"ת, אשר מלבד היותו בחודש תשרי, חודש כללי (אותיות "רשית"), ענינו הוא "ראש השנה" – מובן, שכל הפרטים דשבת זו, כולל ב' השמות דשבת זו: "שבת שובה" ו"שבת תשובה" – הם ענינים עיקריים וכלליים, ויש ללמוד מהם הוראה בעבודת ה'.
וכמדובר כמה פעמים שכל עניינים אלו צריכים להיות מובנים בפשטות לכל אחד ואחד מישראל, מ"ראשיכם שבטיכם" עד "חוטב עציך ושואב מימיך", שאחדותם מודגשת ביותר בר"ה, שעל זה נאמר "אתם נצבים היום כולכם", היינו, שגם "ראשיכם שבטיכם" זקוקים להוראה זו, ולאידך – גם "חוטב עציך ושואב מימיך" שייכים להוראה זו.
ובפרט כאשר מדובר אודות הוראה בנוגע למעשה בפועל – "המעשה הוא העיקר" – שבזה שוים כל בני ישראל.
ג. ביאור החילוק שבין "שובה" ל"תשובה" – מובן מהפירוש הפשוט דתיבות אלו:
הפירוש ד"שובה" הוא – ציווי ופקודה והוראה על ענין התשובה, ואילו "תשובה" פירושה – עצם הדבר, היינו, עצם עניין התשובה.
כלומר: תיבת "שובה" מתייחסת בעיקר לנותן הציווי והפקודה, שהוא מצווה על עניין התשובה – אבל עדיין לא מדובר כאן אודות עניין התשובה בפועל. ואף שבציווי ופקודה זו ישנה גם נתינת כח והבטחה שבוודאי יהיה כן בפועל [על-דרך פירוש אדמו"ר הזקן ש"ואהבת" הוא לשון ציווי וגם לשון הבטחה] – הרי לאידך, אין כל וודאות שעניין זה יבוא לידי פועל תיכף ומיד, בשעתא חדא וברגעא חדא. אבל תיבת "תשובה" – מתייחסת לעצם מציאות הדבר כפי שהוא בפועל [לא רק ציווי ופקודה (ביחד עם נתינת כח) על דבר זה], היינו, שישנו כבר עניין התשובה בפועל ממש.
אבל על-פי-זה אינו מובן: מכיוון ש"שובה" קאי על הציווי וההוראה בלבד ואילו "תשובה" קאי על קיום הדבר בפועל – הרי יש בכלל מאתיים מנה, ואם כן, מהו העילוי ד"שובה" (ציווי והוראה) לאחרי שישנו כבר עניין ה"תשובה" בפועל?!
והביאור בזה:
גם לאחרי שישנו עניין התשובה בפועל ("שבת תשובה") – נדרשת עבודת התשובה באופן נעלה יותר, כפי שמבין יהודי פשוט שגם לאחרי שכבר עשה תשובה, ביכולתו לעשות תשובה באופן נעלה יותר. ועל זה בא הציווי וההוראה ד"שובה" ("שבת שובה"), היינו, שלמרות שכבר הי' עניין התשובה בפועל [שהרי כל ישראל בחזקת כשרות, ובפרט כאשר נמצאים בשבת דעשרת-ימי-תשובה], דורשים עדיין "שובה ישראל" – לבוא לדרגת התשובה באופן נעלה יותר.
דהנה, "עיקר התשובה בלב, והלב יש בו בחינות ומדריגות רבות כו'" (תניא פכ"ט), ומובן, שאינו דומה מצב ודרגת הלב מיום א' למשנהו, ועד כדי כך – שאפילו ביום א' גופא ישנם שינויים במצבו ודרגתו של הלב, ועד לכללות העניין ד"דפיקו דלבא" (בלשון הזוהר) באופן דרצוא ושוב. ומזה מובן, שישנם שינויים גם בעבודת התשובה, היינו, שכאשר הלב נמצא בדרגא נעלית יותר – אזי נדרשת עבודת התשובה באופן נעלה יותר.
ונמצא, שכללות העניין ד"שבת שובה" ו"שבת תשובה" הוא על-דרך ובדוגמת העניין דרצוא ושוב (המודגש בדופק שבלב), ובאופן שכל א' מהם מהווה הכנה לשלב שלאחריו: הציווי וההוראה – "שובה", הוא בדוגמת עניין הרצוא, היינו, ציווי על עבודת התשובה באופן נעלה יותר, והמעשה בפועל – "תשובה", הוא בדוגמת עניין השוב. וזהו מה שהרצוא ("שובה") מהווה הכנה לשוב ("תשובה" בפועל), והשוב ("תשובה") מהווה הכנה לרצוא הבא לאחריו ("שובה" – ציווי על התשובה בדרגא נעלית יותר), ורצוא זה מהווה הכנה לשוב ("תשובה" בדרגא נעלית יותר), וכן הלאה, עד אין סוף.
