כ"ק אדמו"ר הרש"ב נהג עוד בהיותו ילד קטן להיכנס ביום-הולדתו (כ' במרחשוון) אל סבו, כ"ק אדמו"ר ה'צמח-צדק', כדי לבקש את ברכתו. כשמלאו לו ארבע או חמש שנים והוא נכנס אל סבו, התפרץ בבכי. שאלו הסבא: "למה אתה בוכה?". השיב הילד: "למדנו השבוע שהקב"ה נראה אל אברהם אבינו. על זה אני בוכה - למה אלינו אין הוא נראה?".

השיב לו ה'צמח-צדק': "כשיהודי צדיק, בן תשעים ותשע שנים, מחליט למול את עצמו - ראוי וכדאי הוא שיתגלה אליו ה'". התשובה נתקבלה על דעתו של הילד והוא חדל מלבכות (הסיפור סופר בפי כ"ק אדמו"ר הריי"צ בשבת פרשת וירא תרצ"ג. נדפס ב'היום-יום' עמ' קג).

רוצה שהקב"ה יתגלה

הרבי מליובאוויטש חזר על הסיפור הזה פעמים רבות, כשהוא מפיק ממנו הוראות ודרכים בעבודת ה'. אחד הדברים שאפשר ללמוד מהסיפור הוא - איך צריך לחנך ילד יהודי.

הסיפור הזה לא נועד רק לתאר את גדולתו של כ"ק אדמו"ר הרש"ב, שעוד בהיותו ילד בן ארבע או חמש הגיע לדרגה של בכייה - לא על מחסור בממתק או בצעצוע, אלא על כך שהקב"ה אינו נגלה אליו. הסיפור בא להמחיש את מהותו של חינוך אמיתי. לאמור: כאשר נותנים לילד חינוך יהודי-חסידי אמיתי, אפשר להביאו לידי כך, שתשוקתו ושאיפתו יהיו להתגלות של הקב"ה, ועד כדי בכי.

לכאורה אפשר לשאול, איזה דמיון והשוואה יש בין אדמו"ר הרש"ב לבין כל ילד יהודי? הרש"ב היה קדוש מבטן, נשיא ישראל בן נשיא ישראל, וכבר בקטנותו ניכרה בו גדולתו העתידית. ברור שכבר בגיל ארבע או חמש היה בר-דעת יותר מחבריו בני-גילו, ואפילו יותר מילדים גדולים ממנו. איך אפשר ללמוד ממנו על דרך החינוך של כל ילד יהודי?

ניתן הכוח לחנך

מסביר הרבי, שהתשובה טמונה בעובדה שהרש"ב היה אז בן ארבע או חמש. בכלל, שיעור החינוך הוא בכל ילד לפי חריפותו וידיעתו, אולם יש דברים שקשורים בגיל קבוע. ובענייננו, הגמרא (כתובות נ,א) אומרת: "בציר מבר שית - לא תקביל" (=אל תקבל ילד שלמטה מגיל שש), שכן ילד שעדיין לא הגיע לגיל שש, עדיין איננו נחשב בר-דעת לצורך לימוד התורה.

מכאן, שאם הרש"ב הגיע לדרגה של בכי על שאין הקב"ה מתגלה אליו, בהיותו בגיל ארבע-חמש, למטה מגיל שש, אין זה דבר שקשור ברמת הידיעה וההכרה שלו - שבזה יש הבדל בינו ובין ילדים אחרים בגילו - אלא זה דבר ששייך לעצם מהותו של כל ילד יהודי, יהיה מי שיהיה. הדבר תלוי אך ורק בחינוך שהילד מקבל, ואם הוא מקבל את החינוך הראוי - יכול כל ילד להגיע לדרגה זו.

יש בזה חידוש עיקרי בעניין החינוך. ידועים דברי הרמב"ם, שדרך הלימוד עם ילד היא, שמזרזים אותו "בדברים שהם אהובים אצלו לקטנות שניו [=לגילו הצעיר]... קרא, ואתן לך אגוזים וכו'". וכאן אומרים לנו, שאפשר להביא ילד בן ארבע-חמש לידי כך שיהיה אכפת לו - ועד כדי בכי - לא חיסרון של טוב גשמי אלא העובדה שהקב"ה אינו מתגלה אליו.

כלומר, ניתן לנו הכוח לחנך ילד שהקב"ה יהיה חלק מחייו וממאווייו, עד שיהיה מוטרד מזה שהקב"ה אינו מתגלה אליו כשם שנתגלה אל אברהם אבינו. ואם הילד אינו בדרגה כזאת ולא אכפת לו שהקב"ה אינו מתגלה אליו - אין זה משום שהילד עצמו אינו שייך להרגשה כזאת, אלא משום שמחנכיו לא דיברו אליו בדברים היוצאים מן הלב!

זה החינוך היהודי-חסידי אמיתי שהורים ומחנכים צריכים להעניק לילדיהם, ואז זוכים לרוות מהם רוב נחת וללכת "בנערינו ובזקנינו... בבנינו ובבנותינו" לקראת משיח-צדקנו.