ד. האמור לעיל [שגם לאחרי ה"תשובה" בפועל ישנו הציווי "שובה", לבוא לדרגא נעלית יותר בתשובה] מודגש גם בפסוק "שובה ישראל עד הוי' אלקיך":
מכיוון שהתשובה צריכה להיות "עד הוי' אלקיך" – הרי מובן, שככל שיתעלה בעבודת התשובה, עדיין יש מקום להוסיף ולהתעלות לדרגא נעלית יותר, באופן רחב ועמוק יותר כו', עד לעילוי והוספה באופן ד"אין סוף", שהרי "הוי' אלקיך" [שאליו צריכים לשוב, כמו שכתוב "שובה ישראל עד הוי' אלקיך"] הוא "אין סוף".
ומובן, שכאשר צריכים לשוב "עד הוי' אלקיך" אין כל פלא בעובדה שתמיד יש אפשרות (ולכן צריכים) להתעלות לדרגא נעלית יותר – אדרבה: הפלא הוא כיצד יכולים לשוב "עד הוי' אלקיך"?!...
ומזה מובן, שגם כאשר מדובר אודות "ראשיכם שבטיכם" שהתעלה רבות בעבודת התשובה – עדיין יש מקום לתבוע ממנו (ואכן תובעים ממנו) "שובה", היינו, להתעלות לדרגא נעלית יותר, עד שיגיע לתכלית השלימות – "עד הוי' אלקיך", באופן ד"ידעתיו הייתיו".
וכידוע פתגם כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע – שכאשר יושב בחדרו ופותח את ה"לקוטי תורה", אזי "ידעתיו הייתיו"!... היינו, שהיש דלמטה נעשה דבר אחד עם אמיתית המציאות דלמעלה, יש האמיתי.
ואין זה בסתירה לעניין האמונה חס-ושלום – אדרבה: א' מיסודי האמונה הוא – "אין עוד":
ידוע ומבואר בכמה מקומות אודות החילוק שבין "אין עוד מלבדו" ל"אין עוד" – ש"אין עוד מלבדו" פירושו, שמלבדו אין שום מציאות, אבל יחד עמו – ישנה מציאות של עולם, וכמו שנתבאר לעיל (ד"ה זה היום) המבואר בדרושי אדמו"ר מהר"ש שמציאות העולם אינה אחיזת עיניים, כי אם מציאות אמיתית, וראי' לדבר – מענייני התורה ומצוותיה כו' [כלומר: אין זו ראיה שכלית בלבד, שכל דנפש הבהמית, שכל אנושי, ואפילו שכל אלקי, אלא הראיה היא – מענייני התורה], ובלשון הרמב"ם בריש הל' יסודי התורה: "מצוי ראשון . . ממציא כל נמצא, וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמיתת המצאו", היינו, שישנה הלכה בתורה – בספר "יד החזקה" להרמב"ם, "הלכות הלכות" – שישנה מציאותם של כל הנמצאים [על-דרך האמור לעיל בדרושי אדמו"ר מהר"ש שהראיה לאמיתית המציאות דענייני העולם היא – מענייני התורה], אלא שמציאותם אינה מלבדו חס-ושלום, כי אם "מאמיתת המצאו".
וישנו עניין נעלה יותר – "אין עוד", היינו, שאין שום מציאות כלל זולתו ית', כלומר, לא זו בלבד שישנה מציאותם של הנבראים באופן שמציאותם אינה מלבדו כי אם "מאמיתת המצאו" – אלא עוד זאת, שאין שום מציאות כלל, "אין עוד".
וזהו העניין ד"ידעתיו הייתיו" – שאינו מציאות בפני עצמו שנבראה מ"אמיתת המצאו", אלא אינו מציאות בפני עצמו כלל, "אין עוד", וכל מציאותו אינה אלא מציאות העצמות – "ידעתיו הייתיו".
ה. ההוראה מכל האמור לעיל – בנוגע לפועל:
לכל לראש ישנה ההוראה ד"שבת תשובה", היינו, שאין להסתפק בלימוד הלכות תשובה, הן הלכות תשובה בנגלה דתורה, והן הלכות תשובה בפנימיות התורה ("נשמתא דאורייתא") – ציווי והוראה בתורה אודות עניין התשובה, אלא לימוד זה צריך להיות לימוד המביא לידי מעשה [לא רק שביכולתו להביא לידי מעשה, אלא שהוא אכן מביא לידי מעשה] – עניין התשובה בפועל ממש.
ולאחרי זה באה ההוראה ד"שבת שובה" – שגם לאחרי שכבר היה עניין התשובה בפועל, ישנו הציווי וההוראה ד"שובה", היינו, להתעלות לדרגה נעלית יותר בעבודת התשובה.
וכמבואר בלקוטי-תורה ריש פרשתנו ש"עיקר התשובה הוא כמו שכתוב והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה" [ ודלא כפירוש העולם שהתשובה היא על עניינים בלתי-רצויים דווקא], ומכיוון שכן, הרי מובן, שככל שיתעלה האדם בעבודת התשובה, ביכולתו להתעלות לדרגה נעלית יותר, עד אין סוף.
ועל-דרך מאמר רז"ל "תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, שנאמר ילכו מחיל אל חיל", היינו, שגם כאשר נמצאים במעמד ומצב שאפילו בכללות העולם אין מציאות של דבר בלתי-רצוי, כמו שכתוב "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ" – גם אז צריך להיות עניין של הליכה "מחיל אל חיל", באופן ד"אין להם מנוחה".
וזוהי כללות ההוראה ד"שבת שובה" – שכאשר יהודי חושב שמספיק עבורו העילוי דעבודת התשובה בימים שלפני זה, ומכיוון שכן, יכול הוא כבר לנוח, ובפרט כאשר נמצא ביום השבת, שעניינו מנוחה – הנה על זה באה ההוראה ד"שבת שובה", שגם לאחרי העניין ד"שבת תשובה", עדיין דורשים ממנו "שובה", היינו, להתעלות לדרגה נעלית יותר בעבודת התשובה.
ו. והנה, על-ידי כללות העבודה האמורה לעיל, הן העניין ד"שבת תשובה" והן העניין ד"שבת שובה" – פועלים עילוי והוספה בכל ענייני ראש-השנה, באופן נעלה יותר מאשר בראש-השנה.
דהנה, בראש-השנה נמשכות ברכותיו של הקב"ה בכל העניינים, ולכל לראש – כתיבה וחתימה טובה בגשמיות וברוחניות גם יחד, בטוב הנראה והנגלה, מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה. וכל זה נפעל באופן נעלה ביותר – כמבואר באגרת הקדוש (סי"ד) שבכל ראש השנה "יורד אור חדש עליון יותר שלא הי' מאיר עדיין מימי עולם אור עליון כזה" [ובלאו-הכי בהכרח לומר כן – דמכיוון שישנו הציווי וההוראה ד"מעלין בקודש", הרי בוודאי שהקב"ה מתנהג כן בעצמו, כמו שכתוב "מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל"].
ועל זה אומרים, שביום השבת שלאחרי ראש-השנה, "שבת שובה" – הנה על-ידי עבודת בני ישראל בעניין התשובה פועלים הם המשכת ברכותיו של הקב"ה באופן נעלה יותר מאשר בר"ה.
כלומר: לא זו בלבד שבשבת שובה פועלים גילוי ופירוט ההמשכה שכבר ישנה בשורש ומקור, מכיוון שכבר נפעלה בראש-השנה, שאין זה אלא גילוי ופירוט מן הכלל אל הפרט,
ולא זו בלבד שביום השבת נפעלת שלימות בכל ענייני ראש-השנה באופן ד"ויכולו" – מלשון שלימות [ובפרט על-ידי עבודתם של בני ישראל בשבת שובה- שעל-ידי-זה פועלים שלימות נעלית יותר, על-דרך המבואר בעניין "כל המענג את השבת"],
אלא עוד זאת – שפועלים המשכה חדשה לגמרי, באופן נעלה יותר ממה שנמשך בראש-השנה, על-דרך ובדוגמת העניין ד"ברכת כוהנים", וכן עניין התפילה, "יהי רצון" – המשכת רצון חדש לגמרי (ראה קונטרס חנוך לנער ע' 46 ואילך).
ועניין זה הוא – הן ביחס לאדם כפי שהוא למטה (שעבודתו היא באופן נעלה ביותר), והן ביחס להמשכה מלמעלה (המשכה נעלית יותר ממה שנמשך כבר בר"ה), ובאופן ששניהם נעשים לדבר אחד, כידוע פתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, שהעצם של יהודי פשוט, לוקח את העצם והפשיטות דלמעלה, שבזה מודגשים ב' פרטים: א) ישנה מציאותו של היהודי ש"לוקח" דבר מסויים ("עס איז דאָ אַ נעמער"), ב) וביחד עם זה – מכיוון שלוקח את העצם והפשיטות דלמעלה, הרי הוא נעשה מציאות אחת עם העצם והפשיטות דלמעלה. וכאמור – עניין זה הוא מיסודי האמונה.
ומשבת שובה ממשיכים זאת על כל השנה כולה, מראשיתה ועד סופה, ועד לדרגה שלמעלה מגדר התחלקות ראש וסוף (על-דרך המבואר בלקוטי-תורה ר"פ ניצבים) – "מבלי ימצא האדם ראש וסוף", ובאופן שעניין זה חודר בכל מציאותו של האדם, מראשו ועד העקב שברגל.
ועד שזוכים לתכלית השלימות בברכתו של הקב"ה – גאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח צדקנו, ובאופן שעניין זה חודר בכל מציאותו של האדם עד לעקב שברגל, ובפשטות – שזוכים לרקוד (על-ידי העקב שברגל) בקבלת פני משיח צדקנו, ובהתאם לכך באים לריקודים ד"שמחת תורה" – שמחה הקשורה עם לימוד תורתו של משיח.
וכל זה – במהרה בימינו ממש, "מיד הן נגאלין", "נאו".
(מהתוועדות שבת-קודש פרשת האזינו, שבת שובה, ה'תשד"מ, תורת-מנחם ה'תשד"מ כרך א' עמ' 33) |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
